יש שהכתירו את נוח באומבך כיורשו של וודי אלן. אני מניחה שהכוונה הייתה טובה, אבל אלן הגיע לרמת הדיוק והעומק הפסיכולוגיים של באומבך רק לעתים רחוקות, וכבר עברו מאז שלושה עשורים. אך אי אפשר להכחיש שהבמאי הניו יורקי, בן להורים מבקרי קולנוע שתבע את תשומת לבם של אוהבי הקולנוע ב־2005, כשסרטו "חיים בין השורות" יצא לאקרנים, מתמקד בז'אנר מובהק, סרטי משפחה, שהעסיק גם את אלן. "חנה ואחיותיה" ו"בעלים ונשים" הם הדוגמה המובהקת לכך.
מאחורי "סיפור נישואים" עומד סיפור הגירושים של הבמאי באומבך והשחקנית ג'ניפר ג'ייסון לי. צריך לציין זאת ואז לשכוח את האינפורמציה הרכילותית בעיקרה. באומבך, כמו כל מי שנגע ביסודות אוטוביוגרפיים ביצירתו, גילה לדאבונו שזה בלתי אפשרי. אם כן, הנה הקו הנמתח בין "חיים בין השורות", שעוסק בגירושים של זוג אינטלקטואלים ניו יורקים מזווית ראייתו של בנם הקטן, לבין "סיפור נישואים". הכישרון לליהוק נחשף כבר אז. לורה ליני וג'ף דניאל המצוינים הם כמובן מבריקים בתפקיד הסופר מר הנפש והפתטי ואשתו ששולחת סיפור קצר ל"ניו יורקר" ומתחילה להאפיל עליו.
ב"סיפור נישואים" אלו סקרלט ג'והנסון - שלא העליתי בדעתי שטמונה בה היכולת להפיק מעצמה משחק ברמה גבוהה כל כך - ואדם דרייבר, שהשאלה מתי הוא יהיה שחקן האופי הדומיננטי של דורו קיבלה מענה מושלם בסרט. בין גירושיהם של הוריו לבין גירושיו של באומבך נמתח קו נחרץ של נכונות וצורך לספר את הסיפורים האינטימיים והמשמעותיים ביותר של חייו, כך שיעמדו ביומרה לומר משהו גם על המעמד (בורגנים, משכילים ועירוניים), גם על הפסיכולוגיה האנושית וגם על אמריקה - וביחד ירכיבו אנליזה מהותית על התרבות ועל רוח הזמן.
הסרט נפתח בוויס אובר של גבר ולאחריו אישה. כל אחד מהם מתאר את בן זוגו כאילוסטרציה למה שמתרחש על המסך ומאשר את הדברים החביבים שהם אומרים זה לזה. משם עוברת הסצינה בחדות למשרדו של המגשר, כשניקול (ג'והנסון) מסרבת להקריא את הרשימה שהכינה לפי דרישתו של המגשר. צ'ארלי מופתע ומאוכזב. הוא מתנדב להקריא את הרשימה שלו, אבל ניקול קמה ויוצאת מהחדר. היא נראית נסערת ופגועה יותר מצ'ארלי, המגלה רצון גדול יותר לשתף פעולה ואולי אף למנוע את הגירושים.
אבל מוקדם מדי לקפוץ למסקנות. היפה, המדויק והמאוזן בסרט הוא שהאשמה נופלת באופן שווה על שני בני הזוג, ולפיכך הוא גם מזכה את שניהם באותה מידה. קוצר ידם הוא קוצר ידינו, ואנחנו מכירים את הטיפשות האנושית שיכולים לגלות אפילו - אולי בעיקר - אנשים חכמים מאוד. ואכן, סיפורם של צ'ארלי וניקול נחשף בהדרגה: הם הורים מסורים ואוהבים להנרי בן ה־6, ניקול היא בת למשפחה חמה ומלוכדת של שחקניות, המבוססת בלוס אנג'לס - אמא הייתה כוכבת טלוויזיה, ואחותה של ניקול (מריט ובר הנהדרת) מנסה את מזלה בתיאטרון.
אחרי תפקיד ראשי בסרט נעורים מגיעה ניקול לניו יורק ופוגשת את צ'ארלי, במאי מוערך של להקת תיאטרון. הם מתאהבים, היא מצטרפת ללהקה, היא הופכת לשחקנית הראשית, הנרי נולד, הם מתרחקים, לצ'ארלי יש סטוץ חד־פעמי, ורגע לפני שהפקתו החדשה, עיבוד אוונגרדי של "אלקטרה", עולה - ניקול נפרדת ממנו.
או אולי לא ממש. היא מקבלת הצעה להופיע בפיילוט לסדרה באל־איי, מחליטה להיענות ולוקחת את הנרי איתה. גם צ'ארלי וגם הצופים מרגישים שעדיין לא אפסה התקווה. הכעס והכאב של ניקול מבטאים בוודאי רגש שבגלגולו הקודם היה אהבה. הדברים היפים שכתבו זה על זה על פי דרישתו של המגשר, ההערכה ההדדית, כל אלו יכולים בתנאים הנכונים להפוך לכוח גדול שיכניע את הכעס הקטנוני וישיב אותם האחד אל זרועות האחר.
אבל אז קורה משהו קטן ומקרי, שהופך את כל הסיפור על פיו וגם מוסיף לסרט קומה תימטית נוספת. על הסט של הסדרה נותנת מישהי לניקול כרטיס ביקור של עורכת דין שייצגה אותה בגירושיה ודוחקת בה ליצור איתה קשר. כך, פרידה בספק שהייתה יכולה להיעשות, כפי שהבטיחו לעצמם באופן ידידותי ובהסכמה מלאה, הופכת לסיפור יקר, מעורר מחלוקת, שבסופו ידיו של כל אחד על צווארו של השני וכולם מפסידים.
על הספה אצל עורכת הדין הקטלנית (לורה דרן) מספרת ניקול את גרסתה לסיפור. היא נמחקה בשנות הנישואים, צ'ארלי היה שקוע לגמרי באומנותו, הוא לא ראה אותה ואת צרכיה, הוא שתמיד ידע בבהירות מה הוא רוצה, השתלט עליה, כך שרצונותיה לא היו תמיד ברורים לה. כשבכל זאת ידעה בוודאות שהיא רוצה לחזור ולחיות באל־איי לפחות לשנה, קרוב למשפחתה, צ'ארלי מתנגד למרות הבטחותיו.
אם נדמה לכם שבנקודה הזו הצופה יעבור למחנה ניקול, טעות בידיכם. באומבך מטה את הכף מדי כמה סצינות, ובכל פעם הלב נוהה אחרי אחד מבני הזוג. כי הנה, סיפורה של ניקול מעורר הזדהות ומוכר: הגאון המלא בעצמו, האנוכי - צ'ארלי אפילו מקבל מענק מקרן מקארתור שנקרא גם מענק גאונות - שאשתו ממלאת את צרכיו האנוכיים ומאשרת את ייחודיותו ותומכת בביטחונו. אבל ניקול היא גם זו שהפרה את ההסכם ביניהם ופנתה לעורכת דין שמעלה את שניהם על מסלול מייסר וקורעת את המשפחה המורחבת, הטובה והחמה הזו לגזרים.
אחותה של ניקול מגישה לצ'ארלי המופתע את מסמכי הגירושים, הוא חייב להשיב עליהם באמצעות עורך דין פן יאבד את זכויותיו. אלן אלדה הנהדר הוא עורך הדין הפשרן, טוב הלב, שמנסה לחסוך ממנו את הסבל הכרוך במאבק מר, אבל מול נורה אין לצ'ארלי ברירה אלא לשכור את שירותיו של כריש חסר רחמים כמותה. וכך מתחיל הסחרור הבלתי נמנע שלא יכול להסתיים בטוב.
שלושה מהלכים גדולים עושה באומבך, כל אחד מהם קשור לסרטים ידועים בתולדות הקולנוע: יחסי ניו יורק אל־איי ("אנני הול" של וודי אלן), הכאב הנורא של נישואים מתפרקים ("חיי נישואים" של אינגמר ברגמן) וגירושים מרים ("קרמר נגד קרמר"). במובן זה עושרן של ההתייחסויות, שכבות המשמעות הקולנועיות בלי מחוות וציטוטים, הופך את תיבת התהודה של סרטו של באומבך לגדולה ואת הצלילים המהדהדים בה, לעמוקים ועשירים.
יש חולשות כמובן, הקאסט של שחקני המשנה המעולים אינו אחת מהן. יש רגעים בנאליים, טענות של אישה לבעלה וההפך אינן יכולות לחמוק מכך. אבל יש רגעים שגם הבנאליה הזו מצליחה להתרומם לשיאים בזכות משחקם הנהדר של השניים והבימוי של באומבך. רגע אחד כזה מתרחש כשניקול מפתיעה את צ'ארלי בחדר המלון ששכר באל־איי, אחרי פגישה אכזרית עם עורכי הדין.
היא מנסה להחזיר אותם להבטחתם המקורית לא לפתוח במלחמה, אבל כפי שקורה בנישואים שבורים, הרגע הזה מסלים לכלל מריבה מזעזעת, שבה נאמרים דברים נכונים ודברים שרק נועדו לפצוע. מהדיאלוג הזה אני זוכרת בעיקר את המשפט שאחזור ואצטט מן הזיכרון עוד זמן רב. "נעשית כל כך עסוק בעצמך", אומרת ניקול בערך כך, "שאתה כבר אפילו לא יודע שאתה עסוק בעצמך, אתה חושב שזה המצב הנכון והטבעי". התהליך הזה שבו פגם באישיות הופך להיות תכונה הוא מעניין ומתסכל באותה המידה.
הרגע השני שהוא קצת טרגי וקצת קומי הוא כשבוחנת שמינה בית המשפט מגיעה לביתו של צ'ארלי לצפות בדינמיקה בינו לבין בנו. כמובן שאין בדינמיקה הזו דבר טבעי, שהיא לא מזכירה בכלום את האופן שבו מתנהל הבית, ובאופן צפוי הסצינה מסתיימת ברגע מחריד ומצחיק.
למבקרים יש כל מיני טענות כלפי הסרט, מרביתן נעות על ציר הבנאליות והשמרנות. זה אכן סרט שמרני במובן שבו הוא נענה לתבנית המוכרת של סרטי הנישואים והגירושים. אני מסכימה וחולקת על הטענה. המשחק של ג'והנסון ודרייבר ושל שחקני המשנה, הדיאלוגים, הבימוי שנצמד לקלאסיקה, מהדהד אותה ואז חורג ממנה - כל אלה הופכים את הסרט הארוך למדי הזה לחוויית צפייה רגשית ועמוקה. בנוסף לכך הוא מציג את הגירושים ככמעט טעות, כמעט תאונה בדרך לגאולת האהבה שלהם. כמו שאומרת ניקול, זו לא אהבה שהסתיימה, זה משהו אחר שהתקלקל, ומה שמתקלקל בין אנשים הוא לכאורה בר תיקון. אבל לא.
ניקול וצ'ארלי הם זוג אנושי, אנושי מדי. הם מכשילים את עצמם, הם מחמיצים אפשרויות, הם נכנעים לכעס ולרצון להכאיב, והם בטוחים שבסיפור הזה הם הצד הנפגע. ההיסוס שלהם, הפעמים שבהן הם מבינים שהצדק המוחלט אינו בכיס של אף אחד - הם שמעוררים תקווה. אבל כמו שמש ביום מעונן, האוויר נשטף אור רק לרגע ומתקדר שוב. וזה עצוב, מתסכל וזה גם מה שזה. אנושי מדי, כאמור.