ווסט וירג'יניה היא הרקטום של אמריקה. הענייה מבין 50 ארצות הברית, וכפועל יוצא כמעט מתבקש, נודעה גם כאוהדת הנלהבת ביותר לנשיאותו של דונלד טראמפ. בבחירות האחרונות תמכו 68.5% ממצביעי וירג'יניה המערבית באדם המסוכן הזה, והיה זה שיעור התמיכה הגבוה ביותר בטראמפ (לבד מוואיומינג מעוטת האוכלוסין).
עם נתוני פתיחה חלשים שכאלה, אין פלא שדווקא ברחבי המדינה ההררית הזו בחר קונצרן הכימיקלים דופונט לפזר את גלליו. דופונט, מהתאגידים התעשייתיים הגדולים בתבל, פיתח עוד בזמן מלחמת העולם השנייה פולימר בלתי מתכלה שכונה “סי 8". מאז 1962 משמש חומר פחמני זה כבסיס לייצור הטפלון, שכה מוכר מהמחבתות המתפקדות בכל מטבח שבעולם. באותה העת ממש הבינו בדופונט גם את הסכנות שבטפלון, והחלו לקבור את שאריות החומר באדמת ווסט וירג'יניה. וכימיקלים כמו כימיקלים, מצאו את דרכם התת־קרקעית גם אל הנהרות הזורמים במדינה הזו, ובתוך כמה עשרות שנים הזיהום הזה הקיף את החוואים המרוששים מכל עבר. זוהי בדיוק נקודת הזינוק של עלילת הסרט “פרשת המים", המבוססת על מקרה נודע בתולדות המשפט האמריקאי.
אנחנו ב־1998. חקלאי ושמו וילבור טנאנט מגלה באופן הכי מכאיב שיש כי עדר הפרות שלו הולך ומושמד. אחת אחרי האחרת גוועות הפרות ממחלות משונות, והחוואי האומלל בטוח כי האשמה היא בשכנות הלא סימפטית שיש לו עם אחד ממפעלי דופונט.
באותה העת ממש מתקבל רוברט בילוט (מרק רפאלו) כשותף זוטר בפירמה מכובדת של עורכי דין, שהמטה המרכזי שלה ממוקם בסינסינטי שבמדינת אוהיו הסמוכה לווירג'יניה המערבית. דווקא אליו מתגלגל אותו איכר מיותם מפרותיו, משום שסבתו של בילוט מתגוררת בסמוך לחוותו ולרפתות המרוקנות שלו.
המפגש בין האיכר (ביל קאמפ) לפרקליט, שכאמור מתחולל ב־1998, הוא בבחינת נקודת זינוק לפרשה מקצועית, אך גם אישית, שתלווה את בילוט לאורך שני העשורים הבאים. לא לוקח לפרקליט זמן רב מדי כדי להבין שמקור הרע הוא בנהר שבו טבלו פרותיו של טנאנט, וממנו הן שתו. מימי הנהר, שבסמוך אליו נטמנו חביות הטפלון המשומש, הורעלו מהפולימר שאינו ניתן להשמדה. מאוחר יותר, וגם זה די צפוי, החלו לצוץ מקרים מרובים של מחלת הסרטן שלקו בה אותם בעלי חוות המפוזרות לאורכו של נהר המוות הזה.
הרבה עבודה המתינה לעו"ד בילוט, ודומה שהוא בכלל לא היה מוכן לכך. ראשית, פירמת עורכי הדין שאליה צורף כשותף זוטר התמחתה בטיפוח קשרים עם חברות כימיקלים באוהיו התעשייתית, ולאיש מראשי הפירמה לא היה עניין להסתבך עם מישהו מאנשי דופונט רב־ההשפעה. שנית, מדובר באדם בלתי לוחמני בעליל. נכון, הוא פרקליט, אבל כזה שיושב בחדר צדדי מאחורי שולחן וסורק חוזים, ולא אחד שמתרוצץ בין אתרי קבורה של פרות, מעבדות רפואיות, מחלקות לטיפול בחולי סרטן, ובעיקר מייצג אלפי נפגעים, למעלה מ־3,500 איש, שאותו חומר שטמנו אנשי דופונט באדמת ווסט וירג'יניה קם עליהם לכלותם.
מבלי שהחיים הכינו אותו לכך, מתגלגל בילוט למעלת לוחם צדק, שמאוים על ידי כל הצדדים. חברות הענק; השכנים, שמרביתם מתפרנסים מעבודה במפעלי הכימיה המפוזרים גם באוהיו; עמיתיו לעבודה; ובעצם, גם החקלאים שהוא בא לתבוע את עלבונם, והם נתקפים בקוצר רוח לנוכח העיכוב המתמשך בדיון המשפטי בעניינם. הוא כל כך אנטי־גיבור, בילוט זה, עד שאפילו אשתו המסורה שרה (אן האתוויי), אם שלושת ילדיו, פותחת בחזית ביתית כנגדו.
גיבור בעל כורחו, ולוחם צדק בניגוד גמור לאינטרס הפרטי שלו, הינו אבטיפוס מוכר בקולנוע האמריקאי. פעם זהו אקדוחן בודד, שנזעק להגן על עיירה מפוחדת במערב הפרוע; פעם אחרת זהו בלש פרטי, הפועל בסביבה אורבנית לילית ועוינת, שם הוא נדרש להסתנן למקומות שאליהם לא מגיעים שוטרים מן השורה. אם משום שהם פחדנים או אם משום שהם מושחתים. לצד האקדוחן והבלש פיתחו אולפני הוליווד גם דגמים מתקדמים יותר של לוחמי צדק - העיתונאי החוקר, והפרקליט שומר החוק, זה שמסרב להסכים לעיגול ועיקום הפינות. וכזה הוא בילוט.
מ־1998 ועד 2015 התעסק בילוט בתביעות מול דופונט, עד שראשי הקונצרן אולצו להיכנע בפניו. מובן שבאמריקה כמו באמריקה, והכניעה של תאגיד הכימיקלים לא נבעה חלילה מאיזו תחושה של צדק קוסמי שנתקפו בה ראשיו, אלא מהעובדה שהם ניהלו באותה העת משא ומתן להתמזגות עם דאו, ענק תעשייתי אחר, ונדרשו לסיים קודם לכן את ההסתבכות המשפטית הארוכה הזו.
עם סיום ההתדיינות, בשנת 2016, פורסם ב"ניו יורק טיימס" תחקיר מקיף על הטפלון הקטלני של ווסט וירג'יניה, ואשתקד הוצג סרט תעודה בשם “השטן שאנו מכירים", המסכם את הפרשה. וכעת מגיע “פרשת המים", סרט עלילתי המשתדל איכשהו להוסיף ממד דרמטי לסיפור המשפטי־אקולוגי הזה, שלא אחת מזכיר את “ארין ברוקוביץ'"; אותו סרט המבוסס־על־מקרה־אמיתי, שלפני 20 שנה הביא לג'וליה רוברטס את האוסקר. כזכור, בסרט הפופולרי ההוא גילמה הכוכבת ההוליוודית את דמותה של לוחמת צדק בעל כורחה, היוצאת נגד ענק אנרגיה המזהם, איך לא, את מי השתייה בקליפורניה.
מבחינות רבות, “פרשת המים" הוא סרט על אמונה, הנובר בנבכי הדת הידועה גם בשם קפיטליזם. כידוע, מקדש הקפיטליזם את האינדיווידואל ואת יוזמת היחיד היודעת לפתח עולמות כלכליים נרחבים מגרעין של רעיון מנצח ומעבודה קשה. באותה הדת מקובל גם כי מי שיוצא נגדה יעשה זאת באופן יחידני, כמו אביר לוחם המתייצב לימין האמת הפרטית שלו, שתואמת את הסדר הנכון שאליו כיוון האל ממקום מושבו בבנק. כשם שהוליווד הייתה זו שטיפחה והפיצה ברבים את הרעיון הקפיטליסטי, היא גם זו שמעת לעת מפנה זרקור אוהד אל אותם אבירים, תמיד כוח של אדם אחד, הנזעקים לבצע תיקונים הכרחיים, כאילו הם גלגול מאוחר של מרטין לותר, בדת המערבית הזו.
העובדה המפתיעה ביותר בקשר להפקת “פרשת המים" קשורה בזהותו של במאי הסרט. זהו טוד היינס הנודע, ששמו מעולם לא נקשר בסרטים מהזן החברתי. היינס, שפרץ לתודעה הציבורית ב־1991 עם “רעל", סרט המעמת בין אופנים מגוונים של קיום להט"בי, וחגג ניצחונות אומנותיים ב"הרחק מגן עדן", “אני לא שם" ו"קרול", אינו נתפס כמי שיבזבז זמנו על לחימה פילמאית נגד תאגידי ענק. ובכל זאת, בסיועו של אד לחמן, הצלם הקבוע שלו, משכיל היינס לכונן על הבד מערכת שקולה של טובים ורעים, ושל כל היומיומי שביניהם. לחמן המוכר בזכות האסתטיקה העגמומית שלו - גוני ירקרק עכור, צהוב מדכדך - מוסיף כאן למשוואה החזותית שלו גם את אפרוריות המים הממיתים, ויוצר מסה ויזואלית מרשימה.
חולשתו של הסרט, מה לעשות, נגזרת מהגיבור הראשי שלו. אי אפשר לצאת למלחמה המתחוללת בהקשרי דרמה עם מישהו שהרקע שלו היה ונותר מינורי. בילוט, כך על פי הרושם, איננו דמות כריזמטית וסוחפת המונים. גם מעשיו מחוץ להתעסקות הכפייתית בתיקי דופונט אינם מעניינים, וכך גם קורות משפחתו הבלתי הרואית. משהו בהופעתו הרופסת־כמו־במתכוון של רפאלו המגלם אותו, יוצר אף הוא חיץ שכולו היעדר התלהבות.