אלון נוימן: "עברתי משבר בגיל 50. חוויתי פחדים וחרדות"

"עברתי משבר סביב גיל 50. חוויתי פחדים, חרדות ומחשבות על מקצוע ומשפחה", מצהיר השחקן אלון נוימן. "זה לא משהו שזר לי, תמיד מדי כמה שנים הייתי מגיע לצומת הזה של 'מה עשיתי, ומה עוד לא עשיתי', למה ככה ולמה לא ככה. זה משהו שגברים עוברים, מי יותר ומי פחות. לפעמים הדברים האלו יכולים להיות לא פשוטים, וסביב הגיל הזה זה בא ביתר שאת, ובעוצמה יותר גדולה".

איך מתמודדים? 
"בלי להישמע רוחני, המילה 'משבר' יש בה הרבה חיובי. משבר זה הכיסא שנשים היו יושבות עליו כדי ללדת, לכן הוא גם פתח למשהו חדש. גיליתי שכל הקלישאות נכונות, והשאלה היא אם אני מוכן לחיות בקלישאות. אני חושב שיש לי הבנה מחודשת על החיים. באיזשהו שלב, מרוב זה שאני מסתכל קדימה, אני לא קולט כמה עשיתי ובכמה דברים השתתפתי וכמה חלומות הגשמתי. בעיקר בתחום הבמה, שאי אפשר להחזיק בו, הופעתי – וזה נגמר, זה לא כמו סדרה או סרט שקיימים, ואפשר לצפות בהם שוב".

"יש מפלצת כזאת שקשורה לאגו, וזה גם משהו שמניע אותי, ה'מה עכשיו', 'אני צריך עוד לכבוש ועוד להשיג', 'זה לא מספיק', אז אני יכול לבלות את חיי בתחושה שהכל זה לא מספיק. אני חושב לפעמים 'מה אם היית מת מחר', אז אני אומר 'חייתי, חייתי יפה מאוד'. אבל יש גם תקופות שאתה מסתכל על האין, ומה חסר לי, ואני לא מדבר על תקופות רחוקות, בחצי השנה אחרונה נתקלתי בקושי, והקולות הרעים מתחילים לדבר. אז היום אני יכול להסתכל אחורה ולהגיד 'עשיתי דברים מעניינים', 'עשיתי דרך מעניינת, מגוונת. אני משחק, אני עובד ברדיו, אני מלמד, אני עושה אימפרוביזציות, יש לי משפחה, ילדות ובת זוג'".

נשמע שזו דרך יותר בריאה לצאת ממשבר גיל 50 מאשר לקנות ב.מ.וו יקרה.
"אני עושה מופע מחווה לדיוויד בואי עם עידן אלתרמן שנקרא 'העכבישים מפלוטו', והוא תמיד אומר: 'אנשים בגילנו קונים אופנוע, ואנחנו עשינו להקה'. זה נולד מערב אחד, ומאז עשינו מעל 100 מופעים שבהם אירחנו את נינט, גל תורן, גיא מזיג ואחרים. ב־15 בפברואר נופיע בנוקטורנו בירושלים, ב־27 בפברואר בוונדרבר בחיפה וב־11 במרץ נהיה במסיבת פורים בתמונע בתל אביב. החיים כל הזמן מזמנים לך מבחנים, פתרונות, ותרופות פלא, כמו מכוניות ואופנועים, דברים שמבטיחים לעשות אותך מאוד מאושר, אבל זה לא באמת עובד".

נראה שאת הגישה הבוגרת והמאוזנת לחיים מאמץ נוימן גם לקריירה, ואת מרוץ ההישגים שלו, שהחל בתיאטרון צה"ל ובבית הספר למשחק של NYU שבניו יורק, המשיך בעשרות תפקידים בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה ("עספור", "שנות ה־80", "גאליס" ועוד) עד התוצר הטרי ביותר בארסנל שלו, סרטו של הבמאי נמרוד אלדר, "היום שאחרי לכתי" שעולה היום לאקרנים. 

זה מסוג הסרטים האיכותיים שאוהבים בוועדות הפרסים למיניהן. יש סיכוי לפרס אופיר?
"לא הקדשתי לזה מחשבה בתקופה האחרונה. אני לא חושב 'עוד מעט יש אופיר', זה סוג של בונוס. זה יכול להישמע מתחסד, אבל עד שאתה שאלת אותי זה לא עבר לי בראש. זה לא משהו שאני אשב ואכסוס עליו ציפורניים".

נשמע שהנחת את האגו בצד?
"זה עניין של גיל, וגם עניין של תובנות די טריות מהתקופה האחרונה, של הסתכלות פחות הישגית, יותר חווייתית ויותר מודה על הזדמנויות. וכך ההישגים מגיעים בדרך הטובה לטעמי. זה סוג של דיאלוג חדש עם האגו, אני אומר לו: 'שמעתי אותך, אבל תן גם ליהנות. דיברת מספיק, עכשיו שב רגע, אני גם אעשה לך אספרסו'. אני יודע שהאגו תמיד יהיה שם, ועכשיו אולי צריך לתת מקום לעוד קצת דברים".

נוימן מספר על סרט הקולנוע החדש: "זה סרט שמדבר על משבר. במרכז העלילה יש אבא (מנשה נוי) ובת (זוהר מידן) שמתמודדים עם משבר, ובעקבות השבר הזה אין ביניהם קומוניקציה. זה דוחף את הילדה לקצה והיא מנסה להתאבד, מה שמוביל למפגש עם בני המשפחה של האמא, שחווים משבר מצד אחר. הם עוברים שבר עם הקיבוץ עצמו, חלום של התיישבות והפרחת שממה, ומתמודדים עם הטבע שעשה שַמות בחופים ובולענים שמפוררים את האדמה. כאילו האדמה שעליה הם נמצאים נפערת, שהקרקע נשמטת מתחת לרגליים, רעידת אדמה. מפגש שלהם עם השברים האלו מציף בסופו של דבר את הבעיה בצורה שכבר אי אפשר שלא לדבר עליה. זה סרט מאוד אינטימי ומאוד קטן בתנועות שלו, אבל הוא ממחיש איזו דממה, את השקט, תחושה של בדידות".

"אני משחק את אריה, הדוד של הילדה, והוא מסמל איזה מקום של חוסר גמישות, סוג של 'רד־נק' ישראלי שיש לו דעה סגורה על הכל: 'ככה מטפלים בבעיות' ו'ככה מתנהלים'. יש לו פצע, הוא עובר משבר בעצמו, משהו שהוא חולם עליו ומגשים אותו, עבודה ופרנסה ומפעל ומשפחה וילדים, ופתאום המציאות מכה בו בלי רחמים – המציאות של הטבע והמציאות הביטחונית בארץ. לאריה אין כלים לעכל ולעבד את הדברים האלו, הוא לא יעיד על עצמו שיש לו בעיות. הוא מייצג איזה צד יותר נוקשה, הוא כועס על הילדה שניסתה להתאבד, בגלל ההתנהגות שלה, וכאילו אומר לה 'את מפונקת, צאי מזה'. הוא לא מדווח לעצמו שהוא מתרסק, רק אשתו (שרית וינו אלעד) יכולה להעיד שהוא בעצם אבוד".

הסרט נמכר ל־HBO עוד לפני שיצא בארץ. איך ההרגשה?
"זה מרגש בטירוף. לישראלים הסרט ירגיש מאוד מוכר – נוף ים המלח, הספארי ברמת גן, מתקני הלונה פארק, ויחד עם זאת יש בו משהו מאוד אוניברסלי. העברנו את החוויה של מדינה ואזור דרך סיפור קטן, ובדלת האחורית אתה מקבל את הווייב של המקום. זה סרט פרטי וקטן, ולכן זה כיף שגוף כמו HBO רואה בו פוטנציאל, וזה מה שאומרת המכירה הזו, מעבר להיבט הכלכלי".

יש כיוון לקריירה בינלאומית?
"אני אשמח. לא היו מחשבות בנושא, והדרך עוד ארוכה. עוד לא פניתי לסוכנים בחו"ל, אם זה מה שאתה שואל".

מה מחליש ומה מחזק

"זה שיש מלחמה בין שרת התרבות לבין תחום שהיא אחראית עליו זה דפוק", פוסק נוימן, שמנסה להביא נקודת מבט רחוקה יותר על המלחמה שניטשת בחמש השנים האחרונות בין שרת התרבות מירי רגב לבין אמנים בישראל. "עצם התפקיד שלה קיים בזכות התעשייה הזו. רגב מייצגת פוליטיקה חדשה שלא מיוחדת לה. יש לה יכולת לצקת את זה לתוך פרובוקציות שמשרתות את האג'נדה שלה. כשנכנסים לרזולוציות, יש תחומים שבהם היא עושה עבודה טובה. אבל היא עושה נזק בזה שהיא עושה דה־לגיטימציה ליוצרים ולציבורים שלמים, בלהגיד 'אין לכם זכות קיום', 'אין לכם מקום במדינת ישראל של היום'. אבל כידוע, לבוא היום ולדבר על נציגי ציבור במושגים של 'דרך ארץ' או 'בושה', זה קצת לא נדבק. אם היינו משחקים בשבץ־נא, היו אומרים 'אלו מילים שאין במשחק הזה'".

"במלחמת וייטנאם היו חיילים שחזרו מהקרב ויצאו בגלוי נגד המלחמה. אנשי ניקסון קראו להם 'בוגדים'. אחד החיילים סיפר בראיון שבשבילו להיות פטריוט זה להילחם על המדינה שאתה חי בה, ברמה של איזו מדינה זו תהיה. מלחמת וייטנאם התרחשה בשם המאבק על חופש נגד הקומוניסטים, ואדם חוזר הביתה וקוראים לו בוגד? אז מי פטריוט, זה שאומר שיש בעיה או מי שאומר 'משורה משחרר רק המוות'. כשיש שיח של ביטול, או 'אליטות', אז המפסיד העיקרי הוא כולנו. אתה שואל: 'אם אנחנו כל כך חזקים, מה הפחד הגדול להשמיע דעה'".

לפני חמש שנים, כשגילמת את ברל כצנלסון בערב לציון 70 שנה למותו, אמרת בראיון: "המדינה צריכה לעשות ניקוי קיבה, ושהפוליטיקאים יפסיקו להתייחס לפוליטיקה כמו לכדורגל". נראה שהמצב היום אפילו יותר קיצוני.
"מה שהיה פעם קיצוני, הופך להיות המיינסטרים. היום מצב הכדורגל יותר טוב ממצב הפוליטיקה. הרצפה של היום, זו התקרה של מחר. זו תחושה מתסכלת, אבל זה חלק ממשחק מאוד גדול. נשאלת שאלה על מה קורה לחברה שמעדיפה ללכת אחרי קולות של קיצון, האם זה מחזק אותה או מחליש אותה. זה בכלל לא קשור למה שאתה חושב מבחינה פוליטית, מה הפתרון, הקיצוניות מתבטאת בכך שחלק מלהיות חזק זה להשתיק מישהו אחר".

"אתה שואל 'כמה זמן אתה יכול להשתיק אנשים'. אם אתה מסתכל על מדינות שמצליחות להשתיק את תושביהן ואתה שואל: אם אנחנו לא רוצים להגיע לשם, למה אנחנו נוהגים כך? זה כמו משבר האקלים, אנשים יודעים שהאסון מגיע, אבל לא עושים את ההשלכה של מה זה אומר על החיים שלהם, על החברה שבה הם חיים, אתה לא יכול לדמיין שיהיו מלחמות על מקורות מים. אתה יכול להבין כשאני רואה דוב קוטב רעב ואומר 'איזה מסכן'. אנשים לא יכולים להשליך על עצמם מה זה אומר, ואני לא מעל זה. זה שפתאום מבחינה פוליטית ידך על העליונה לא אומר שצריך לשכוח שהכל יכול להתהפך בשנייה. זה חלק מהטבע וההיסטוריה".

משתפים דעות

לצד שלל עיסוקיו כשחקן בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה, כמורה למשחק בשיטת צ'בק ("שחקנים מגיעים למקומות מאוד טובים בזכות השיטה") וכמגיש התוכנית "תמיכה טכנית" ברדיו מהות החיים, שעוסקת בשאלה איך טכנולוגיה משפיע על החיים, על הורות ועל זוגיות, הוא נמצא בזוגיות ארוכת שנים עם השחקנית והקומיקאית עלמה זק, ולזוג שתי בנות.

אשתך, עלמה, מופיעה בפריים־טיים באופן קבוע, אתה פחות בטלוויזיה. איך אתה מרגיש עם זה?
"היו תקופות שזה היה מעורר קנאה, כל המתנות של הפריים־טיים, אבל זה גם חלק טבעי. להגיד 'אני לא מרגיש את זה' יהיה מוזר, למרות שאנחנו לא על אותה משבצת ולא עובדים על אותה דברים. יש פרגון עצום ואני מאושר, אנחנו ביחד 16 שנה, היא נמצאת 17 שנה ב'ארץ נהדרת'. בכל פעם מחדש מתעוררת אצלי הערכה והערצה לכישרון של האישה הזאת, שחקנית וקומיקאית מדהימה. אם אתה נמצא עם בן אדם, חלק מהרגשות שלך נובעים מזה שאתה חושב שמה שבן הזוג שלך עושה זה נהדר, קשה להיות עם בן אדם שאתה חושב שמה שהוא עושה זה נורא. אנחנו יכולים לשתף דעות, ולהיעזר אחד בשני ברמה המקצועית. בפסח תצא ב'כאן 11' סדרת הילדים 'קפה עמליה' שעשינו יחד". 

יצא לכם לספוג אש בגלל חיקויים שלה ב"ארץ נהדרת"?
"לא ממש. היא תמיד מקבלת הודעות סופר מפרגנות ואהובות מאנשים שהיא עשתה את דמותם. היא ספגה אש על שרה, היא ספגה אש מיאיר נתניהו ומאנשים שזה נראה להם לא לעניין. אנשים שוכחים שהיא שחקנית במערכת של תוכנית סאטירה שזה חלק מהרעיון שלה, להיות מראה עקומה של המציאות או מראה ישרה של מציאות עקומה".