בלי גברים בכלל. 11 ימים ברציפות. ועוד על אי בודד. גן העדן הפמיניסטי הזה נופל על מריאן ואלואיז, שתי נשים צעירות שזה עתה הכירו, בשנת 1770, כשהן שוהות יחד באי הסמוך לחופי בריטני שבצפון־מערב צרפת.
נקודת הזינוק לסיפור אהבה זה מעט מורכבת. אמא של אלואיז (ולריה ג'ולינו), רוזנת ממוצא איטלקי, שואפת לשדך את בתה שזה עתה סיימה את לימודיה במנזר מרוחק לאיש עתיר נכסים המתגורר במילנו. כאמור, אנחנו באמצע המאה ה־18 וטרם הומצאה המצלמה. אם כך, איך יתרשם החתן הפוטנציאלי מכלתו הנאווה? כמובן באמצעות ציור דיוקנה המרענן, שיישלח אליו עם בלדר מוסמך.
ובכן, דיוקן יש לצייר, ומה לעשות שאלואיז המיועדת הינה מרדנית הדוחה את יוזמת השידוך של האם. התרגיל שהיא עושה לאמה פשוט למדי - היא מסרבת לשמש אובייקט לציור. אולי מפחד המפגש עם בעלה המיועד, ואולי מסיבות טמירות יותר הקשורות איכשהו באחותה הבוגרת ממנה. האחות, כמה חבל עליה, זה עתה התאבדה כשהשליכה עצמה ממרומי הצוקים שלחופי האי שבו מתגוררת המשפחה הזו, שאין בה שום גבר במצב צבירה פעיל.
מסתבר שהאם שכרה לפני זמן מה צייר דיוקנאות מיומן למשימת הציור, אלא שאלואיז הסרבנית לא הסכימה לדגמן מולו. מה עושה כעת אמא מודאגת? שוכרת את מריאן (נעמי מרלאן), ציירת צעירה, בתו של צייר נודע שהאם הכירה בשנות עבר, כשהוא נשכר על ידי משפחתה להתקין את הדיוקן של האם־הרוזנת, ובזכות ציור זה היא זכתה באותו בעל צרפתי, שהוריש לה את הבית שבו מתחוללת עלילת “דיוקן של נערה עולה באש".
מריאן אומנם ציירת בעלת שם, אך אל האי היא מגיעה במסווה של בת לוויה שנשכרה על מנת לשעשע את רוחה הנכאה של אלואיז, שעדיין לא התאוששה מהתאבדות אחותה. מריאן, זאת מכתיבה לה האם הפסקנית, תלווה את אלואיז בכל אשר תלך, וכך תוכל להתרשם מתווי פניה וחן הילוכה, בלילות, כשהיא ספונה בחדרה, היא תכין במסתרים, ולאור נרות, את הדיוקן המבוקש. המשימה הסודית הזו, יש להדגיש, נתונה בסד של זמן, ויש לבצעה בתוך שישה ימים דחוסים. וכך אכן היה.
מריאן מלווה את אלואיז בטיוליה על חוף הים ועל הצוקים שמסביב. מובן שהיא משתדלת להתקרב ככל יכולתה אל הכלה המיועדת לייצוא למילנו. אלא שזו בלתי מתמסרת לשיחות הא ודא ומסרבת להעלות חיוך על שפתיה. הימים עוברים, ובהיעדר שיתוף פעולה מינימלי, נאלצת מריאן להוציא מתחת למכחולה פורטרט מלאכותי, בלתי אמין בעליל, וכזה שבוודאי אינו משקף את אישיותה, פנימיותה והדחקותיה של אלואיז המסתגרת.
לכאורה, משימת הציור בסתר עולה על שרטון, והציירת נאלצת לחוות סצינה שבמהלכה היא מפוטרת, אולי בצדק, על ידי האם הדאגנית. או אז מגיעה התפנית המיוחלת בדרמה. דווקא עם כישלון משימת המבטים הגנובים של ציירת הדיוקנאות, מסכימה אלואיז לשבת מולה וכמו לדגמן בפניה את אישיותה. הרגע המכונן הזה מלווה באקט חשוב נוסף. מתברר כי מזמינת העבודה, האמא הרוזנת, חייבת לצאת בבהילות מהאי המבודד לצורך איזו פגישה חשובה, וכך נותרות להן שתי הצעירות - ציירת והמודל שלה - כשהן ללא מבוגרת אחראית לצדן.
וצעירות כמו צעירות. מגלות חיש קל זו את יופייה הגלוי והנסתר של האחרת, והאהבה, כמה מובן, ניצתת ביניהן בדציבלים רמים במיוחד. נגיעות, נשיקות, יחסי מין. אומנם ברקע מתחוללת לה עלילת משנה כאילו טורדנית, אך דווקא בה יש כדי ללמד על מעגל הקללה שבין ציפורניה לכודה לה מאז ומתמיד הדילמה הנשית. מסתבר שסופי (לואנה בהרמי), המשרתת הקטנה והחרישית, שיודעת בעיקר לרקום תחרה, מצויה בהריון לא רצוי, והיא מתכוונת לנצל את חמשת ימי ההיעדרות של גבירת הבית על מנת להיפטר מהעובר המעיק על עתידה.
כך קורה ששתי הנשים, שגופן גועש מהורמונים של אהבה ותאווה, ניתקות ממיטתן הזוגית על מנת ללוות את סופי המודאגת לאורך תהליך ההפלה האסורה שאותו היא צולחת. סוג של סגירת מעגל וסוד כמוס, הידוע רק לנשים באשר הן, ומאלץ אותן, מקדמת דנא, לפתח מתחת לרדאר הגברי השליט, התנהגות אלטרנטיבית, חסויה וחבויה, לצד היומיום השגרתי.
חולפים עוברים להם אותם חמישה ימי דרור, שבהם גבירת הבית לא הייתה נוכחת. היא חוזרת מהמסע החשוב, והדיוקן החדש, המאיר באור שונה את הכלה המיועדת, גם הוא כבר מוכן. מכאן והלאה ישתוק טקסט זה מחמת הציווי של איסורי הספוילר.
***
מיד עם סיום הקרנת הבכורה העולמית של הסרט בפסטיבל קאן האחרון נמצאו מבקרי קולנוע רבים שסברו כי מדובר ביצירת מופת עילאית, מהסוג שנתקלים בו אחת לכמה עשורים. והיו אחרים, סקפטיים הרבה יותר, שהרימו גבה ונדו בראשם כבקיאים ומנוסים. זאת, לנוכח אוסף המניפולציות הבוטות שקרויות פה עלילה.
סלין סיאמה הצרפתייה, שכתבה וביימה את “דיוקן של נערה העולה באש", מוכרת בין באי הפסטיבלים הבינלאומיים לקולנוע בזכות שלושת סרטיה הקודמים: “חבצלות מים" (2007), “טומבוי" (2011) ו"לגדול ילדה" (2014), שבהם פיתחה על הבד את עמדתה בכל הקשור למערך היחסים האינטימי שקושר בין בנות המגדר הנשי, והופך לכוח משמעותי המניע עולמות. סיאמה שניהלה זוגיות רבת שנים עם השחקנית אדל האנל, המגלמת בסרט הנוכחי את דמות הכלה החידתית, כמו מינתה עצמה למיין ולהנציח את נקודות החיבור וההשקה הבין־נשיות, וב"דיוקן של נערה" היא מבצעת מהלך זה על ידי גירוש טוטאלי מהעלילה של הזכרים באשר הם.
זהו אי מבודד, שמסיבות עלומות מאוכלס אך ורק על ידי נשים. הגברים היחידים שנראים על הבד הם אותם מפעילי סירות שקושרות בין המקום לבין מה שמעבר לגלי הים, כלומר צרפת היבשתית. למעשה, הסצינה הסמלית הפותחת את הסרט ממקדת בתמצות מרבי את המסרים הכלואים בו. בסצינה זו נראית מריאן הציירת כשהיא משייטת בסירה וצמודה אליה תיבת עץ שבתוכה ארוז ציוד הציור שהיא נזקקת לו לצורכי עבודתה. כמה גברים יושבים סביבה בסירה, וכולם מסורים למשימה אחת - חתירה במשוטים, על מנת להתגבר על התנגדות הגלים להתקדמותה של הגברת אל עבר היעד, כלומר האי.
גל חולף עוקר את תיבת העץ מידיה של מריאן, והציוד המקצועי שלה כמו מחשב עצמו לשקוע במצולות ים. הגברים האדישים למצוקת הגברת ממשיכים במשימת החתירה. לכן לא נותר לה, למריאן, אלא לקפוץ אל המים הקרים, כשהיא ארוזה בשמלה כבדה, ולנסות להציל את היקר לה מטביעה. היא עושה זאת סולו, אף גבר לא מצטרף אליה, ואף מילה אינה מוחלפת בינה לבין המון הגברים עתירי השרירים. בסופה של הסצינה הסמלית הזו מוטלים מריאן, ביחד עם ארגז העץ שהצילה מטביעה, אל החול. וכך, כשהיא רטובה ועוטה שמלה ספוגת מים, נגזר עליה לגרור את הציוד במעלה הצוק המוביל אל הטירה שבה מתגוררות לבדן הפרטנריות שלה - אלואיז וסופי והרוזנת.
המסקנה הנחרצת היא שאם אישה לא תעשה את מה שנגזר עליה לעשות, אף אחד לא יעשה זאת עבורה, והסרט זרוע לכל אורכו בדוגמאות מייצגות לטענה עקרונית זאת. למעשה, מסקנה זו נובעת לא רק מפיתולי הסיפור ב"דיוקן של נערה", אלא בעיקר מפעילותו של הארגון הקרוי “5050X2020", שהקולנוענית סיאמה כוננה בפריז. מעין מקבילה צרפתית להתארגנות “MeT00#" המוכרת בכל העולם. זוהי התאגדות של נשים העובדות בתעשיית הסרטים המקומית, שחרתה ססמת שוויון על דגלה, וגורסת כי בכל פעילות פילמאית תהיה נוכחות נשית של לא פחות מ־%50.
וכך קורה שבהפקתו של סרט אינטימי זה (בתקציב מוערך של ארבעה וחצי מיליון דולר) התחלקו ביניהם המינים שווה בשווה, כאשר כל העמדות הקריאטיביות (מפיקה, צלמת, מעצבת אומנותית, מתכננת תלבושות, עוזרת בימוי ראשונה ומאפרת) מאוישות על ידי נשים. שלא לדבר על עמדות התסריטאית והבמאית, שסיאמה כבשה אותן לעצמה.
המונח הפופולרי ביותר בכל ניתוח שכבר פורסם על אודות “דיוקן של נערה" הוא “המבט". של מי המבט? של האישה הציירת המתבוננת במודל שלה, או של הגבר שעבורו היא מכינה את הדיוקן? על מנת להעשיר את הדיון המוכר הזה בתכנים ייצוגיים, וגם פסבדו־אומנותיים, מעמיסה סיאמה על סרטה תת־דיון ההולך ומתמתח על פני העלילה כולה. זהו העיון המחודש בסיפור המיתולוגיה היוונית על אודות אורפיאוס ואורידיצ'ה. הוא שהיה נעים זמירות יוון וחביבם של כל אלי האולימפוס, והיא האומללה, שהייתה הנימפה שאותה נשא לאישה.
כזכור, אורידיצ'ה דרכה שלא במתכוון על נחש ארסי, ותהא אשר תהא המשמעות הפרוידיאנית של זה, וכך סיימה את חייה על פני העולם הזה, הגלוי והמואר. בעקבות המפגש המכאיב עם הנחש היא הגיעה אל השאול, ובעקבותיה אץ רץ אורפיאוס האומן. בזכות יכולות הנגינה של הבעל האלמן הוא מפשיר את קשיחותו של האדס שליט השאול, וזה נאות להחזיר את האישה המתה מעולם החושך בחזרה אל עולם החיים. כל זאת, בתנאי שאורפיאוס לא יפנה מבטה אליה כל עוד שרויים השניים בתוך גבולות שאול תחתיות. מובן שאורפיאוס, זכר ככל הזכרים, לא ויתר על זכות המבט שלו, ובטעות, ואולי בכלל לא בטעות, הוא הגניב מבטו לאחור, לראות את פניה של אשתו האהובה, ובכך גזר מחדש את דינה למוות.
למי זכות המבט, ומי קובע עבור האישה את מצב הצבירה המכונה “מוות"? הוא או היא? ומהו בכלל אותו “מוות"? לדעת האם־הרוזנת המוות אינו אלא הסיטואציה של חיים ללא גבר. לדעת בתה המוות הוא מה שמתגלם בחיים במחיצתו של גבר. הציירת, זו שכאילו תקועה ביניהן, החליטה עוד לפני פרוץ העלילה, שהיא לא תתחתן ותמצא מחייתה מניהול בית העסק והגלריה שהקים אביה.
במסרים הניתזים מתוכו, “דיוקן של נערה העולה באש" הוא מעודן בערך כמו מצע של מפלגה מיליטנטית. מצד שני, בכל הקשור לאיכויות ההגשה שלו - עיצוב תמונה, צילום, אתרי התרחשות - ניכרת בו מחשבה ויכולת מקצוענית מרשימה. אילו סיאמה הייתה מרסנת מעט את גיבוב השטויות הפייטניות שממלאות את פונקציית הדיאלוגים בסרט, מסתפקת בעמדה האידיאולוגית הבסיסית שלו, היא בוודאי הייתה משפרת את ביצועיו הכלליים. אבל, כפי שאוזכר כבר לעיל, עבור קולנוענית צרפתייה זו לא מדובר כאן רק בסרט, אלא גם במניפסט. והכרעה זו אינה מה שמסייע לו להמריא אל מעבר לגבולותיו המוגבלים.