גאי ריצ'י פועל בגזרה הקולנועית כאילו קוונטין טרנטינו מעולם לא היה כאן, ואילו הוא, כלומר ריצ'י, הינו האורגינל. כבר בשני סרטיו הראשונים - “לוק, סטוק ושני קנים מעשנים" (1998) ו"סנאץ'" (2000) - הוכיח ריצ'י הבריטי שהפנים היטב את לקחי הסרטים “כלבי אשמורת", “ספרות זולה" ו"ג'קי בראון", שטרנטינו האמריקאי הספיק לביים בטרם הצטרף הבריטי אל שורות המקצוע.

פשע ואלימות, זוהר בדוי וחיים בתוך מיתוסים תקשורתיים ופילמאיים. דרמות מקיזות דם, אבל טעונות במטעני הומור ציני. כל מה שטרנטינו ידע לשווק, ריצ'י השכיל לספח אליו, תוך שהוא מוסיף לחבילה המבדרת הזו אלמנט שאינו מוכר ממש במסורת האמריקאית - הריבוד החברתי; העובדה שהפושעים של ריצ'י לא רק מחקים ג'סטות הוליוודיות, אלא גם משתדלים למחוק את ההבדלים המובחנים היטב באי הבריטי בין פשוטי העם לאריסטוקרטיה המנוונת, אך המחונכת היטב.

וכך מגיח גם “הג'נטלמנים" לעולם. זהו סרטו העלילתי ה־11 של ריצ'י, שכמו שואף להחזיר לאחור את גלגלי הקריירה הקולנועית שלו, ולהוות מעין צלע שלישית של אותם שני סרטי פתיחה שביים לפני שני עשורים ומעלה. העלילה מציגה במרכזה אתגר עסקי שרב פושעים, מיקי שמו, מציב בעיקר בפני עצמו. אותו מיקי (מתיו מקונוהי), שליט בלעדי של ענף גידול ושיווק המריחואנה בבריטניה, הגיע למסקנה שהוא מעדיף חיים של פנסיונר, ובתוך כך הוא מציע למתיו (ג'רמי סטרונג) למכירה את העסק המשגשג שלו.

מתיו הוא גנגנסטר ממולח, שהפושעים בינם לבין עצמם מכנים אותו “היהודי". הוא מסכים לשלם למיקי את התמורה הכספית הנאה, סך של 400 מיליון פאונד, עבור עסקיו. אלא שבינתיים נראה כי איזה שמוק מתחרה עושה כל מאמץ לחשוף את עסקיו החשאיים של המוכר מיקי, ובתוך כך להוזיל את ערך השוק שלהם. מיהו הטיפוס הנאלח הזה, שמפר את כל כללי הג'נטלמניות המוכרים?

אולי זהו משווק הרואין מהמאפיה הסינית, ואולי דווקא העוזר הפזיז שלו. ואולי זה בכלל הבעלים של צהובון מצחין, ביג דייב שמו (אדי מרסן) שניזון משובלי הזבל שמותירים אחריהם הסלבס לסוגיהם השונים. ייתכן שהתשובה לכל זה מצויה בפעילותו של צלם־תחקירן־בלש־פפרצי ושמו פלצ'ר (יו גרנט), המנסה למכור לריימונד (צ'רלס האנאם), יד ימינו החזקה של מיקי, כל מיני סודות ורמזים על זהותו של אותו פורע הסכמים ג'נטלמנים, שעלול לשבש מכל וכל את העסקה הגדולה.

וג'טלמנים כמו ג'נטלמנים. מיקי נשוי לרוזלינד (מישל דוקרי), וכמו כל גבר ליברלי מאפשר לה לפתח את העסק העצמאי שלה. במקרה הנוכחי זהו מוסך המעסיק גראז'ניקיות ממין נקבה בלבד. רוזלינד הקשוחה מסתבכת אף היא במזימה הכללית, והכל על הבד נעשה יותר ויותר שמייח. ולא לשכוח: כולם הרי פה ג'נטלמנים, ולכן אין בסיפור הזה מקום לשוטרים ולשאר שומרי החוק. הכל נעשה ברוח עסקית הולמת.

יש הרבה אלימות מסוגננת. יש שחיטות, הרעלות, ואפילו מעשה אונס אחד. אך בעיקר מנופף ריצ'י בנשק הבריטי האולטימטיבי - שורות דיאלוג המציגות, כמו בשיחת סלון מתוחכמת שבה כולם עם הלשון תקועה בלחי, מראה עקומה של חברה מתורבתת שבה כולם, כלומר הפושעים, שיננו היטב את כתביה של חנה בבלי.

ריצ'י למד מטרנטינו גם את סוד הסיפור העקיף. כלומר, סיפור המעשה שלא דרך עיניו של הגיבור הראשי, אלא באמצעות מתווכים המקורבים לכס הכבוד. במקרה הנוכחי אלה הם העוזר הרצחני ריימונד והבלש הסליזי פלצ'ר, שכמו נטלו על עצמם את תפקיד מספר הצ'יזבטים העממי.

למרות הביצוע המקצועי, “הג'נטלמנים" אינו מספק נקודת השקפה כלשהי על אודות החברה האלימה, אך המצוחצחת מעודפי נימוס, שהוא משתדל להלעיג עליה. כך נותר הסרט כתלוי על בלימה. או ליתר דיוק, כמשהו מעט סתמי.