"פחות פוחד מהשוטרים מאשר מהמופרעים של לה פמיליה"

"אתה בדיוק תופס אותי מתכונן לצאת להפגנה בבלפור, שם אני אמור להפגין ולשיר שני שירים", אמר לי השחקן, הסטנדאפיסט, המדובב והזמר תומר שרון (תומש) בשיחת הטלפון בינינו. “אני מתכונן לשיר גרסה עברית לשירו של הזמר סם קוק, A Change Is Gonna Come, ושיר שכתבתי, הלחנתי ושרתי בהפגנה בשדרות רוטשילד בשנת 2012, בשם ‘די’. בפעם שעברה, כששרתי אותו בהפגנה, היה לי עימות עם שוטרים, לקחו אותי לתחנה ועצרו אותי".

לנוכח אירועי האלימות האחרונים, אתה לא חושש שתרחיש כזה יחזור על עצמו?
“האמת היא שהיום אני פחות פוחד מהשוטרים מאשר שאני מפחד מהמופרעים של לה פמיליה ודומיהם. אבל זכותי להפגין, זכותי לא לחיות בפחד. אני חושב שהמפגינים לא אלימים בכלל, אלא זה רק הקומץ הקטן הזה שעושה את כל הרעש. אז מה, אחיה בפחד כל הזמן? לא".

כמו לרבים מאמני ישראל, זאת תקופה מטלטלת גם עבור שרון, שמצד אחד הוא משתתף פעיל בהפגנות ובאירועי המחאה, ומנגד מנסה להתמודד עם המשבר הכלכלי ועם קריסת תעשיית התרבות המקומית. לאחרונה פרסם בעמוד הפייסבוק שלו פוסט, שהפך ויראלי, ובו חשף את מצוקתו הכלכלית. “היום קיבלתי הודעה מהבימה", כתב, “אותו מוסד לאומי שהבעיות אצלו היו חמורות הרבה לפני הקורונה, ששוב נדחתה החזרה לעבודה בחודש. כלומר, המצב שבו אין לי כסף לאוכל הולך ומתקרב. אשמח לעבוד אצל כל אחד שמשלם שכר. חודשיים עומדים ביני ובין הומלסיות, כמו רבים מחבריי".

הפוסט, שזכה לאלפי תגובות ושיתופים, הפתיע אותו, לדבריו. “לא חשבתי יותר מדי לפני שפרסמתי את הפוסט. שתיתי שתי כוסיות יין, וכהרגלי פרסמתי את הגיגיי", הוא מספר, “בהתחלה לא שמתי לב לזה כי אני רגיל לחיות טוב. אני לא עשיר, אבל חי בסדר ורגיל שכסף נכנס. ואז פתאום אתה רואה שכמה חודשים לא נכנס שום כסף, ודמי האבטלה המועטים שנותנים לך הם בדיחה ולא מספיקים לשליש משכר הדירה, זה פתטי. אתה מתחיל להיכנס לחרדות בנוגע למה יהיה. תהיות כמו: האם יעיפו אותי מהדירה שלי? האם ייתנו לי להישאר בה? אם אשבור את חיסכון הזקנה הדי צנוע שיש לי, מה יהיה אחרי זה? קמתי בבוקר והייתי בשוק מהתגובות. הפוסט שותף ברמות מטורפות".

איך אתה מסביר את התהודה הזאת?
“בדרך כלל שחקנים לא חושפים את עולמם הפרטי ואת המצוקות שלהם, ופה שחקן, שהוא חלק מהתרבות הישראלית, חשף בכנות את החולשה. אני חושב שזה מה שגרם לאנשים להתחבר".

זה עזר?
“התחילו לצלצל אליי המון אנשים טובים שרצו לעזור, אבל חלקם היו ביזאריים והזויים ברמות".

אתה חייב לתת דוגמה.
“אחד שהוא נומרולוג וקבליסט הציע לי להיות יחצן של אמנים עבור העסק שלו. הוא דיבר חצי שעה באופן הכי משעמם שאפשר, עד שאמרתי לו שכדי להיות איש מכירות אני צריך להאמין במוצר שאני משווק, וזה לא המקרה".

בסוף מצאת עבודה?
“כנראה אתחיל לעבוד בהוראה, מחכה לתשובה".

אין חשק לאיחוד

בינתיים, בימים האחרונים החל שרון לתור את הארץ לאורכה ולרוחבה, כמעביר שעות סיפור לילדים. “כאחד שאין לו ילדים, אלא תמיד משמש כדוד המשוגע של הילדים של החבר’ה, זה תענוג עצום עבורי לספר להם סיפורים", הוא מספר, “בגלל שאני משחק בסדרת הילדים ‘צוות הצלה’ (המשודרת בערוץ ניק ג’וניור – ד"פ), הילדים מזהים את הקול שלי ואוהבים את הדמות שלי, אז זה היה מקדם טוב מאוד לעניין, ואני חושב שלשבועיים הבאים קבעתי 25 שעות סיפור כאלה, בכל מקום: בבתים, בחצרות, בגני ילדים. זה תענוג".

כשאני הייתי ילד, היית מכוכבי תוכנית המערכונים המיתולוגית “פלטפוס".
“זה גם חלק מהקטע, כי ההורים של הילדים הם מהדור שגדל על ‘פלטפוס’. אני תמיד אומר במופעי הסטנד־אפ שלי שאני אחד האמנים הבודדים בארץ שאנשים יותר מבוגרים ממנו גדלו עליו".

יש סיכוי לאיחוד?
“אני לא חושב. היו מדי פעם ניסיונות, אבל זה לא יצא לפועל באופן משמעותי. אנחנו מעדיפים לשבת יחד על כוס בירה. אין לנו חשק לאיחוד, והיו לנו פניות שבהן הציעו לנו המון כסף לעשות את זה".

רגע לפני שפרצה הקורונה היה שרון בשיא עשייתו המקצועית: הוא שיחק בהצלחה בלהיט של תיאטרון הבימה “זרים מושלמים", עבד על שתי הפקות נוספות, השתתף עם חברו עמי סמולרצ’יק בפרויקט של תיעוד סיפורי שואה, ביוזמת רונן דור, ועמד להוציא את אלבום הסולו השלישי, שעליו עבד בשנתיים האחרונות - Cosmic Foam. “זה אלבום שכולו בלועזית, והוא מונה 11 שירים שכתבתי.  זו מעין יצירה ביוגרפית בדיונית ברוח הסרט ‘מחפשים את שוגרמן’", הוא מספר. “אני מגלם את הדמויות שמחפשות את תומש, שהוא אני, אבל הוא בעצם הדמות שמחפשים. זה משהו מטורף. הקלטתי את כל האלבום, וגם העטיפה שלו כבר מוכנה. תכננתי לצלם קליפים מושקעים, אבל אז הגיעה הקורונה והכל נדפק. זה אלבום קונספט. הספקתי לקיים רק הופעה אחת בחודשים האחרונים עם שירי האלבום שטרם יצא, במסגרת פרויקט ‘ישראל מחוברת’. שרתי עם ההרכב שלי, שכלל שמונה נגנים. היה מוזר מאוד להופיע בלי קהל, בייחוד כשמדובר במופע Fאנק־סול מטורף ומקפיץ".

תוכל להופיע עם השירים בקרוב בדרייב־אין, שצפוי להיפתח להקרנת סרטים וקיום הופעות.
“שמעתי על הדבר הזה, אבל אני לא מבין כל כך: אתה תשב באוטו ותראה הופעה? איך זה אפשרי? זה נשמע לי מוזר".

אתה מתכנן להוציא את האלבום בקרוב?
אני מנסה להיות אחראי על הכספים שאין לי, ומכיוון שזאת הפקה עצמאית, בינתיים לא אוכל לעשות זאת".

פוטנציאל לא ממומש

את הזמן שהתפנה שרון מנצל גם לתפעול עמוד הפייסבוק הפופולרי שלו, שבו הוא לא חוסך ביקורת נגד התנהלות הממשלה ונגד ראש הממשלה נתניהו. בניגוד לאמנים אחרים, הנזק שעלול להיגרם לקריירה שלו לא מרתיע אותו. “אני יודע שזה יגרום לי נזק, אבל אני עושה זאת במודע לחלוטין", הוא אומר. “זאת המדינה שלי, וכאזרח המדינה, ישראלי־יהודי שרוצה שהמדינה שלו תהיה דמוקרטית ויהודית, זאת חובתי לצעוק: ‘דמוקרטיה! דמוקרטיה!’".

מה אתה חושב על אמנים וקולגות שמעדיפים לשתוק?
“אני לא שופט אותם, ואני מבין לגמרי את החשש שלהם. אני מבין את הסכנה הכרוכה בזה. התעצבנתי רק על מוקי, שיצא נגד המוחים, כאילו הוא הצטרף לביביסטים במובן מסוים. כאילו אנחנו, המפגינים והמוחים, מלאי שנאה. אנחנו לא מלאי שנאה, אלא אנחנו מוחים נגד שנאה. יש הבדל. אבל אם בן אדם בוחר לחוות דעה או לא לחוות, לפתוח פה או לא - זה לא קשור אם הוא אמן או לא, זה קשור לאם הוא אזרח או לא, וזה גם קשור לאופי שלו".

אילו תגובות אתה מקבל ברשתות החברתיות?
“אני מקבל כל הזמן איומים על חיי, גידופים וקללות, אבל אני צופה את זה מראש, כך שאני לא מופתע. אני אומר את הדעה שלי, יש שמסכימים איתה ויש שלא. הכל בסדר ולגיטימי".

איזה עתיד אתה צופה לעולם התרבות?
“התקופה הזאת היא כמו ‘מודל האבל של קובלר־רוס’ (המודל של חמשת שלבי האבל, שפיתחה הפסיכיאטרית אליזבת קובלר־רוס – ד"פ). בהתחלה אתה בשוק, אחר כך מכחיש את המצב, בהמשך אתה מנסה להתמקח עליו, אחרי זה אתה נהיה עצוב, ובסוף - מקבל את המצב ומשלים איתו. אנחנו ועולם התעופה הם המקצועות שהכי נדפקו, נפטרו. באופן זמני לפחות. המקצוע שלנו מת".

במאי האחרון חגג שרון 50, אך נראה כי הגיל לא נותן בו אותותיו. “פיזית אני לא מרגיש את הגיל בכלל, חוץ מאולי שיער דליל יותר", הוא אומר, “אני לא מרגיש הבדל מאז גיל 32. אני עדיין ישן טוב, אוכל טוב, אני חרמן. הכל טוב. מרגיש את זה קצת בהקשר של משפחה, שעדיין לא הקמתי, וכאן הגיל כן מציק".

למה לא הקמת?
“כי אני אהבל. אבל האמת שעוד לא הייתה לי מערכת יחסים ששרדה זמן ארוך או הייתה נכונה עבורי בשביל להקים את המשפחה הזאת. החלום שלי זה להתאהב ולהקים משפחה".

אתה מרגיש בדידות לפעמים?
“בייחוד בזמן הסגר הרגשתי, כי אתה רווק מקשיש שגר לבד, רחוק מהמשפחה ומהחברים, זה לא קל".

אתה מרגיש שאתה נמצא במקום שרצית להיות בו בקריירה?
“בוא נגיד שזה התפתח אחרת ממה שחשבתי. אני לא אדם מתוכנן במיוחד, והיו שנים שחשבתי שהקריירה שלי תלך לכיוון אחר, אבל היו התפתחויות שקרו במקרה ונאחזתי בהן בכל כוחי, כמו להיות זמר ומלחין שזה שרשר עוד דברים באמנות אצלי. אני משוכנע שיש אנשים שאומרים שהפוטנציאל שלי להיות קומיקאי סופרסטאר עדיין לא התממש, אבל אני חושב שזה עוד יקרה".

עדיין עוצרים אותך ברחוב?
“כן, שוטרים (צוחק). אבל ברור, יש לי חיי מדף ארוכים, כולם זוכרים אותי".

מה הדבר הראשון שתעשה כשתחזור לשגרה שאחרי הקורונה?
“אצלם את הקליפים של האלבום החדש שלי ואוציא אותו. כך אדע שיש לי כסף ושהכל בסדר".