זה היה לפני כשנה וחצי. לרגל יציאת הסרט "אהבה בשלייקס", בבימוי יוחנן ולר, הסבתי בבית-קפה רחובותי, לא הרחק מביתו במושב הדתי בית גמליאל, לראיון עם כוכבו, יהודה בארקן, חוליה נוספת בשרשרת ראיונות שלנו מאז ראשית שנות ה-70. לכאורה, כבר היה אריה בחורף. כיפה גדולה נחה על ראשו, שיבה זרקה בזקנו והוא הסתייע במקל-הליכה. ואז זה קרה כבמטה קסם. בצאתנו לצילומים ברחוב, הוקף בגילויי הערצה. המבט השובב שריצד מעיניו הסגיר את רגשותיו, כמי שחזר להיות לשעה קלה הכוכב הגדול מפעם.
הערב, עם הגיע הידיעה המרה על שהקורונה גזלה מאיתנו את קלארק גייבל של הקולנוע הישראלי, אני חוזר אל הפרקים בראיון האחרון, שבהם חזר בארקן, אז בן 74, ביעף אל הסרטים שבהם שיחק וכיכב, החל מגיחתו אי אז ב-67', עם שחרורו מלהקת פיקוד הצפון, ל"הוא הלך בשדות", סרטו היחיד של במאי התיאטרון יוסף מילוא.
"שמע סיפור", הציע. "כשהסרט הגיע לנתניה, עיר הולדתי, שמו שם בגלל זה את שמי במודעות. כשראו זאת הורי, זכרונם לברכה, הם חשבו מי יודע איזה תפקיד הולך התכשיט שלהם להרים שם. התפקיד היה כה קטנטן, שבהקרנה אבא שלי לא הפסיק לשאול את אמא שלי 'איפה הוא?' והיא הייתה משיבה לו 'רק רגע'. כשאבא שלי התעטש, היא אמרה - 'הרגע זה היה".
בארקן פרץ אל המרקע ב-70' ב"פריצה הגדולה", סרטו של החונך הקולנועי המובהק שלו, מנחם גולן. הופעתו שם כחייל קומנדו שכנעה את הבמאי התוסס להפקיד בידיו באותה שנה את התפקיד הראשי בסרטו "לופו", בכעין מקבילה אשכנזית ל'סאלח שבתי".
כאן היה לבארקן גילוי: "גולן ראה אותי מציג את העגלון לופו אברמוביץ' בלהקת פיקוד דיזנגוף, שבה הופעתי אחרי הצבא והחליט להפוך את זה לסרט. למעשה, אני חייב לו את הקריירה. הוא נתן לי צ'אנס נגד כל הסיכויים כשהלביש עלי, צוציק בן 25, תפקיד של גבר קשיש בן למעלה מ-60. 'מה אתה נותן לילד תפקיד שיותר מתאים לרודנסקי?', ירדו עליו. אבל מנחם התעקש ואני קצרתי את הפירות".
כיצד "הקששת" שם את עצמך?
"סיגלתי לעצמי הליכה של איש מבוגר יותר", השיב. "לשם כך נעזרתי בנעליים שהיו גדולות בשלושה מספרים משלי והקשו עלי בהליכה. אם אז לקח לי ארבע שעות כדי ליהפך ללופו, היום זה היה לוקח לי ארבע דקות. כעת, אני באמת זקן ואפילו לא צריך לשנות את הקול".
בפרק זמן קצר של שנתיים-שלוש דהר הצמד גולן-ברקן מסרט לסרט. ב"מלכת הכביש" שיחק את הקיבוצניק, במנותק מסצנת האונס האלימה שקרעה את המסך. "מהסרט הזה אני זוכר לטוב את הצלם שלו, דוד גורפינקל. מאחר שמנחם שהיה ידוע כאחד שלא ידע להחמיא לשחקנים, אחרי כל 'טייק' הייתי מעיף מבט לדוויד ולפי הבעת פניו ידעתי אם אני בסדר. ולא, הוא היה קורץ לי ואז הייתי מבקש עוד 'טייק'".
לאחר סרט נוסף של גולן, "כץ וקרסו", קיבלה הקריירה של ברקן גוון חוץ-לארצי, כשכיכב בסרטו הבינלאומי של זה, "הבריחה אל השמש", שצולם בברלין ובשוודיה. משם זכר את ג'וזפין צ'פלין, בתו של צ'רלי צ'פלין. "היא הייתה פרימדונה קטנה", העיד עליה הפרטנר הנתנייתי שלה. "על כל דבר היא הייתה מגיבה ב'אוי, קשה לי', או ב'אוי, קר לי'. כנראה, חיפשה תשומת-לב. מנחם ידע לתת לה אותה; אני - פחות".
איך אתה חי כיום עם היפיוף ששיחקת באותו סרט? - הסתקרנתי. בארקן הרים את הכפפה: "כיום, יש לי בעיה איתו ולא רק בגלל שהוא דיבר באנגלית, שהיא לא השפה שלי והקהל בארץ לא היה מוכן לקבל אותי בשפה אחרת מלבד העברית. אכן, הייתי בסרט ההוא סוג של יפיוף בלי איזשהו ערך מוסף. אין ספק, שכיום אני שחקן הרבה יותר טוב".
בברלין הסתיים ה"בליץ" הקולנועי המשותף שלך ושל גולן?
"בבריחה אל השמש' נוצרה בינינו מערכת יחסים קצת עכורה, שהביאה לכך שדרכינו נפרדו", סיפר. "למרות זאת, גם עכשיו אני מאמין שהוא היה הבולדוזר שהתניע את תעשיית הסרטים בארץ ואני הייתי בין הנהנים מכך".
בארקן עבר בישיר מגולן לשמואל אימברמן, במאי שונה לגמרי, שאצלו כיכב בסרט "שתי דפיקות לב" ואליו חזר בהמשך בסרט "בוא נפוצץ מיליון". "שמוליק אימברמן היה מהתופעות היותר טובות שקרו לי בחיים", ציין בארקן. "הוא קולנוען ממדרגה ראשונה, היודע להוציא משחקנים את המיטב".
כששאלתיו אם הרב שלו יאשר לספר על מונה זילברשטיין, מי שכיכבה מולו ב"שתי דפיקות לב" ונמצאה מתה מסמים, השיב בארקן ללא מורא: "יאשר, יאשר. את מונה היפה אני זוכר כילדה טובה, שהסתובבה בעולם כשהיא נטולת עוגנים. כשהיינו בסרט, אפשר היה לשער שהיא תידרדר לאן שהיא הידרדרה".
ב"צ'רלי וחצי", סרטו של בעז דווידזון, כיכב בארקן לראשונה מול זאב רווח. "שם התחיל הקטע עם הבורקס", העיד. "הקרנות לא אהבו אותנו והואשמנו בעשיית סרטי-בורקס. סרט עממי היה אז מוקצה אצל אנשי הקרנות, בעוד שכיום מלמדים את הנושא בחוג לקולנוע באוניברסיטה.
"אגב, הייתי עד להולדת המושג 'סרטי-בורקס'. אני זוכר איך בהפסקה לארוחת בוקר בצילומי 'חגיגה בסנוקר' בעז פתח עיתון והבחין בידיעה על במאי איטלקי, שעמד לביים סרט-ספגטי. בלי לחשוב פעמיים בעז הכריז - 'אם הוא עושה מערבוני-ספגטי, אנחנו נעשה סרטי-בורקס'".
בארקן ידע שהבורקס שלו, היינו סרטי המתיחות שביים, ביניהם "קומפוט נעליים", "מצלמה בלי בושה" ו"ניפגש בספארי", לא היו לטעמם של רבים, אבל המשיך להגן עליהם בבחינת כולם היו בניי.
בין סרטי המתיחות כיכב בארקן בדמותו של הדייג הטברייני צ'יקו בן-דוד בשלושת סרטי "אבא גנוב". כשהוא נשאל מדוע כל אחד מהם בוים בידי במאי אחר - יעקב גולדווסר, אבי כהן ואיילת מנחמי, השיב: "כל במאי הביא צבע משלו לסדרה ולכן, גם הוחלפו המקומות שבהם צולמו הסרטים - טבריה, תל-אביב ואילת".
ובאשר אליך?
בארקן הפתיע בתשובתו: "הסרטים האלה הפכו אותי לפסיכולוג בגרוש, כשעלו אלי לרגל אבות במשפחות חד-הוריות עם ילדיהם כדי לשכנע אותם, שזה לא נורא אם אבא יכול לשמש גם בתפקיד של אמא".
לבסוף, הגיעה אז שעתנו לסכם. "עשיתי בקולנוע יותר ממה שיכולתי לחלום", הביט אחורה בנועם. "שיחקתי דמויות מכל הסוגים - זקנים, סטודנטים, קיבוצניקים, נוכלים קטנים, גם טיפוסים שרמנטיים. בקיצור, זכיתי ליהנות בקולנוע מכל טוב, כולל פרסים מכובדים ופסטיבלים בחו"ל. מה עוד צריך הבנ'דם?"
בריאות, בארקן, בריאות. חבל על דאבדין.