הביקוש ההולך וגובר לדימויים, משלים, אלגוריות, אגדות עתיקות ועוד "חיסונים" תרבותיים, הצעידו את הצונאמי לראש מצעד הדימויים. גם דבריו הנחרצים של פרופ' רן בליצר באייטם אחר במדור ("זה צונאמי"), חיזקו עוד יותר את המוטיב, מה שהחזיר אותי במכה ל"הבלתי אפשרי" (2012), סרט הצונאמי הטוב ביותר שיצא לי לראות.
רעידת האדמה באוקיינוס ההודי, הצונאמי, הרעידה את חופי מזרח אסיה - הודו, סרי לנקה, תאילנד ובעיקר אינדונזיה, ב־26 בדצמבר 2004. הייתה זו רעידת האדמה השלישית בעוצמתה שנמדדה בעולם ואחת הקטלניות ביותר בזמן המודרני. עוצמתה הגיעה לדרגה 9.1 בסולם מגניטורה והאנרגיה שלה שקולה לכעשר פצצות אטום מהסוג שהוטל על הירושימה. על פי ההערכות, גבה הצונאמי את חייהם של מעל ל־300 אלף בני אדם.
במרכז הסרט - מריה (נעמי ווטס המעולה), הנרי (יואן מקגרגור) ושלושת בניהם הקטנים; משפחה בריטית זהובת שיער ותכולת עיניים, מתחילה את חופשת חג המולד שלה בפוקט, אי קסום בתאילנד. בבוקר ה־26 בדצמבר יורדת המשפחה לבריכה של המלון ונרגעת מחגיגות חג המולד. פתאום נשמע רחש עמום מרחוק ורוח חזקה מעיפה כל דבר שעף; ואז, תוך שניות, גל גדול ושחור תוקף כמפלצת נוראה המתרוממת מהים וכל הנוף הפסטורלי נשטף ונמחק כתפאורת קלקר.
ואם לא הצלחתי להפנים מה זה בדיוק צונאמי, הגיע "הבלתי אפשרי" והפך את חוויית הצונאמי לחוויה קולנועית אפשרית; גם אם קשה מאוד לצפייה, ועוד יותר קשה לעיכול.
"הבלתי אפשרי", המבוסס על סיפור אמיתי של משפחה שהצונאמי הנ"ל קרע לגזרים – עד שכל חלקי הפאזל מתחברים מחדש – מצליח לתת את המכה ולנצל בתחכום רב את כל מרכיבי המדיום הקולנועי, כדי להשחיל את הלאסו על גרונו של הצופה ולאחוז בו בחוזקה עד השנייה האחרונה. ולמרות ש"הבלתי אפשרי" מתלבש על פורמולת סרטי אסונות, הצונאמי לא הופך לרגע תפאורת רקע למלודרמה אנושית סוחטת דמעות. הצונאמי הוא־הוא גיבור הסרט, ואף אחד לא יכול לגנוב לו את ההצגה; ו"הבלתי אפשרי" חושף את תוצאותיו ההרסניות ברזולוציה כואבת ומייסרת, ושואב מהרזרבות הנפשיות תעצומות נפש רדומות, מודחקות, המתעוררות רק ברגעי אסונות נדירים.
בתום הסרט, אני מנסה לעשות את ההקבלה המתבקשת בין "צונאמי" הקורונה, לצונאמי שהרעיד את מזרח אסיה בדצמבר 2004, ומגלה יותר מדי קווי דמיון, למעט העובדה שהצונאמי הוא משהו מוחשי המכלה כל דבר העומד בדרכו; בניגוד לקורונה, שהוא וירוס מופשט שמתפשט במהירות, המכלה בני אדם באופן רנדומלי. חוץ מזה, כל האימה, החרדה, החשש מהלא נודע, גיוס תעצומות הנפש ועצבי הברזל, חוסר האונים של האדם מול כוחות טבע גדולים וחזקים ממנו, יושבים כמו כפפת לטקס על מזג האווירוס.