פרולוג
אני זוכר כמעט כל סצינה. אני זוכר כמעט כל דיאלוג, כל משפט וכל צליל. אני זוכר את המפרי בוגארט, זה שהיה ריק בלאין, בעליו של "המועדון של ריק". ואני זוכר בעיקר את אילזה, היא אינגריד ברגמן הנצחית, שבזכותה תמיד אזכור את "קזבלנקה", ואת הפעם הראשונה שלנו.
זה היה בכפר ורבורג, בסוג של מרתף עליון דחוס וצר מעל הצרכנייה. בכל שלישי ושבת היו מקרינים שם סרט עם תרגום בצד. מישהו, שבדרך כלל נחשב לאחד שאולי יודע אנגלית יותר טוב מהיתר, היה אמור לגלגל את התרגום בהתאם למה שנאמר על המסך. אבל לרוב, אולי משום שהיה עייף מאוד מהחליבה, או משום שהיה מרותק למה שהתרחש על המסך, הוא זנח את משימתו ופשוט שכח לגלגל את התרגום. כשהצופים היו צועקים לו "היי, היי, תרגום, תרגום!", הוא היה מתעורר פתאום ומתחיל להריץ במהירות את כל הקטעים שעליהם פסח, עד שהגיע למילה שמתאימה פחות או יותר למה שאומר אחד השחקנים.
כנראה שזו הסיבה שהחמצתי אז, כשראיתי את "קזבלנקה" בפעם הראשונה, את המשפטים הקלאסיים כמו "תחילתה של ידידות מופלאה" ו"נגן את זה שוב, סם". ואולי זה משום שהייתי בן 12 בסך הכל כשראיתי את "קזבלנקה" בפעם הראשונה בכפר ורבורג, שם הייתי מבלה את החופשות אצל בני משפחתי.
תמונה ראשונה
הסרט "קזבלנקה" עלה לראשונה על המסך השבוע לפני 78 שנים. זה ממש מזמן. אפילו לפני שאני נולדתי. ליתר דיוק זה היה ב־26 בנובמבר 1942. הוא היה אמור לצאת מאוחר יותר, בעיקר בגלל שיקולים של תאריכי המועמדות לאוסקר. אבל ב־8 בנובמבר באותה שנה, נחתו כוחות בעלות הברית בחופי מרוקו ואלג'יר שבצפון אפריקה. קזבלנקה, שבמשך תקופה מסוימת הכרנו אותה בארץ כדרום צרפת, שייכת מבחינה גיאוגרפית לצפון אפריקה. זה מה שגרם למפיקי הסרט, האחים וורנר, להקדים את הקרנת הבכורה. הוא יצא בהפצה רחבה לקהל הרחב רק ב־1943.
ההחלטה הזו אולי בלבלה קצת את חוקי האוסקר, כי זה אמור היה לדחות את המועמדות שלו בשנה. למה? ככה, כי אלה התקנות. אבל למרות החוקים והתקנות, גרף הסרט שלושה פרסי אוסקר: הסרט, הבמאי והתסריט הטוב ביותר. שני כוכבי הסרט לא זכו בפרס, אף שהיו מועמדים.
המפרי בוגארט נאלץ לחכות עוד עשר שנים כמעט עד שהניף את האוסקר הראשון והאחרון שלו. הוא היה אז בן 52. אינגריד ברגמן זכתה באוסקר שנה אחרי "קזבלנקה". היא הייתה אז בת 29. במשך השנים נוספו לה עוד שני אוסקרים בקריירה המפוארת שלה.
מאז אותה התגלות מעל הצרכנייה ראיתי את "קזבלנקה" המון פעמים. לא תוציאו ממני כמה, כי זה נשמע קצת מוזר שבן אדם רואה סרט אחד שמונה פעמים. וזה עוד לפני עידן הטלוויזיה שהביאה לי את "קזבלנקה" לסלון אי אלו ואלו פעמים נוספות. אז אין פלא שכמה משפטים קלאסיים ודיאלוגים נשארו שמורים בקופסת הזיכרונות שלי, למרות תקרית הפשלה של התרגום בצד הסרט כשראיתי אותו לראשונה.
"אם המטוס ימריא בלעדייך, את תצטערי על זה", אומר ריק לאילזה, "אולי זה לא יהיה היום או מחר, אבל זה יקרה בקרוב".
"אבל מה יהיה איתנו?", שואלת אילזה את ריק הדוחק בה להצטרף אל בעלה. וריק עונה, "תמיד תהיה לנו פריז", זכר לעיר שפעם הם נפגשו בה וניהלו שם רומן סוער. זה היה כמובן כשאילזה חשבה שבעלה נהרג, ככה צוין במפורש בתסריט וכמובן שנאמר בסרט.
הוליווד או לא הוליווד.
תמונה שנייה
זכור ואל תשכח
תמיד אם כך או כך
נשיקה ואנחה
חולפות ולא שבות
כשהזמן חולף.
כששניים יאהבו
ועוד יתלהבו
תסמוך וגם תגיד
שלא חשוב כלל העתיד
כשהזמן חולף
("כשהזמן חולף" / מילים: הרמן הופפלד /
תרגום: אבי קורן)
תשמעו סיפור: השיר הזה שכל כך מזוהה עם הסרט הזה, נכתב בעצם יותר מעשר שנים לפני "קזבלנקה". הוא היה מיועד למחזה בשם "כולם מוזמנים". אחר כך עבר למחזה נוסף שנקרא "כולם באים למועדון של ריק", שלא הוצג מעולם.
האחים וורנר קנו את הזכויות של המחזה שלא הוצג ב־20 אלף דולר. זה היה הסכום הגבוה ביותר ששולם עד אז עבור מחזה שלא הוצג. את מוזיקת הרקע ל"קזבלנקה" הלחין מקס שטיינר, זה שכתב שלוש שנים לפני כן את המוזיקה ל"חלף עם הרוח". הוא מאוד רצה לכתוב גם את השיר שמנגן סם במועדון של ריק, אבל הזמן רץ, ואינגריד ברגמן כבר גזזה את מחלפות ראשה לקראת הסרט הבא שלה ("למי צלצלו הפעמונים", אם זה כל כך חשוב לכם). ולכן הסצינה שכבר צולמה עם השיר שכתב הרמן הופפלד נשארה עם השיר הזה.
המשפט המפורסם "נגן את זה שוב, סם", שנאמר כאילו לפני השיר, בכלל לא נאמר ככה. בסרט מבקשת אילזה מסם הפסנתרן "נגן את זה פעם אחת, סם, לזכר הימים שחלפו". ואז מבקש ריק, "ניגנת את זה פעם אחת בשבילה, נגן את זה גם בשבילי".
אהבה וירח ייפגשו בהנאה
לבבות עם תשוקה - אהבה ושנאה
היא רוצה אותו - והוא זקוק רק לה
את זה איש לא יכחיש
כן, הסיפור ישן הוא
ניצחנו והפסדנו
למוות או חיים
כל העולם להם יריע
כשהזמן חולף
אתנחתא
העובדה שהמשפט "נגן את זה שוב, סם" לא נאמר בדיוק כך, התבררה לי רק אחרי הרבה שנים. זה היה כשכבר התחלתי להבין ולקשקש באנגלית בסיסית, וכשהתרגומים עברו לגוף הסרט ואף אחד לא היה צריך לגלגל אותם.
גם וודי אלן טעה כשקרא כך לסרט שלו "Play it again, Sam", שהיה מעין הצדעה לסרט "קזבלנקה" ולכוכב שלו. לא רק הוא טעה, גם המפיצים בארץ טעו כשתרגמו את שם הסרט ל"שחק אותה, סם". למילה Play יש כמה משמעויות. בסרט הזה ברור לגמרי שהפירוש הוא "נגן". זה בעצם היה צריך להיות "נגן את זה שוב, סם". אבל מה זה חשוב. הלוואי והיינו זוכים לראות היום עוד סרט כזה של וודי אלן. למי שלא יודע, זה היה הסרט המשותף הראשון של וודי ודיאן קיטון.
איך לעזאזל נולד הציטוט הלא מדויק הזה? אז ככה: שלוש שנים אחרי ההצלחה הענקית של "קזבלנקה", החליטו האחים מרקס להפיק סרט בשם "לילה בקזבלנקה". הסרט הזה, כמו שנהוג להגיד היום, "מתכתב" עם המקור, והוא גם אחד המעולים שלהם. גראוצ'ו מרקס הוא מנהל בית מלון בקזבלנקה, שמגלה ששלושת המנהלים שהיו לפניו נרצחו. באחת הסצינות נאמר המשפט "נגן את זה שוב, סם", ומכאן הציטוט שהשתבש בדרך.
אגב, כשהאחים מרקס התחילו לצלם את הסרט, התהלכו שמועות שהאחים וורנר מתכוונים לתבוע אותם על השימוש במילה "קזבלנקה". "אם האחים וורנר יתבעו אותנו, אנחנו נתבע אותם על השימוש במילה 'האחים'", השיבו האחים מרקס.
ועוד משהו פיקנטי: דולי ווילסון, מי שגילם בסרט את סם הפסנתרן, היה בעצם מתופף. הוא מקיש על הקלידים, אבל ההקלטה היא של פסנתרן על אמת.
תמונה שלישית
האולמצ'יק בכפר ורבורג נסגר קצת אחרי שראיתי את "קזבלנקה". במקומו התברך הכפר בבית העם, שנקרא "בית פסמן", על שם התורם. זה היה אולם חדיש ומפואר. טקס חנוכתו נערך ב־1958 באירוע חגיגי. מקהלת כפר ורבורג שרה בביצוע בכורה עולמי שיר שכתבה והלחינה במיוחד לאירוע מוזיקאית צעירה בשם נעמי שמר.
בארכיון של המושב מצאנו את זה:
שיר על כפר בדרום.
לכבוד: כפר ורבורג ביום חנוכת בית פסמן.
מילים ולחן: נעמי שמר.
היום שבו פטיש וגם קומביין
היכו, היכו ושרו שיר חדש
הבריק ברק ואור באור פגש
ואור אל אור קרא:
הגיע קץ, קץ לעוני
ואיש אל איש אמר:
היום בנינו כפר
ללי, הבת של נעמי שמר, גילתה לי שאמא שלה כתבה את השיר הזה במיוחד לאירוע הגדול, כי הייתה מיודדת עם דובי פלד, איש כפר ורבורג. דובי ונעמי כבר אינם. כך גם הדודים והדודות שלי, שקבורים בבית העלמין של הכפר.
בבית פסמן זכיתי לראות את להקת הנח"ל, אירוע שהשפיע על כל מהלך חיי. שם ראיתי את הלהקה עם חיים טופול ועם אורי זהר ועם נחמה הנדל ועם איתמר כהן ועם ברקו ונשבעתי, כשהייתי בן 13, שאגיע לשם. חמש שנים אחר כך אכן הגעתי.
בבית פסמן ראיתי גם את "האיש שידע יותר מדי" של אלפרד היצ'קוק. סרט שמתרחש בעיר אחרת במרוקו, במרקש. שם התאהבתי בדוריס דיי ושרתי איתה ועם כולם את "קה סרה סרה". לפני כמה וכמה ועוד כמה וכמה שנים, כשהייתי בהוליווד ועבדתי עם לאלו שיפרין, המלחין הנודע, זה שכתב בין השאר את המוזיקה ל"משימה בלתי אפשרית", הוא פלט שהשכנה בבית ממול היא "אחת שאתה בטח לא מכיר, כי אתה צעיר מדי".
"תגיד לי מה שמה, אולי אני כן אדע", אמרתי לו.
"אין סיכוי. היא כבר לא משחקת הרבה שנים. קוראים לה דוריס דיי". איבדתי את כל הפוזה של איש רציני שכותב מחזמר עם לאלו שיפרין, והתחננתי כמו ילד מנדנד ומעצבן שנדפוק אצלה בדלת ונבקש חלב או סוכר. "היא לא תפתח", אמר לאלו. "היא קצת קוקו. כל הזמן היא עסוקה עם עשרות החתולים שלה". ככה החמצתי את דוריס דיי, שהייתה אהובתי במשך הרבה שנים.
אפילוג
תמונת הסיום של קזבלנקה מתרחשת בשדה התעופה. ריק נפרד מאילזה, שעדיין חצויה בינו לבין בעלה. כשהוא מחסל את מי שצריך לחסל (בכל זאת לא נעשה ספוילר לשני הצופים שעדיין לא צפו בסרט), מציע לו הקפטן לואי רנו לברוח לברזוויל, בירת קונגו שהייתה בשליטתה של צרפת החופשית ומחוץ לשליטו של משטר וישי הפרו־נאצי.
"אני חושב שזו תחילתה של ידידות נפלאה", אומר ריק, ושניהם נבלעים בערפל. תמונת הסיום שלי הייתה כשהגעתי לכפר ורבורג, בעקבות "מטריות שרבורג", הסרט שאני ממש מתבייש לגלות כמה פעמים ראיתי אותו. זה היה הסרט האחרון שראיתי בבית העם על שם פסמן בכפר ורבורג. בית פסמן עומד עזוב ושומם כבר הרבה זמן. אין יוצא ואין בא. תהילתו חלפה עברה.
כשאני חולף על פניו בכביש המוביל לבית של משפחתי, אני מביט בו וממלמל לי בצער ביני לבין עצמי שחבל, אבל זה סופה של ידידות מופלאה.
אבל תמיד יהיה לנו כפר ורבורג.