מה שג׳ודי גרלנד הגדולה לא הצליחה לעשות אף פעם, רנה זלווגר האפרורית עשתה כבר פעמיים. כידוע, גרלנד הייתה מועמדת פעמיים לפרס האוסקר עבור תפקידיה ב"כוכב נולד" בגרסת 1954 וב"יום הדין בנירנברג" (1961), אך כשלה. זלווגר, שכבר זכתה בפסלון המוזהב ב־2003 עבור עבודתה ב"קולד מאונטן", הוסיפה לפני כמה לילות תואר נוסף לעצמה, והפעם בשל גילום דמותה הגדולה־מהחיים־בכמה־מספרים של אותה הגרלנד האומללה, בסרט שהדיון בו מצוי כאן על הפרק.
להוליווד, על כל גלגוליה המגוונים, יש שתי קדושות מעונות, שהן לכאורה דבר והיפוכו, אך למעשה אותו הדבר. האחת היא מרילין מונרו, שהגלאם אכל אותה מבפנים; האחרת היא גרלנד, שדומה כי חוזה החיסול הוצא עליה כשהייתה עדיין נערה צעירה.
המיתולוגיה סביב מונרו מוכרת היטב, ולא כאן המקום להעלות גירה מחדש בנושא הרחב הזה. המיתוסים סביב גרלנד לא פחות מוכרים, ויוצרי “ג׳ודי, מעבר לקשת" מתעקשים כעת לטחון אותם מחדש על הבד במלודרמה צפויה למדי, שאין בה חידושים, אך היא בהחלט עדיפה על ביוגרפיות קודמות, שזיכו באוסקרים את סיסי ספייסק (“בתו של כורה הפחם"), ג׳סיקה לאנג (“שמיים כחולים"), ריס וויתרספון (“הולך בדרכי") ומריון קוטיאר (“החיים בוורוד").
גרלנד, וכל מעריץ חובב שלה יכול לדקלם זאת אוטוסטראדה, עלתה לראשונה על במה כשהייתה אך בת שנתיים, ומאז ועד לרגע מותה בגיל צעיר, בת 47 בלבד, הייתה מושא להתעללויות רוחניות, גופניות, מיניות ובריאותיות. תפקידיה הנודעים ב"הקוסם מארץ עוץ", “פגוש אותי בסנט לואיס" או “הפיראט" הפכו אותה בשנות ה־40 לשחקנית המתוגמלת ביותר באולפני MGM, אך גם שעבדו אותה לצריכה מוגברת של כדורי מרץ, כדורי שינה וכדורים לדיכוי התיאבון. שלא לדבר על אלכוהוליזם וניסיונות התאבדות תכופים.
המהלך החיובי שנעשה ב"ג׳ודי, מעבר לקשת" הוא ויתור מודע על נפתולי הסיפור המכאיב הזה, לטובת התרכזות בגרנד פינאלה (נניח) שלה, כלומר בפתטיות של חודשי חייה האחרונים. מן הסתם, מעריציה המרובים - גרלנד היא הגיי אייקון הכי מוכר - אולי ימצאו חוסר סיפוק בהחלטה מקדמית זו, אך לאור ההישגים הדלים של ביוגרפיות קולנועיות (כמו “רוקטמן" על אודות אלטון ג׳ון) שסקרו לאורך ולרוחב פרשיות חיים של בדרנים פופולריים, הרי שעדיפה הגישה המצמצמת את רוחב היריעה. זאת, על מנת להתמקד בטרגיות של הגיבורה עצמה.
בשלהי 1968 מצאה עצמה גרלנד כשהיא נטולת כל. חובותיה הכבדים אילצו אותה למכור את ביתה, והוצאות משפטיות שנבעו ממאבקה העיקש נגד סידני לופט, בעלה השלישי (מתוך חמישה), על זכות החזקה על שני ילדיהם, רוששו אותה עוד יותר. כפתרון חירום למצוקות הללו הסכימה גרלנד להשאיר מאחור את הילדים תחת השגחתו של לופט, ולצאת למסע הופעות בן חמישה שבועות בלונדון. כל זאת בתמורה ל־2,500 שטרלינג לשבוע, סכום גבוה באותם הזמנים. עד כאן החלק האופטימי בעלילת “ג׳ודי, מעבר לקשת".
הבעיות צצו מיד, משום שסף ההתמוטטות הנפשית של גרלנד מעולם לא היה גבוה. היא איחרה להגיע להופעות, ולא אחת עלתה על הבמה כשהיא שתויה, ובתוך כך עלבה בקהל שהתקבץ לשמוע את קולה הנודע (בעבר), שצרות החיים סדקו אותו עד בלי די. ואם להוסיף לכך את העובדה שבמהלך השהות הלונדונית הכאוטית הזו היא מצאה פנאי גם להינשא בחמישית - עם בחורצ׳יק חלקלק בשם מיקי דינס, שהיה צעיר ממנה בתריסר שנים - הרי ברור מהו הגורל שהמתין לה בקצה הוויה דולורוזה הזו. היא נמצאה מתה בלונדון, על רצפת חדר האמבטיה ב־22 ביוני 1969.
רק לפני שלוש פסקאות נכתבו פה דברי שבח לתסריט בשל ההחלטה לצמצם את טווח התרחשות העלילה בסרט זה. והנה כבר מגיעה ההסתייגות ההכרחית. טום אדג׳, תסריטאי מנוסה של סדרות לטלוויזיה, שזו לו עבודתו הראשונה לקולנוע, לא עמד בפיתוי והחליט כנגד רוח הסרט לבצע גם גיחות עומק אל עברה של גרלנד. כתוצאה מכך, זרוע “ג׳ודי, מעבר לקשת" בכתמי פלשבק מניפולטיביים, שמרחיבים שלא לצורך בסיפור תחילת דרכה בשואו ביזנס, כשהיא עוד ילדה הנתונה תחת רודנותו של לואיס ב. מאייר, מי שניהל ביד גסה ובלב אטום את אולפני MGM.
קטעי ההצצה אל העבר מיותרים, ומסיטים את ההתמקדות במורד ההתרסקות של גרלנד, אל מסלולי דיון פסיכולוגיסטיים די פרימיטיביים. התסריטאי אדג׳ ביסס את עבודתו על מחזה בימתי שחיבר פיטר קילטר האנגלי. ואם לא די בכך, הגיע כעזר כנגדו גם הבמאי רופרט גולד, שחתום על הסרט, ועיקר הקריירה שלו עד כה הייתה על במות לונדון, ולאו דווקא בין אתרי הצילום.
כל שנותר, אם כך, הוא זלווגר. התלות של הסרט באופני הביצוע שלה היא מוחלטת. נכון הוא שבהוליווד העניקו לה השבוע את האוסקר עבור חיקוי מופתי של גרלנד, אבל מה לעשות שגם מקצועני הוליווד מרבים לטעות, וחיקוי אינו בא במקום בניית דמות. דומה כי לשם כניסה של ממש אל תוך דמות מטלטלת רגשות כמו שהייתה גרלנד בחודשי חייה האחרונים, הקולנוע העכשווי צריך להעלות באוב שחקניות מהליגה של בט מידלר, אולי אנה מאניאני. אפילו לייזה מינלי בשיאה - וזה רעיון ממש לא טוב - הייתה יכולה להרביץ על הבד שיעור מדמיע על אודות אמה המיתולוגית.