רוסיה 

"אני אומנם ילידת הארץ, אבל הוריי היו עולים חדשים מברית המועצות כאשר נולדתי. עד גיל שלוש דיברתי רק רוסית. נשלחתי לגן ושם למדתי עברית. הוריי דיברו רוסית, כתבו וקראו ובטח גם חלמו ברוסית, ואף על פי שהתערו יפה בחברה הישראלית, אני ספגתי המון טעם וריח של רוסיה. סיפרו לי סיפורים קצרים של פושקין ובדיחות אוקראיניות, שמעתי ויסוצקי ואקודז׳קוב והערצתי את דוסטויבסקי. הריח הזה הולך איתי עד היום, יש לי אהבה עמוקה לנפש הרוסית המיוסרת, השתויה, לדרמטיות של השפה, לפשטות של האוכל, להומור השחור, לריש המתגלגלת. כשהייתי בשנה שעברה במוסקבה עם תיאטרון הבימה סגרתי מעגל. משהו משם חי בי ומשהו ממני נולד שם, ברוסיה".


בית הספר לאמנויות 

"מכיתה א' ועד ט' למדתי בבית הספר לאמנויות בתל אביב. לפני 30 שנה זה היה מעין ניסוי אנושי חדשני. עברנו בחינות קבלה קפדניות ויועדנו להיות הילדים המוכשרים והמוצלחים ביותר. אינני יודעת להגיד אם בית הספר הזה היה ברכה עבורי או קללה. למדתי שם אנינות טעם ואסתטיקה, למדתי להעריך מוזיקה קלאסית ואמנות פלסטית מופשטת, לקרוא מחזות ולהבין מחול. מצד שני, נדבקתי בחיידק הבמה מוקדם מדי אולי, בתחרותיות שאני לא בטוחה שנכונה לגילים כל כך צעירים, בתחושה שאם אני לא הכי טובה בעולם, אז מה הטעם בכלל להיות אמנית. אני אוהבת את המקצוע שלי מאוד ושמחה בו, אבל לפעמים חושבת מה היה קורה איתי אם הייתי לומדת בבית ספר רגיל".


ריקי בליך (מימין) בסרט "תיקון". צילום: שי גולדמן
ריקי בליך (מימין) בסרט "תיקון". צילום: שי גולדמן

 
דת ומשפחה 

"לאורך כל הילדות שלי וגיל ההתבגרות, אמי, ואז גם אחותי, היו בתהליך של חזרה בתשובה. שתיהן כבר חרדיות הרבה שנים. כמובן שלדבר הזה הייתה השפעה עצומה עלי. זו היתה ילדוּת מיוחדת, שנעה בין עולם חילוני בבית הספר לדיבורים על מיסטיקה וגלגולי נשמות בבית. אני מאושרת שגדלתי בין שני הקטבים המרתקים האלה. זכיתי באמונה באלוהים, בהערכה למסורת ולפילוסופיה היהודית, ומהצד השני גם בראייה ביקורתית, חילונית ומודרנית של החיים. נשמע כאילו יש בזה סתירה אבל מבחינתי אלה חלקים של אותו שלם. יש דמיון בין המילה אמנות למילה אמונה".

תלמה ילין 

“התיכון לאמנות בגבעתיים היה נקודת השינוי וההצלה של נעוריי. שם מצאתי לראשונה בית. בית נפשי, תרבותי, חברתי. שם פגשתי אנשים שעד היום הם חברי נפש שלי. אנחנו שומרים מקום מאוד מיוחד בלב אחד לשני ולשנים היפות שלנו שם במגמת תיאטרון".

סמינר הקיבוצים 

"שלוש שנות לימודי משחק הן נתח חיים עצום. תהליך ארוך וקשה, לפעמים נורא ולפעמים נפלא, של התקלפות, חיפוש, עלבון, תחרות, פחד וגם פריחה. בסמינר הקיבוצים פגשתי את החברים הכי קרובים, וגם את המילים הכי קשות שהוטחו בי בימי חיי; את הפוטנציאל הכי גבוה שלי ועלבונות שלא חשבתי מעולם שאספוג. יש מורה אחת שאני חייבת לה הכל, לטוב ולרע. היא לא האמינה בי, לא אהבה את מה שעשיתי, אבל גרמה לי לגייס את כל מה שיש בי ולהילחם על הבחירה שלי להיות שחקנית. בלי הקושי הנורא הזה שהיא הציבה בפניי לא הייתי מבינה כמה אני רוצה את זה".

מחיר הפרסום 

"הפרסום נפל עלי מהר מאוד. את תפקיד 'אסתי המכוערת' קיבלתי עוד כשהייתי בשנה ג' בסמינר הקיבוצים. לא היה לי מושג שזו תהיה התוכנית הנצפית ביותר במדינה. לא הבנתי לאן נכנסתי. הפרסום עימת אותי עם עצמי בצורה ישירה, דרש ממני להגדיר את עצמי מול העולם בזמן שעוד לא ידעתי בעצמי מי אני. המבטים, הצלמים, העיתונאים שמתקשרים היו פולשניים וקשים. לקח לי הרבה זמן להודות שזה לא בשבילי, שהחלום שלי היה להיות שחקנית, לא סלבריטאית".

גירושים

"כשהייתי רק בת 32, עם ילדה בת שנתיים, התגרשנו. אין מילים לתאר את השבר הזה בחיים. את האיפוס המוחלט של כל מה שידעתי על עצמי, על אהבה, על יחסים, על החיים. הכל קרס. החברים הטובים הצילו אותי, ובעיקר הבת שלי. לאט-לאט התחלתי לאסוף את החתיכות הקטנות וחיברתי אותן חזרה לתמונה גדולה של עצמי: גרושה, עם ילדה קטנה, במצב כללי שונה, נפשי, רוחני, הכל. אחרי שנתיים, רגע עצום אחד שינה את חיי. ישבתי במרפסת בבית בכרם התימנים. בתי ישנה בשלווה בחדר. היה יום שישי. שתיתי כוס יין והתכוננתי לראות סרט. ואז פתאום הרגשתי את זה. אושר אחר ממה שחוויתי עד אז. הוא לא היה בזכות אהבה או הישג מקצועי. הייתי מאושרת כי ישבתי בבית שלי, שאני מחזיקה במו ידיי, עם הבת שלי שאני מגדלת בכוחותיי שלי. אז הבנתי שכל תעצומות הנפש שגייסתי כדי לצאת מהמשבר נשארו שלי. עכשיו אני אישה חזקה. במובן מסוים, נולדתי אז מחדש".

המבקרת נעמי

"נעמי, הבת שלי, אהובתי, האור בחיי. הילדה הזו גורמת לי אושר עצום וגאווה. היא אוהבת להצטרף אלי לתיאטרון, מכירה הצגות שלמות בעל פה, מתקנת אותי כשאני טועה ונותנת לי הערות. ההתרגשות הגדולה עכשיו היא הסרט 'הרפתקה בשחקים'. תענוג לראות את הבת שלי צופה בי משחקת ונהנית ומחמיאה לי". 

גיל 40 

"ממש תכף. קשה לקבל וגם מרגש וגם עצוב וגם נעים. יש לי כמה מכרות שכבר כמה שנים הן בנות 39. כנראה שב־40 הזה יש ויתור סופי על הנעורים, לפחות מצדו של העולם. אמא מהכיתה של הבת שלי אמרה לי: 'תראי מה זה, בדיוק בגיל שאנחנו מתחילות להרגיש באמת טוב עם עצמנו, עם המראה שלנו, הנשיות שלנו והאישיות שלנו, העולם מפסיק לראות אותנו ככה'. אני מרגישה את השינוי עמוק, את הרוגע הנעים הזה של ההסכמה להיות מי שאני ולקבל את מה שאני לא".

בליך מופיעה בימים אלה בסרטו של ליאור חפץ "הרפתקה בשחקים"