בסרטו החדש "מוריס", עשה אורן בן סימון כמעט הכל. לא בטוח שלקול מצהלות המבקרים. תודו שזה לא חיזיון יומיומי כשתסריטאי־במאי־מפיק של סרט, הוא גם הכוכב שלו, שכמעט לא יוצא מהפריים, מלחין את המוזיקה, המכתיבה את האווירה שבו, משתתף בביצועה כגיטריסט, ואף חתום כמשורר על השירה שמתלווה לסרט. "היית גם "'נערת המים'?", אני מתעניין. "זה לא", הוא צוחק. "היינו בהסרטה צוות מצומצם ודי היה בו כדי לעשות מה שלא עשיתי".
ממה נובע ריבוי התפקידים שלקחת על עצמך: שיגעון גדלות, עודף כישרון או חיסכון בהוצאות?
"חיסכון בהוצאות. לדוגמה, נושא המוזיקה בסרט. כמי שניגן בעבר בלהקות, באתי לקולנוע מהמוזיקה, כשבעיניי קולנוע הוא סוג של קצב. מה שהביא אותי להתחיל את הקריירה בסדרת טלוויזיה פסיכדלית שנקראה 'בקצב הקצב'. דווקא פניתי למוזיקאים וראיתי שזאת הוצאה מאוד־מאוד גדולה. כשחבר העמיד לרשותי את האולפן שלו, הלחנתי את המוזיקה, ולביצועה שכרתי נגנים".
והמסקנה?
"אכן, השתדלתי לחסוך בהוצאות, ובמקביל שמרתי שהסרט יצא כמה שיותר קרוב ללבי".
עם כל הכבוד למוזיקה, נדמה שנקודת המוצא שלך היא במשורר שבך.
"אני לא מעז, מתוך צניעות, לקרוא לעצמי משורר, אבל צירוף של מילים שמתפרץ אצלי מתוך החיים עצמם, מוליך אותי למה שאני עושה".
עד כמה מוריס, גיבור הסרט, דומה לך?
"מוריס הוא בסך הכל 30 אחוז ממני. הרוב בא בהשפעת אבי – שלו מוקדש הסרט - שהיה איש שממעט במילים; ובהשפעת רומן, משורר אורבני אלמוני, שהסתובב בתל אביב".
מיהו, בעצם, מוריס?
"טיפוס די מנותק מעסקי השעה, הכלוא בעולם של מילים. הכל נובע אצלו מתוך איזשהו כאב, כנאמר על משוררים החוצבים את שיריהם מדם לבם. השירים הם כל עולמו. הוא אפילו משלם למכולת בשירים".
איך שכנעת את איתן סנה (אנשל), מי שהיה נער כוכב בסרט הפולחן "אלכס חולה אהבה", לגלם את עדרי, חברו הטוב של מוריס?
"איתן, שכמו עדרי, עובד במציאות בחנות ספרים, מצא בדמות קווים מקבילים למה שהוא, כמו רדיפת צדק. גם העובדה שאנחנו חברים יותר מ־20 שנה, עזרה לשכנע אותו".
"מוריס" הוא סרט נטול כוכבים. בתפקיד אודליה, אהובתו של מוריס, משחקת אנה קרויסקי אנוש. היא מגלמת משוררת בהתהוות שסובלת ממאניה דפרסיה כבדה, ומתקשה להחליט אם היא אישה או נערה. "הכרתי אותה בבית קפה דרך חבר משותף", מספר בן סימון. "כשראתה אותי כותב את התסריט, היא נכנסה בטבעיות לתפקיד. על השנייה הראשונה ידעתי שאנה היא אודליה".
בן סימון, שמעדיף לא להסגיר את גילו, הוא מקריית ביאליק במקור. אחרי הצבא ניגן בלהקות שוליים. "אחרי שכל החיים הסתובבתי עם גיטרה על הגב, פניתי ללימודי קולנוע בקאמרה אובסקורה", הוא מספר. צעדו הראשון כבמאי הייתה הסדרה "בקצב הקצב", שיצר ב־2002 לכבלים עם המפיק יונתן ארוך. בין תגליותיו שם היו גיא זו־ארץ, שהופיע לפני זה בתפקידון קטן ב"רמת אביב ג'" וירון ברובינסקי.
בן סימון התקדם צעד אחר צעד עד שהגיע ל"מוריס", לדבריו, לא היה מצליח להגיע ליצירת הסרט, אלמלא עזרתה של קרן יהושע רבינוביץ' לאמנויות. למעשה, מדובר בסרט דל תקציב. "סרט גרילה", לדבריו.
בינתיים הסרט התחיל להסתובב בעולם, וכבר ניפק לבן סימון את פרס השחקן בפסטיבל "שאמבל" ההודי. למרות הפרס, הוא יודע שסרטו לא קורץ להמונים: "אני מאמין שסרטיי הבאים ידברו יותר לקהל הגדול".