ניקיטה חרושצ'וב נדהם. כך גם יתר חברי הפוליטבירו במוסקבה. שביתת פועלים בברית המועצות? בגן העדן של מעמד העמלים?! לא יכול להיות. ב־1 ביוני 1962 התגלגלה עד למעוזי הקרמלין הידיעה המרעישה שבעיר נובוצ'רקסק, בירתם של הקוזקים שעל נהר הדון, פרצה שביתה וכל הפועלים בתחנת הכוח לוקומוטיב אלקטריק מבוצרים בתוך מפעל האנרגיה, מוחים כנגד העלאת מכסות הייצור ומתריסים נגד הזינוק החד במחירי החמאה והבשר.
חרושצ'וב, אז שליט ברית המועצות, עשה מיד מעשה. הקפיץ לעיר הסוררת ועדת בירור בהרכב הבכיר ביותר שניתן אז להעלות על הדעת - עם אנסטס מיקויאן, היו"ר לעתיד של הסובייט העליון באימפריה הסובייטית, ועם פרול קוזלוב, ראש הממשלה לשעבר. השניים חשו אל בירת חבל רוסטוב שבדרום המדינה, על מנת לבחון מקרוב את עוצמת האירוע הטראומטי. מסקנת הצמד הייתה חד־משמעית: מדובר במהלך המסכן את המשך הקיום של החזון הסוציאליסטי. לא פחות.
ועם התובנה הזו הוכנס לפעולה מיידית פרוטוקול חירום, שבמהלכו נחסמו בטנקים דרכי הגישה אל נובוצ'רקסק, וצלפים מיומנים, אנשי קג"ב, תפסו עמדות ירי במקומות אסטרטגיים בעיר. למחרת היום, בבוקרו של 2 ביוני, התקבצו במרכז העיר, מול בניין מטה המפלגה הקומוניסטית, מאות ואולי אלפי אזרחים שנהרו לכיכר כדי להביע הזדהות עם השובתים. עוד אלה קוראים קריאות בזכות לנין האגדי ובגנות ההנהגה הכושלת של חרושצ'וב, הגיבו הצלפים בירי. התוצאות ניכרו מיד בכיכר העיר; 26 הרוגים, 87 פצועים ועוד מאות עצורים, שחלקם מיד הועמד לדין בעוון המרדה, ושבעה מתוכם הוצאו להורג.
חלפה יממה נוספת, שבמרוצתה הזדרז השלטון הכל-יכול לטשטש כל רמז למה שאירע. הכיכר, על כתמי הדם הרבים המפוזרים בה, כוסתה בשכבת אספלט, שעליו הוצבה בימת בידור, שהחלה מיד לשעשע בשירה ובמחול את תושבי נובוצ'רקסק ההמומים. הגופות נקברו באלמוניות בכפר מרוחק, ודממת השתקה ירדה על המקום. רק שלושים וכמה שנים מאוחר יותר, ב־1994, נזכרו ההיסטוריונים בטבח נובוצ'רקסק המודחק, ושבו לעיר כדי לגבות עדויות מאוחרות.
"חברים יקרים", סרט רוסי שהוכתר לפני מספר שבועות בפרס מיוחד מטעם חבר השופטים בפסטיבל ונציה, מעלה על הבד את עיקריה של פרשת הדמים. מי שאחראי לסרט הוא אנדריי קונצ'לובסקי, יליד 1937, מהמוכרים והמכובדים שבקולנועני ברית המועצות וממשיכתה של הרפובליקה הרוסית. קונצ'לובסקי, שבשנות ה־80 של המאה הקודמת עקר מברית המועצות והתגלגל להוליווד, שיתף שם פעולה עם חברת קנון של מנחם גולן ויורם גלובוס, בהכנת סרטים כמו "מאהביה של מריה" (עם נסטסיה קינסקי) ו"רכבת אל החופש" (בכיכוב ג'ון וויט).
הוא מוכר גם כאחיו המבוגר של ניקיטה מיכאלקוב ("עיניים שחורות", "שמש בוגדנית"), הנודע בקולנועני עידן גורבצ'וב וילצין. עם נפילת הקומוניזם שב קונצ'לובסקי לעשות סרטים ברוסיה, ו"חברים יקרים" הוא סרטו הארוך ה־21 במספר.
מצולם בגוני שחור־לבן מעוצבים היטב, ומושפע ויזואלית מסרטי המהפכה המהוללים ("שביתה", "פוטיומקין", "אוקטובר"), שסרגיי אייזנשטיין ביים לפני למעלה מ־90 שנים, מדלג קונצ'לובסקי בין הקולקטיבי לפרטי, בין האפוס הכלל־קומוניסטי, לבין סיפורה של אישה אחת, שנקלעת אל עין הסערה, שם בשדה הקטל של נובוצ'רקסק.
זוהי לודמילה, עסקנית בסניף המקומי של מפלגת השלטון, ומאמינה גדולה בצדק הקומוניסטי כפי שהגיע לידי מיצוי מרבי בימיו של סטלין, קודמו של חרושצ'וב. דווקא היא, בורג זעיר ונחוש במכונה הקומוניסטית הגדולה, נדרשת לבחון מחדש את אמונותיה באותה האמת המוחלטת שמגיעה מהקרמלין, כשבתה בת ה־18 נעלמת, כמו נמחקת מעל פני האדמה, ביחד עם קורבנות הטבח האחרים.
קונצ'לובסקי, שהפקיד את גילום דמותה של לודמילה - התמימה הקדושה או האידיוטית השימושית של המפלגה - בידי אשתו (החמישית), השחקנית יוליה ויסוצקאיה, מקבל ממנה הופעה מרשימה בעלת ערך מוסף מפתיע. שכן ויסוצקאיה, המעוטרת בפרסי משחק בינלאומיים רבים, נולדה ב־1973 באתר הפורענות ממש, בנובוצ'רקסק, בשיאו של עידן ההשכחה של מה שהתחולל במקום.
דומה שקונצ'לובסקי מנצל את ההזדמנות שמספקת לו עלילת "חברים יקרים" לסגירת חשבון משפחתי נוסף. שכן הסרט נפתח בצליליו הנחרצים של ההמנון הסובייטי, שמילותיו נכתבו בידי המשורר סרגיי מיכאלקוב, אביו של קונצ'לובסקי, שהיה כה חביב על ראשי המשטר הקומוניסטי לדורותיהם.
"חברים יקרים" פתח אמש את אירועי פסטיבל "ערבה", המתקיים זו השנה התשיעית ברציפות. "ערבה" נודע עד כה בשל האתר החריג שבו התקיים - דיונה מדברית הממוקמת בלב הערבה התיכונה, בסמוך ליישוב צוקים. באמצע הלא כלום הזה הוצבו מדי שנה מסך ענק ויציעים עבור הקהל הסקרן. השנה, מכורח הנסיבות, התכנס הפסטיבל אל מהדורת אונליין, ולכן המושג סרט פתיחה מעט לא במקומו. שהרי הכל מוזמנים להיכנס לאתר aravaff.co.il, ולסדר לעצמם צפייה ביתית מההיצע הפילמאי לשנה זו.
תהילתו העולמית של סרגיי לוזניצה האוקראיני באה לו בשל רצף מרשים של סרטי תעודה, שהתמקדו בעיקר באירועים מכריעים בתולדות ברית המועצות. ברזומה שלו סרטים העוסקים במצור הקטלני שהטילו הנאצים על לנינגרד, במשפטי הראווה שסטלין ארגן ליריביו המדומיינים, במכסות העבודה הלא אנושיות שהוכתבו על ידי המפלגה כחיקוי להצטיינותו של כורה פחם ושמו סטחנוב. לוזניצה הציג גם סרט שחשף את חיי היומיום במושבות העונשין שפעלו בישימון הקרח הסיבירי, וממש לאחרונה הוא הציג סרט שתיעד את טקסי הלוויה של הרודן סטלין, שהתקיימה בחודש מרץ 1953.
אולי עדיף היה לכנות סרטים אלה סרטי ארכיון, ולא סרטי תעודה. שכן בכולם הסתייע לוזניצה בנבירה עקשנית אחר סרטים גנוזים, ביומני חדשות נשכחים ובצילומי סטילס שנדמה היה כי אבדו לעד. לבד מעצם הגילוי המחודש של השפע החזותי המסקרן הזה, השכיל לוזניצה לערוך מחדש את חומרי הגלם הישנים, ולהפוך אותם לרצף תוסס הזורם בהיגיון תמטי וחזותי.
כזה הוא גם הסרט הקצר "לילה באופרה", שיציין ב"ערבה" כמעט בכורה עולמית (הוצג עד כה רק באונליין של פסטיבל ניו יורק). ייחודו של סרט זה הוא קודם כל בנושא שלו, המצוי במקום הכי רחוק מאותם בולשביקים נחושים גיבורי עבודותיו הקודמות של לוזניצה. הפעם הוא מתבונן בפאלה גארנייה, בית האופרה הישן של פריז. בעצם, לא בבית האופרה המקושט ועמוס היציעים ונברשות הבדולח, אלא בטקסיות של ערבי הגאלה שאורגנו בו לפני שישה עשורים.
חמושים במדליות קרב מוצמדות לחליפות הערב, ועטופות בפרוות מינק, התכנסו אחת לכמה חודשים בני המעמד העליון בצרפת, למעין ערב של פולחן שבו הם לא רק אווררו את ארון המלבושים היקר שלהם, אלא אף שיננו מחדש קודים של התנהגות מורמת מעם. הו, החיים הנוחים. שהרי היה להם הרבה יותר קל לנוע באותם ימים קדומים של הפיפטיז והסיקסטיז. בלי סידורי ביטחון מעיקים וללא גדודי מאבטחים עם מיקרופונים בשרוול הבלייזר. צועדים ברום המדרגות המסוגננות של אופרה גארנייה שברובע התשיעי אישים כמו שרל דה גול, המלכה אליזבת ובעלה פיליפ, קונרד אדנאואר, גרייס קלי, אדוארד השמיני ואשתו ווליס סימפסון, ז'ורז' פומפידו, ז'אן קוקטו, צ'רלי צ'פלין, וגם בריז'יט ברדו וז'אק שרייה, בעלה מספר 2.
אלה, ועוד רבים נוספים ונוצצים, גודשים את 19 דקותיה של האפיזודה המקסימה הזו, שמורכבת משלושה תשדירי חדשות שלוזניצה התיך אותם יחד. והאופרה מה איתה? יש גם ממנה בסרט. מריה קאלאס, אלא מי, מרימה קול גדול ומבצעת קוואטינה מתוך "הספר מסביליה" של רוסיני.
בדומה ללוזניצה, גם ז'ניה הוא אוקראיני. אך בניגוד לדוקומנטריסט המוערך, ז'ניה אינו אלא דמות שסביבה נטווית עלילתו של הסרט הפולני היפה "לעולם לא יירד עוד שלג". ז'ניה (אלק אוטגוף, שחקן בריטי יליד קייב) בא מהאופל. מגיח אל תוך העלילה כמו באגדות, ממעבה היער המאיים, ובדרכו הוא חוצה דרכים נטושות ועיר שהיא ספק מתה. ז'ניה, צריך לזכור, ברח מהגיהינום של צ'רנוביל הרדיואקטיבית בעודו ילד.
הסרט תופס את ז'ניה, מעסה וסוג של גורו בעל כוחות אולי על־טבעיים, כשידיו מלאות עבודה. הוא מטפל ברבים מתושביה של שכונת וילות בורגנית, ובתוך כך כמו משתלט על הנפש שלהם, באופן המעלה אסוציאציה כמעט אוטומטית על אודות "תיאורמה" (1968), סרטו הסתום של פייר פאולו פזוליני האיטלקי.
הוא אוקראיני, הם פולנים, ולסיטואציה נודעת משמעות בפן הלאומי, הפוליטי וגם הדתי. מאלגוזטה שומובסקה, שביימה את הסרט, מתמודדת עם משימה כמעט בלתי אפשרית - עיצוב סרט פיוטי, ובה בעת גם סרט המנסה למפות פרקים מההיסטוריה הפולנית שלאחר מלחמת העולם השנייה, כשברית המועצות, השכן הקומוניסטי ממזרח, השתלט על הארץ, תוך ניצול החולשה הפנימית של האומה הפולנית.
לצילום בעל המאפיינים החלומיים יש חלק חשוב בהצלחת "לעולם לא יירד עוד שלג". מיכל אנגלרט, החולק עם שומובסקה את קרדיט הבימוי והכנת התסריט, מצליח להפיק ממצלמתו תמונות מאיימות ובה בעת פיוטיות, המזכירות לעתים ציורים של הסוריאליסטים ג'ורג'ו דה קיריקו ופול דלבו.
וגם חידוש מסעיר אוצר בתוכו הפסטיבל השנה: הקרנות על גבי מסך ענק. כן כן, מה שנמנע מאיתנו מאז חודש מרץ האחרון, יתחולל על הדיונה בערבה ביום חמישי הקרוב. בהנחה שמספרי הקורונה לא ימריאו לפתע, מובטח שבסוף השבוע הבא - בלילות של חמישי, שישי ושבת - יובאו חמישה סרטים בהקרנות ממש, ולא אונליין.
יהיו אלה הקרנות דרייב אין, שבהן יידרשו רוכשי הכרטיסים להגיע עם כלי רכב אל אתר ההקרנה, ולצפות בסרטים מבעד לשמשה הקדמית של המכונית. בין הסרטים "עוד סיבוב", עבודה חדשה של הדני תומס וינטרברג, "סדר חדש" של המקסיקני מישל פרנקו, וגם "הנה אנחנו", סרטו האחרון של ניר ברגמן עם שי אביבי ואפרת בן צור, שהתקבל השנה לפסטיבל קאן שבוטל בסופו של דבר.
