הסרט "בזמק", שעלה בסוף השבוע לאקרנים, הוצג על ידי היחצנים שלו כ"קומדיית הסטלנים הישראלית הראשונה", אבל האמת היא שאף שזה אכן סרט סטלני, ממש לא בטוח שהוא הראשון, כי קדמו לו סרטים "סטלניים" דומים כמו "מצב החסה" (1991) ו"משהו טוטאלי" (2000) של גור בנטביץ', ו"הדילרים" (2012) של עודד דוידוף.
אלא ש"בזמק" (קללה עסיסית בהונגרית שהסאונדמן של הסרט לא הפסיק לפלוט. ע"א), בא בטיימינג מושלם על רקע מאבק מתוקשר ללגליזציה של הקנאביס בישראל.
יוצרי הסרט, אריאל וייסברוד ויוסי מאירי, לקחו את הז'אנר, שלא מאוד מפותח בישראל, צעד קדימה וליהקו לתפקיד מפתח את האקטיביסט החברתי גדי וילצ'רסקי, שלא בטוח שיראה את הלגליזציה עוד בחייו, אך אופטימי ("זה יבוא כמו שמשיח יבוא. עניין של שנתיים־שלוש").
העובדה שוילצ'רסקי הוא בסך הכל דמות פיקטיבית, שכל עניינה צחוקים, לא ממש משנה כאן. גם לא לעידן מור, האיש הרציני שעומד מאחורי הדמות הצבעונית והפאה, שיותר משמח להתגייס לטובת הסרט, גם כמגייס משקיעים, וגם כנער הפוסטר של הסרט.
מור/וילצ'רסקי מככב ב"בזמק", לצד מיטל גל סוויסה ("פנתר לבן"), שנכנסת לנעליה של בחורה שנקלעה לקשיים כלכליים. היא חוברת לחבריה שהיא לא סובלת מהתיכון - אורי יניב, יוסי צברי ווילצ'רסקי. יחד הם יוצאים בעקבות מיליונים שהותיר עבורם חבר משותף טרם מותו.
וילצ'רסקי, כאמור, משחק את עצמו. ומי שלא יודע איך הוא נראה בלי הפאה והמגאפון, מוזמן לצפות בסרט עד סופו, כשהוא מגיע לבית המשפט בלי התחפושת.
מור/וילצ'רסקי, אוטוטו 40, חייל קרבי לשעבר וסטודנט מצטיין למשפטים מחיפה, החליט תוך כדי מסע מסתורי בהודו להפוך לסטנדאפיסט ולהמציא את גדי וילצ'רסקי, שם האלטר אגו שלו. הרגע המכונן מתואר היטב ב"הספר של גדי", שמומן בעזרת הדסטארט. מי שמכיר את האדם מאחורי הדמות יודע שמדובר באדם די רציני ומחושב. "אנשים לא מצליחים להפנים שגדי לא באמת קיים, כי שכנעתי אותם מספיק טוב שגדי הוא בן אדם אמיתי", מעיד מור/וילצ'רסקי, ערב עליית "בזמק" לאקרנים. ומוסיף שהוא - בניגוד לאנדי קאופמן, סטנדאפיסט שהופיע כאלביס - מקפיד לא לפצל בין הדמויות שלו, כדי לא להשתגע. ובכל זאת, הוא מתחזק שני דפי פייסבוק נפרדים לשתי הפרסונות.
איך אתה מסביר שאחרי שכבר נחשפת כעידן מור, אנשים עדיין מזהים אותך אך ורק כגדי וילצ'רסקי, ואין להם מושג איך אתה נראה באמת?
"כנראה שבמקרה שלי, לא מדובר כאן כבר בפיקציה. מדובר בדמות שמבלה בתוך המציאות מספיק זמן, בשביל להפוך למשהו אמיתי".
את עידן מור, האדם מאחורי התחפושת, פגשתי לפני כעשור כשעוד הופיע כעידן מור על בימות הסטנדאפ. את האקזיט הראשון שלו כ"גדי וילצ'רסקי", הוא עשה בשיא המחאה החברתית ב־2011, כשהצליח להטריל את רשות השידור, לשכנעם שהוא מפגין אמיתי ולהטביע את האמירה: "נחנקנו".
בעקבות הצלחתו, עבר לגור על גג ענק בפלורנטין, עם בר פרטי ומיטת מים. על הדרך המציא גם את "באטמן הישראלי": דמות מסתורית נוספת, שהחלה מסתובבת בעיר כדי להחיות את גלי המחאה החברתית שהתעוררו מחדש ב־2012, ולשגע את "אושיות הסחיוּת של העיר". מי שגילה בבאטמן הישראלי עניין מיוחד, היה גיא לרר, עורך ומגיש "הצינור", שהקפיד לעקוב אחריו ולשמור על סוד זהותו הכפולה. בסוף הוא אפילו נתן לו פינה בתוכניתו.
איך היה לשחק דמות בתוך דמות בפיצ'ר ראשון בכיכובך?
"היה מצחיק. חלק מהתפקיד שלי בסרט זה שאני צריך להיות עם ג'וינט בפה כל הזמן. זה אומר שכל הסרט הייתי עם ג'וינט ועישנתי, אבל בתכל'ס לא יכולתי לעשן כמות כל כך מסיבית".
הדמות מאחורי גדי היא באמת סטלנית ומעשנת?
"זה חלק מהמקצוע".
היה יום צילומים שהיית בו סחי (לא מסטול)?
"בכנות, לא".
כמי שחי על התפר בין מציאות לאשליה, זה היה צפוי שיום יבוא ויציעו לווילצ'רסקי תפקיד ראשי בקולנוע, ובקרוב גם בטלוויזיה. עוד קודם הוא היה מספר 18 בתנועת זהות לכנסת בראשות משה פייגלין, שאומנם עשתה רעש, אך לא עברה את אחוז החסימה. עבור מור/וילצ'רסקי זאת הייתה אכזבה, שבעקבותיה עבר מתל אביב לפרדס חנה. כרגע הוא מסרב להסגיר מה הוא מתכנן לבחירות הקרובות, ומתמצת את המצע שלו: "אני מאמין גדול בלא לחשוב על העתיד".
מה לך ולפוליטיקה? ועוד עם פייגלין?
"הדמות שיצרתי לא נוצרה לצורכי פוליטיקה, אלא בשביל הסבבה, בשביל הצחוקים. הייתי מעדיף להישאר במשבצת של הצחוקים, לצערי זה לא נראה אפשרי בכלל. כל מה שקרה, קרה מעצמו, מהאנשים. פשוט לא הייתה ברירה. ראיתי שלאט־לאט המצב פה הופך לבלתי נסבל".
מה עדיין "חונק" אותך, אחרי רפורמת אי־הפללת צרכני הקנאביס?
"הדבר הכי חשוב בעיניי, כרגע, הוא הפרדת הדת מהמדינה".
מה לדעתך הבעיה שלנו?
"הבעיה היא בעם. זה לא משנה מי יהיה שר החינוך, או שרת התרבות. העם מפולג. אנחנו מסוכסכים, אלימים, לא סבלניים, לא סובלניים ולא רגועים".
ובכל זאת, אתה ממשיך להיות מעורב חברתית. אז יש תקווה, או אין?
"נכון. אין לי קשר לאדמה, או לדת, אבל עדיין יש לי תקווה שהמצב כאן ישתנה וישתפר. אם לא הייתה לי תקווה, לא הייתי נשאר בארץ".