בשבוע שעבר עלה לאקרנים הסרט "המחשמלים", בהשתתפותם של קומיקאים מהשורה כגון טל פרידמן, אלי יצפאן, ואורי הוכמן, ובבימויו של בועז ארמוני ("מסווג חריג"). רגע לפני שאתה נכנס לקולנוע אתה בטוח שמדובר בחווית "מדורת השבט", כמו שקרה ב"סוף העולם שמאלה" - מצד ימין מריאנו אידלמן, מצד שני ישראל קטורזה, וטאלנטים נוספים - פשוט כיף לנו לראות את כולם על מסך אחד, ועוד בקולנוע. בגלל הליהוק המוצלח, לפני הצפייה ניתן להניח כי מדובר בפרויקט איכותי, אך במקרה זה של "המחשמלים" זה לא עבד.
צביקה נתן, יוצר הסרט ומי שהשקיע בו כארבעה וחצי מיליון ש"ח לאחר שקיבל סירוב מקרנות הקולנוע, מספר את סיפורו האישי - הוא היה חבר בלהקה שלא ממש הצליחה ואף בסופו של דבר חישב מסלול מחדש ופנה לעולם הנדל"ן.
להקת "המחשמלים" היא להקה שזכתה בתואר תגלית השנה של שנת 1984 ומאז מנסה לפרוץ מחדש אך נקלעת לקשיים בדרך. נתן, חסר הניסיון במשחק, אינו עובר מסך ונראה שלוקח לו זמן לעכל את המשפט הבא. אמנם הסרט מבוסס על הסיפור האישי שלו, והוא אף זה שהשקיע בסרט, אך חוסר המקצועיות שלו כשחקן ניכר מאוד בדמותו של צביקה, שההומור יוצא ממנו בכוח.
אלי יצפאן וטל פרידמן באים לחזק. אך אם נסתכל מנקודת מאקרו נראה שהסרט עצמו מנסה להצחיק בכל הכוח את הקהל, מה שגורם לנו לאפקט הפוך -לחכות שהוא פשוט ייגמר. הדמויות לא מפותחות כמו שצריך, אין בהן עומק או סתירה, ולרוב כולם מתחילים מנקודה א' ונשארים בה.
הטריילר ל"המחשמלים" נערך בקפידה מהקטעים הכי מצחיקים בסרט, ככה שאין מה לצפות מהקטעים האחרים. עבודת העורך ניכרת על הבד, עשויה יפה, גם מבחינת הצילום נראה שבאמת הושקעו בסרט מיליוני שקלים, רק חבל שהם באו מארנק הפרטי, אך כל זאת לא מצדיק ביקור בבית קולנוע.
הסרט "מחשמלים" שווה צפייה בשישי בערב בסלון אחרי שאכלנו את הבטטה עם העוף בארוחת שישי, עם אבא ואמא, שסביר להניח שתירדם אחרי חצי שעה. התסריט חובבני, דמויות יורדות ועולות בלי הרף בלי שנדע מה עלה בגורלן. הניסיון להחזיר אותנו לאווירת שנות ה-80 לא מתרומם גם כאשר רואים את הלהקה בצעירותה ובשיא תפארתה רוקדת ושרה מתחת לכדור הדיסקו. תודה לטאלנטים שהשתתפו במדורת השבט הלא מחשמלת, נקווה ש"במדורת הטאלנטים" הבאה ההון שיושקע יניב את פירותיו.