במלאות עשור למותו: חבריו ושותפיו של יוסף שילוח מספרים על חייו

הוא גרם לאנשים לגעות מצחוק בתפקידים הקומיים ולדמוע בתפקידים הדרמטיים. גם בחייו היה יוסף שילוח אדם מורכב: שחקן שגילם דמויות סטריאוטיפיות נלעגות וגם פעיל במאבקים פוליטיים וחברתיים, צייר, כותב ומוזיקאי. במלאות עשור למותו מספרים חבריו ושותפיו על האיש: 

שה לדמיין את התרבות הישראלית בלי יוסף שילוח ז"ל, מי שיכול היה לגלם באותה טוטאליות תפקיד דרמטי קורע לב ב"הילד חולם" של חנוך לוין בתיאטרון ולקרוע מדינה שלמה מצחוק בדמותו של פארוק הפרסי בסרט "אלכס חולה אהבה" או רס"ר שמש ב"ספיחס". שילוח הוא אחד מיחידי הסגולה שניחנו ביכולת לקחת כל תפקיד ולצקת לתוכו בכישרון רב את הדנ"א האישי שלו.

שילוח, מחלוצי הקולנוע הישראלי, גילם שלל דמויות שהפכו לקאלט: איש אצ"ל ב"הבית ברחוב שלוש"; משורר בעל נטיות אובדניות ב"עבודה בעיניים"; עבריין צעצוע ב"חגיגה בסנוקר"; אב נרגן ב"כץ וקרסו"; וכמובן דמות הפרסי, שהותירה לא מעט פלפולי לשון שכל ישראלי מדקלם בעל פה עד היום. בכריזמטיות, בנונשלנטיות ובמקצועיות פילס דרכו בתעשיית הקולנוע תוך שהוא זוכה לתשואות גם בתפקידים הרציניים שגילם בתיאטרון.

אך המשחק היה רק חלק מאישיותו הרבגונית: שילוח צייר, ניגן, כתב ויצר וגם היה פעיל חברתי שלא חשש לומר את דעותיו - גם אם נתפסו לעתים כרדיקליות - והשתתף בהפגנות. הוא הדריך והנחה בני נוער מתוך רצון ליצור עתיד טוב יותר.

להיות ג'יימס דין

שילוח נולד ב־1941 בחבל כורדיסטן שבאיראן בשם סירוס יוספיאן. כשהיה בן 7, עלה עם משפחתו לארץ וגדל במעברה בשיכון המזרח שבראשון לציון. כחלק מהניסיון להתאקלם, ניסה לאמץ לעצמו מספר שמות פחות גלותיים, עד שהגיע ל"יוסף שילוח": "יוספי סירוס", "יוסף שלום", "שלום יוספי" ו"יוסי כהן".

בילדותו עבד במשק בית והתגלגל לקיבוצים בית קשת ונחשולים, עד שחזר לראשון לציון וסיים את לימודי בית הספר העממי. על התיכון פסח, שכן היה צריך לפרנס את משפחתו. הוא עבד בעבודות מזדמנות והדריך בתנועות נוער בשכונתו.

באותה תקופה למד לנגן על תופים, וב־1960 ולמשך שנתיים היה המתופף של להקת ג'אז ומוזיקה סלונית שהופיעה ברחבי הארץ. "הכרתי אותו כיוספי שלום. הוא היה שכן שלי בשיכון המזרח", אומר הסקסופוניסט אורי סעדה.

"כשהבין שאני מנגן בהרכב, סיפר שהוא מתופף קצת ושאל אם יוכל להצטרף. הסכמתי והתחלנו לחרוש את הארץ בחתונות, אירועים, בתי קפה ובכל מקום אפשרי. יוספי היה בעל חוש מוזיקלי מצוין ואחלה מתופף, מקצוען ופדנט. הרווחנו יפה, משהו כמו 25 לירות בערב. בצבא הוא נפצע והיה מאושפז, ואחר כך חזר לנגן".

לדברי סעדה, שילוח נטש את המוזיקה לאחר שצפה בסרט ששינה את חייו: "מרד הנעורים" בכיכובו של ג'יימס דין. "הוא אמר לי שאחרי שראה את ג'יימס דין טורף את המסך, החליט לעזוב את ההופעות והמוזיקה ולהירשם לבית הספר למשחק בית צבי", הוא מספר. "הוא רצה להיות שחקן כמוהו. חשבתי שהוא השתגע, כי מה לו ולשחקן? הלך לנו טוב עם המוזיקה. אבל הוא היה נחוש בדעתו".

"יוסי ואני למדנו יחד במחזור הראשון בבית צבי וגרנו יחד כשותפים בדירה", מספר זאב רווח. "בכל יום שישי נהניתי לאכול מהמטעמים שאמא שלו הייתה שולחת לי. את הכישרון הגדול שלו היה אפשר לראות כבר בזמן הלימודים".

כל העולם במה

עם סיום לימודי המשחק, החל שילוח לשחק בתפקידים קטנים בתיאטרון האהל. לאחר שזכה במלגה מטעם קרן התרבות אמריקה־ישראל, נסע להשתלמות בלימודי משחק בלונדון למשך חצי שנה. הפריצה הראשונה שלו בתיאטרון קרתה ב־1968, כשהציג מחזה מקורי שיצר בשם "פוחלצים". הוא זכה עליו בפרס המחזה המקורי של המועצה הישראלית לתרבות ולאומנות.

"יוסף היה אדם מוכשר, פשוט ולבבי", מספר המוזיקאי יוסי מר־חיים, שכתב את המוזיקה ל"פוחלצים", כשהועלתה בשנית באמצע שנות ה־70. "היה לנו קשר טוב מאז שעבדנו בתיאטרון חיפה על ההצגה 'חמורים' של הבמאי הבריטי מייקל אלפרדס. מכיוון שהיה לו חוש קצב מפותח, הוא עזר לי ללמד את הלהקה מקצבים".

"הוא היה שחקן תיאטרון מחובר לעצמו ולדמויות שאותן גילם", מספרת מירב גרי־כהן, ששיחקה לצדו בשנות ה־80 בהצגה "מקום אחר" בתיאטרון הקאמרי. "לא היו לו גינונים של כוכב קולנוע כיאה לאדם במעמדו. כשהוא היה בתיאטרון, הוא היה כולו בתיאטרון. שיחקתי מולו דמות של בחורה צעירה שמאוהבת בו, והרגשתי המון כבוד ורגישות למצבי. הייתה גם סצינה בעירום, והוא היה קשוב ועדין ולבבי".

אחד מתפקידיו הגדולים של שילוח בתיאטרון היה רב החובל המיוסר במחזה "הילד חולם" של חנוך לוין שהוצג בהבימה. ג'וש שגיא, שהיה אז בוגר טרי של בית ספר למשחק, מספר כי שילוח הדהים את כולם: "כולם אמרו שהוא שחקן עצום. היו לו יכולות תיאטרליות גבוהות, הוא נתן שם מונולוג קורע לב שגרם לכולם לדמוע. זה היה תפקיד דרמטי ברמה הגבוהה והעוצמתית ביותר, תפקיד עומק שעד היום זכור היטב".

שנה לאחר מכן שיתף שילוח פעולה בשנית עם לוין, כשגילם את המחזר הרומנטי סן־לוקסוסי במחזה "האישה המופלאה שבתוכנו", שהועלה בתיאטרון הקאמרי. "לא זוכרים בכלל שיוסי היה שחקן תיאטרון מעולה", טוען העיתונאי והתסריטאי אלי תבור. "הוא שיחק תפקידים נהדרים והיה רבגוני מאוד".

"התיאטרון הפסיד אותו בגדול, כי הוא לא עשה יותר מדי תפקידים על הבמה וחבל, כי הוא היה שחקן נפלא", מסכמת השחקנית יונה אליאן.

אל תקרא לי פרסי

ואם את התפקידים בתיאטרון בקושי זוכרים לשילוח, כנראה שזה בשל העובדה שהוא הותיר חותם עצום בקולנוע. תפקידו הראשון מבין יותר מ־80 סרטים, היה סוחב פסנתרים בסרט "משפחת שמחון" (1964). אחר כך היה קצין מצרי בסרט המלחמה "המטרה טיראן", שיצא ב־1968 ונישא על תהילת מלחמת ששת הימים. בעקבות תפקידו זה הוזמן על ידי מנחם גולן ויורם גלובוס לגלם את ג'ורג', בעל בית מלון ערמומי בסרט "מארגו שלי". בראיונות שונים אמר שבעקבות תפקיד זה הפך להיות "הערבי של הקולנוע הישראלי". כלומר, קיבל בעיקר תפקידים סטריאוטיפיים.

פריצתו הראשונה הגדולה בקולנוע הייתה ב־1971, כשגילם את עאמר המאפיונר בסרט הקאלט "השוטר אזולאי". ניצה שאול, שזה היה עבורה הסרט הראשון בהשתתפותה, משחזרת: "מהפגישה הראשונה ראיתי ביוסף אדם מיוחד, בעל גינוני אצילות אירופיים שהזכירו לי במובן מסוים את אבא שלי. היו לו נימוסים וזקיפות קומה של מישהו שלא חלק מהנוף הישראלי. הוא היה מושא להערצה, מקצוען ואיש שיחה נעים. אדם שיכול לשחק גם תפקידים קומיים וגם תפקידים דרמטיים, מתוך הבנה עמוקה של המקצוע. במציאות הוא היה האנטיתזה לכל הדמויות שהוא התפרסם בזכותן".

ב"כץ וקרסו" (1971) גילם שילוח מנהל משרד פרסום נרגן, שבניו לא מעוניינים להמשיך בדרכו. ב"אני אוהב אותך, רוזה" הוא היה אלי, המחזר אחר רוזה האלמנה, שאותה גילמה מיכל בת־אדם. "אני מעריכה אותו כשחקן בלי גבולות", אומרת בת־אדם. "אהבתי את האדם ובייחוד את הרצינות והאחריות שלו בעבודה. הוא היה שחקן אל"ף אל"ף, גם בקומדיה וגם בדרמה. עבד ברצינות ובירר וחקר כל תפקיד לעומקו. פרטנר נפלא".

ב־1973 הספיק שילוח לשחק בארבעה סרטים, הישג פנומנלי לשחקן קולנוע ישראלי. הוא גילם ב"אבו אל־בנאת" את השוליה של שייקה אופיר; ב"הבלש האמיץ שוורץ" שיחק בלש שלומיאל ולא יוצלח; ב"הבית ברחוב שלוש" היה לוחם אצ"ל; וב"חגיגה לעיניים", אולי התפקיד הכי דרמטי שלו בקולנוע הישראלי פרי עטם של אסי דיין ונפתלי אלטר, גילם משורר בעל נטיות אובדניות שרוצה לשים קץ לחייו.

"לאחר התפקיד הדרמטי המצוין שעשה ב'הבית ברחוב שלוש', אסי ואני החלטנו לקבל את יוסי לתפקיד בקומדיה השחורה שלדעתי הקדימה את זמנה", מספר אלטר. "הסרט יצא לקולנוע סמוך למלחמת יום הכיפורים ולכן התפספס. העבודה עם שילוח הייתה מרתקת. הוא עשה את התפקיד בצורה רצינית ועבד עליו המון, וחבל שהסרט לא נחשף להרבה יותר אנשים".

התפקיד הראשון שבעקבותיו שילוח הגיע לתודעתם של צופי הקולנוע בארץ, היה סלבדור, עבריין צעצוע ואלוף סנוקר במיל' שמגיע מארצות הברית לחתן את אחיינו מושון עם בת הרב. זה קרה כמובן בסרט הפולחן "חגיגה בסנוקר", שכתב אלי תבור על פי סיפור של אורי דן וביים בועז דוידזון. "ההיכרות הראשונה שלנו הייתה דרך זאביק רווח", משחזר דוידזון. "יוסי היה איש נפלא, עדין ואדיב, יצירתי. הוא אהב אומנות והיה לו טעם רב. בהתחלה הוא היה סגור אבל הלך ונפתח, וכשחקן אהבתי בו שהוא היה מוכן להשתטות ולמצוא את האמת בהשתטות הזו".

"נפגשנו לראשונה על הסט של 'חגיגה בסנוקר'", משחזר טוביה צפיר, שגילם בסרט את מושון. "יוסי היה שחקן יוצא מהכלל. לא שטותניק כמו ברקן וזאביק רווח, אלא יותר רציני עם פאסון ודיסטנס. הוא לא לקח חלק בדחקות ובמתיחות שהם עשו אחד לשני מאחורי הקלעים. כולנו היינו יושבים ומשחקים קלפים וצוחקים, ורק הוא לא היה חלק מהאווירה הכיפית. בסצינת הסעודה המיתולוגית למשל היו באמת צחוקים והשתוללויות, ויוסי תפס את עצמו. הוא בא לעבוד. היה לו מוסר עבודה גבוה, מה שהתאים לי לתפקיד, כי בסרט הוא תמיד גער בי והעמיד אותי במקום. הוא לקח את הצד העמוק והכבד כשחקן, ויחד עם זאת הדמויות הקומיות שעשה היו פרפקציוניסטיות והלכו עד הסוף - וזה גם חלק מהאופי הרציני שלו".

"היה תענוג לשחק לצדו", מוסיף זאב רווח, שגילם בסרט את השדכן חנוכה. "הוא היה רציני בעבודה ופרטנר נהדר והכי חשוב - חבר טוב".

הלהיט הקולנועי הבא שבו כיכב שילוח היה "משפחת צנעני" (1976) בבימויו של דוידזון. שם, לראשונה, גילם את דמות הפרסי כששיחק את ישראל בן נעים. "הדמות של הפרסי נולדה בעקבות שיחות משעשעות שיוסי ואני קיימנו במבטא זה בבדיחות הדעת", מגלה דוידזון. "היה לו את הכישרון לעשות את הדבר הכי שטותי והכי לא מציאותי אבל עם אמת. כשהוא רק התחיל לדבר במבטא פרסי, כל הצוות של 'משפחת צנעני' התפוצץ מצחוק. לא רק בגלל המבטא, אלא בגלל שפת הגוף וההתנהלות. לאור ההצלחה, המשכנו עם אותו טיפוס, פחות או יותר, גם לסרטים הבאים".

לדברי דוידזון, למרות הביקורת שספג על כך שהדמות מגחיכה את המזרחים ומקבעת סטריאוטיפים גזעניים, שילוח אהב את הדמות. "כשחקן מזרחי אני חושב שקבוצה שלא יודעת לצחוק על עצמה לא הגיעה לבגרות חברתית ועדיין יש לה תסביך", סיפר שילוח בראיון אישי לערוץ איראני־יהודי. "חברה נמדדת בזה שהיא יכולה גם לצחוק על עצמה וגם להתייחס לעצמה ברצינות. אני חושב שהפרסים אוהבים את התפקידים שגילמתי. אלו אנשים שיש להם אצילות אדירה ואינטליגנציה, והם יודעים שזה חלק מהחיים וחלק מהאומנות של שחקן שעושה תפקיד קומי".

"לאורך השנים היה בינינו ויכוח בשאלה האם שחקן צריך לעשות דברים שהוא לא כל כך רוצה או שעליו לעמוד על העקרונות ולסרב", אומר גבי עמרני, ששיחק לצדו ב"משפחת צנעני" ובסרטים נוספים. "בסופו של דבר עשינו מה שעשינו כי היינו צריכים להתפרנס. יוסי פחות אהב את ההתמסחרות, אבל דווקא בזכות היכולות שלו שהתגלו בסרטים המסחריים יותר הוא הגיע לעשות תפקידים חשובים ורציניים יותר".

"יוסי התחיל עם דברים שהאמין בהם ועשה אותם בקטן, עבר לעשות דברים שהוא לא כל כך רצה והגיע לסרטים המסחריים, שאותם עשה בגדול. בסוף חזר למקום הקטן והנכון שלו כשחקן מהשורה הראשונה. הוא היה איש אמיתי וישר שלא עשה אבו עלי מכל דבר, וזו הייתה הגדולה שלו. הוא לא הלך אף פעם עם הזרם".

אחרי "משפחת צנעני" דמות הפרסי ליוותה את שילוח לאורך שנות ה־70 וה־80 בסרטים "נישואין נוסח תל אביב", "הטוב, הרע והלא נורא" ובשלושת סרטי "אסקימו לימון": "ספיחס" ו"סבבה", שבהם גילם את רס"ר שמש, וב"הרימו עוגן", שבו גילם את קפטן הספינה ג'ורג'יאן.

"בניגוד לתדמית שדבקה בו, של רס"ר שמש, יוסף היה אדם מאוד רציני ומשכיל", אומר השחקן יפתח קצור, שגילם בסדרת הסרטים המצליחה את דמותו של בנצי. "הוא היה מודע לפער שבין הדמות הנלעגת לבין האישיות שלו, מודע לעובדה שזו פארודיה מטורפת. הדמות של שמש, סוג של בדיחה פרטית בינו לבין בועז דוידזון, הרגה אותי מצחוק. בסרט אפילו רואים אותי מתפוצץ מצחוק כשהוא אומר 'בננה' במבטא פרסי. יוסף עשה את הדמות הזו בצורה הכי אקסטרימית, אבל מהרגע שהצילומים נגמרו ראית לנגד עיניך אדם אינטליגנטי, איש שיחה, עם דעות פוליטיות ברורות".

שיא נוסף שאליו הגיע שילוח בדמות הפרסי היה ב־1986 בסרטו של דוידזון "אלכס חולה אהבה", שבו גילם את דמותו של פארוק, רווק פלרטטן, שמתגורר כדייר משנה בבית משפחתו הפולנית של אלכס. "אומרים ששחקן גונב את ההצגה - יוסי גנב את הסרט במלוא המובן", טוען התסריטאי אלי תבור. "הדמות של פארוק הייתה אמורה להיות שולית, אבל ברגע שבועז ראה שיוסי עושה בצורה וירטואוזית את התפקיד, הוא החליט לשנות את התסריט ולהפוך אותו לכוכב הסרט, במקום סיפור האהבה בין אלכס ללולה שהפך לסיפור משני. מי זוכר את אלכס או לולה כיום? כולם זוכרים את יוסי כפארוק".

דוידזון נזכר כי שילוח לא זרם בהתחלה בקלות עם התפקיד: "ביום הראשון של הצילומים הוא לא היה בטוח אם הטיפוס של פארוק צריך להיות פרסי. אמרתי לו שינסה לעשות אותו לא פרסי. התחלנו את הסצינה, והוא גילם את התפקיד בצורה רצינית. המקליט של הסרט אמר לי: 'תשמע, זה לא מצחיק'. ביקשתי מיוסי לעשות ניסיון ולגלם את אותה הדמות במבטא פרסי. פתאום העיניים של כולם נדלקו והם התגלגלו מצחוק".

באותם שני עשורים שילוח היה לא רק הפרסי המצחיק, הוא גם גילם דמויות של עבריין ("השיגעון הגדול", "500 אלף שחור" ו"סופו של מילטון לוי"), לוהק לתפקידים דרמטיים ("צמות", "גרין") וגם השתתף בסרטים הוליוודיים ("רמבו 3", "לא בלי בתי", "אישה ושמה גולדה").

בשנות ה־90 הצליח להמציא עצמו מחדש כשחקן אופי מוביל כשגילם את מיכאל, אב המשפחה בסרטו של שמי זרחין "לילסדה" (1995), שהפך לאחד הסרטים הישראליים המצליחים בכל הזמנים. "יוסי היה אחד האנשים הכי הומניים שהכרתי", מספר זרחין. "הוא היה אציל נפש. איש של אנשים. לא היה אדם שלא הייתה לו חמלה כלפיו. טיפת מרירות או התנשאות כלפי אנשים לא היו לו. אהב את כולם. אדם ישר, לפעמים באופן תמים. על הסרט שעשינו הוא זכה להערכת המבקרים. כשהגיעה הצעה לנסוע עם הסרט לארצות הברית, הוא לא רצה להצטרף, אבל עשה זאת בשבילי, מתוך הערכה. ראיתי איזה אדם לבבי, חם, אוהב ואהוב הוא".

בשנת 1999 עשה שילוח מעבר לבימוי עם הסרט התיעודי "רגעי חסד", בשיתוף עם חורחה גורביץ'. שנתיים אחר כך זכה בפרס אופיר לשחקן המשנה הטוב ביותר על תפקידו כישראל ההודי בסרטו של בני תורתי "כיכר החלומות".

"בתחילת שנות ה־70 הייתי חבר בסדנת תיאטרון של עיריית תל אביב", מספר תורתי. "שילוח הגיע לסדנה כאורח. הוא דיבר והקשבתי לו מרותק. במשך השנים נפגשנו המון במסגרת המאבקים החברתיים שהיינו שותפים להם. כשהתחלתי לעבוד על 'כיכר החלומות', היה לי ברור שאני רוצה אותו בסרט. לא ידעתי איך, כי הדמות של ישראל ההודי אמורה הייתה להיות צעירה בתסריט. בכל זאת החלטתי לתת לו את התפקיד, והוא עשה אותו בצורה מדהימה. לפני שצילמנו הוא אמר לי 'אני אשגע אותך עם שאלות אבל אחר כך לא אפריע לך יותר'. לפעמים אני צופה בסרט ומתבונן בניואנסים הקטנים שלו. אין מה להגיד, זה שחקן אמיתי".

"כל המעלות הטובות היו ביוסף", אומר השחקן אורי גבריאל, ששיחק איתו ב"כיכר החלומות". "הוא היה חם, לבבי, קשוב, מחבק. היה בינינו חיבור מדהים והיה כיף לעבוד איתו כפרטנר. הוא היה שחקן בכל רמ"ח איבריו. כשהוא עשה דמות, כל כולו היה הדמות. האמנת לו. זה מה שהיה מיוחד בו. אני נוטה לחלק שחקנים לשניים: כאלה שנותנים אנרגיות וכאלה שלוקחים אנרגיות, והוא לחלוטין מהנותנים. הוא היה איש שכל כולו נתינה. הרגשת שאתה רעב לדברים שהוא עשה".

לצד השתתפותו בתיאטרון ובסרטים, שילוח גם עשה לא מעט תפקידים בטלוויזיה, בין השאר בסדרות כמו "קרובים קרובים", "יפו בום" ואף דיבב בשנות ה־80 את דמותו של "אריק" מהצמד "אריק ובנץ" בסדרת הילדים המיתולוגית "רחוב סומסום".

"כשהתחלנו לבנות את הקולות של הדמויות, כל השחקנים הכי גדולים וגם הזמרים רצו להשתתף", נזכרת רינה פפיש, הבמאית הראשית של "רחוב סומסום". "הכי אהוב ומבוקש היה אריק החמוד. חיפשנו וחיפשנו, ואז הגיע למבחן בד יוסף שילוח. במראהו היה הכי רחוק מדמות הבובה של אריק, אך כשפתח את פיו ודיבר יצאו ממנו התמימות, הרכות ההומור והחן הילדותיים שהיו חבויים שם בפנים. הבחירה הייתה קלה".

ב־2005, שבע שנים לפני שנפטר, השתתף בסרטו האחרון "ימים של אהבה". לאורך שנות מחלתו המשיך לחלום על יצירת סרטים. "הוא הציע לי שנכתוב תסריט משותף לסרט חברתי", מספר תבור. "נפגשנו כמה פעמים בבתי קפה ופיתחנו את הרעיון, אבל בשלב מסוים המחלה החמירה ונותק הקשר בינינו".

שיר לשלום

עוד משנות ה־60 השתתף שילוח בהפגנות ועצרות נגד הכיבוש ולמען השלום ולחם למען העקרונות של צדק ושוויון חברתי שבהם האמין. "יוסי היה לוחם שלום אמיתי", מספר תבור, שהיה עיתונאי ב"העולם הזה" וסיקר את ההפגנות בשנות ה־70. "באירועים האלה היו מעט מזרחים והוא היה בולט, וככה הכרנו והתיידדנו. מהר מאוד התברר שיש לנו תחומי עניין משותפים, גם בנושאים החברתיים וגם בתרבותיים. למרות שאני בן ליוצאי פולין והוא עלה מכורדיסטן היינו קרובים בדעותינו, אם כי הוא היה מיליטנטי יותר ממני".

אחרי האינתיפאדה הראשונה, בסוף שנות ה־80 עזב שילוח את הארץ לפריז כאקט של מחאה, שם התפרנס מציור דיוקנאות. בתחילת שנות ה־90, אחרי ועידת מדריד, שב לישראל כי קיווה שתוצאות השיחות יובילו לשלום. "אחרי שראה שזה רחוק מכך, הוא היה מאוכזב נורא וממורמר", מספר תבור. "הוא לא סלח לפוליטיקאים שלנו על היחס שלהם כלפי הפלסטינים ועל המסמוס של הסכמי השלום".

עוד נשארת המורשת

למרות הביקורת על תפקידי הפרסי, המבקרים לא התעלמו מהכישרון הדרמטי של שילוח. ב־2009 הוענק לו פרס מפעל חיים של האקדמיה הישראלית לקולנוע, פרס מפעל חיים בפסטיבל ירושלים ופרס הוקרה מעיריית תל אביב-יפו. אחרי שנתיים, ב־3 בינואר 2011 הלך לעולמו לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן.

"פגשתי אותו בבית אחותו בשיכון המזרח כמה שבועות לפני שהוא נפטר", משחזר הבמאי רון כחלילי, שראיין את שילוח לסדרה הדוקומנטרית "סרט שחור לבן". "הוא הרגיש שזה הסוף. במובן מסוים הרגשתי שהוא רוצה לפתוח את הלב ולעשות מעין חשבון נפש עם עצמו ועם הקהל שלו. כשראיתי שקשה לו לדבר, שאלתי אותו אם הוא רוצה שנוותר, אבל הוא רצה לדבר. שאלתי אותו איך הוא מסביר את העובדה שהקהל המזרחי שגדש את אולמות הקולנוע, אהב את הסרטים האלה שמלעיגים אותו ומקבעים שלל סטריאוטיפים שליליים, שחלקם אגב נשארו עד היום".

"שילוח אמר שהקהל המזרחי הגיע לבתי הקולנוע כדי לראות את עצמו. הוא היה מוכן לראות את הסרטים שהציגו אותו כפושטק, עילג ושולי, כי רק בקולנוע הוא יכול היה לראות את עצמו. לא היו אז פוליטיקאים מזרחים מובהקים, לא היו סופרים או אקדמאים מזרחים, גם לא עיתונאים. בעצם, הייצוג היחיד שהיה למזרחים באותן שנים היה בסרטי הבורקס. שילוח לא הביע חרטה, למרות שהיה נדמה לי שזה מה שהוא בעצם רצה לעשות, רגע לפני מותו. מה שכן, הוא סיפר לי שכשהוא גילם את הרס"ר הפרסי הוא עשה את זה בכוונה בהגזמה, כדי שהקהל המזרחי יבין שזה לא אמיתי, רק פארודיה. אני מניח שהמהלך המקצועי הזה הפריע לשילוח, בטח אחרי שברק התודעה המזרחית פגע בו".

"למזלו הגדול, באחרית ימיו הוא זכה להפגין את כישוריו כשחקן ענק. צריך גם לזכור ששילוח רצה להתפרנס, גם על זה הוא דיבר איתי. ובסרטי הבורקס היו הכסף הגדול וההצלחה. אולי זו הסיבה לכך שהוא גילם במקביל את תפקיד המאהב השרמנטי בסרטיו של משה מזרחי, שם היה ההיפוך המוחלט של הדמויות מהבורקס. מזרחי שלם, מנומק, שאתה יכול להבין אותו כדמות ולא כסטריאוטיפ. אני מניח שהקרע הגדול שלו היה בין הקולנוע האיכותי לקולנוע המסחרי, בדיוק, אגב, כפי שקרה לזאב רווח, שכל חייו המקצועיים הצטדק וסיפר איך פעם הוא עשה את מולייר בתיאטרון ואיך פעם הוא השתתף באיזה סרט 'איכות'. דימוי, מסתבר, הוא משהו שקשה לשנות".

"כוונתנו בסרטי הבורקס הייתה ליצור סרטים עם מסר חברתי שנועד לטעת בלב הצופים בני עדות המזרח גאווה במורשת שלהם ובאורח החיים שלהם ולא לחוש עצמם נחותים מול מה שנקרא היום בטעות ישראל הראשונה", טוען תבור מנגד. "היום התהפכה הקערה, היום הם הפכו לישראל הראשונה".

למרות ההכרה וההערכה הממסדית, חלק מחבריו וממוקיריו טוענים שלא הרגיש מוערך בשנותיו האחרונות. "הוא היה מאוכזב שמכך שהכירו אותו רק כשחקן סרטי בורקס", אומר תבור. "אני חושב שהוא היה מבוזבז ומניח שחש החמצה", אומר גבריאל. "הוא לא קיבל את הבמה הראויה לו בתיאטרון וגם בקולנוע".

"אני דווקא חושב שהייתה לו הערכה עצמית גבוהה והוא בהחלט החזיק מעצמו. כשהוא היה מסתובב על הסט, כולנו שמרנו מרחק מתוך יראת כבוד אליו, והוא דרש את יראת הכבוד הזו. לפחות זה בלט בהתנהגות ובהתנהלות שלו", אומר צפיר. "הוא היה שחקן תיאטרון רציני והיו לו שאיפות לעשות אומנות, בניגוד להיותו אחד ממלכי סרטי הבורקס. זו כנראה הסיבה לדיסוננס שהעיק עליו".

"בצער רב אני חושב שמורשתו של יוסף, אחד מגדולי השחקנים בדורו, לא קיימת", אומר השחקן והבמאי קובי פרג'. "חבל שחורף חייו האחרון היה קצת מר, ומצער שאנחנו כחברה לא ידענו לחבק את האיש הזה שביצע תפקידים כל כך מגוונים בקולנוע הישראלי. כל דמות שהוא שם על עצמו הייתה נראית שלמה ומדויקת ויפהפייה ונוגעת ללב. הרבה פעמים החזקנו את הבטן מהסרטים הקלילים והמצחיקים, אבל הרבה פעמים גם דמענו והתרגשנו איתו. היה לו הרבה כוח גברי על המסך. אני רק יכול להצטער על כך שהמורשת שלו מתקפלת לאיזה יום שידורים בערוץ הקולנוע הישראלי שעושה לו מחווה". 

עומר שילוח, בתו של יוסף שילוח, כותבת לאביה במלאות עשור למותו: "נשמות תאומות  מחפשות משמעות"

אבא,
בקשתך האחרונה ממני הייתה שאהיה לצדך ואחזיק את ידך כאשר החיים יעזבו את גופך. אותה כף יד, שבה קו השכל וקו הלב היו מאוחדים לקו אחד. אתה זוכר שכאשר אנשים היו מתפעלים מהקשר המיוחד שהיה בינינו, אהבת לספר שמיד לאחר לידתי, כאשר פתחתי את כף ידי, נדהמת לגלות שגם אצלי קו השכל וקו הלב מאוחדים לקו אחד. ראית בכך סימן. נשמות תאומות מחפשות משמעות.

תמיד שאלו אותי איך זה להיות הבת של יוסף שילוח, ואני הייתי עונה שעבורי אתה קודם כל אבא, ושחקן זה המקצוע שלך. והייתי מוסיפה, כפי שנהגתי להזכיר לך רבות, שאתה האבא שהייתי מאחלת לכל ילד על כדור הארץ.

מעטים האנשים שהכירו אותך באמת. מעטים ידעו על ייסורי הנפש, העצב והכאב שנשאת בתוכך. על הכישרון לכתיבה ועל אין ספור הטקסטים, הסיפורים, השירים, המחזות, התסריטים שכתבת למגירה. מעטים ידעו שהקדשת שנים רבות מחייך לפעילות ולמאבקים פוליטיים וחברתיים, למען השלום, למען שוויון וצדק חברתי.

אני זוכרת שלפני מותך אמרת לי: "30 שנים מחיי הקדשתי למאבקים ומה השתנה?". אני תוהה מה היית אומר על המצב היום אם היית בחיים, ומה אני הייתי אומרת לך בתגובה. אני מאמינה שהייתי מזכירה לך את המשפט שנהגת להזכיר לי ברגעים של ייאוש בחיי: "השעה החשוכה ביותר היא השעה שלפני עלות השחר".

"עומרי, חיים שלי ...", כתבת בברכה ליום הולדתי ה־30, "אני נושא אותך כקמע אשר מביא אור לחיי". שנתיים לאחר מכן, מותך הפריד בינינו. ומאז אבא, אני נושאת אותך, את אהבת האדם, החמלה, החום והרגישות שלך, כקמע המביא אור לחיי ומוביל את דרכי.