סרטה של קיטי גרין 'עוזרת אישית', מספר את סיפורה של אישה צעירה (ג'וליה גארנר), שעובדת עבור מפיק על, מעין טורף מיני מהסוג של הארווי ויינשטיין. הסרט, שהוקרן במהלך שנת 2020 בפסטיבלי קולנוע בינלאומיים, בעת שמשפטו של ויינשטיין התנהל, נחת בימים אלה אצלנו ומוצג בסינמטק תל אביב ובבתי הקולנוע של 'מובילנד' בכרמיאל, נתניה וחיפה.
כולנו התוודענו, דרך סיקור משפטו של ויינשטיין ואינספור ראיונות ומאמרים, למתלוננות ולסיפורים שלהן, כמו גם להכחשות הרבות של ויינשטיין. אבל, לא שמענו מעט אף מילה מאותם אלה שהיו בסביבתו ואפשרו לויינשטיין, ולטורפים אחרים שכמותו, לעשות מה שעשו. לא שמענו מאותם אנשים שארגנו את המפגשים עבור הבוס שלהם והובילו את השחקניות לחדרי המלון, באמתלה שהן מוזמנות למפגש עסקי.
לעומדים מהצד קל להאשים את מי שהיו חלק מהצוות של ויינשטיין ועזרו לו לעשות ככל העולה על רוחו. אבל 'עוזרת אישית' גורם לנו להבין מה היה, מבחינתם, נתון בסכנה. הסרט לוקח אותנו עמוק לעולם האינטימי והאפל, שבו אנו צופים דרך עיניה של עוזרת חסרת שם (ברשימת התפקידים היא מופיעה כ"ג'יין" אבל השם לא נאמר אפילו פעם אחת במהלך הסרט), במה שמתרחש לאורך יום עבודה אחד. אנחנו לומדים על הפחד שלה שמא לא תצליח למלא את המשימות והחשש שמא תאכזב את הבוס ותאבד את מקום העבודה, שמתנגשים עם ההבנה שהוא מנצל את הנשים ושהיא עוזרת לו לעשות זאת, בדרך שממלכדת אותה בסוג של עינוי מתמשך.
את הבוס שלה אנחנו לא רואים ולא שומעים ואפילו שמו אינו מוזכר לאורך כל הסרט. אבל רוחו הרעה שולטת בשקט מפחיד ולרגע לא נעלמת, כמעט כמו הכריש ב'מלתעות'. כמו הכריש, שהיה הכי מפחיד כשלא ראינו אותו ולא ידענו מתי יופיע, גם הבוס המסתורי הוא איש כל כך חשוב, שאפילו העוזרת האישית שלו רואה אותו רק לעתים רחוקות, וזה בדיוק מה שהופך אותו למעורר אימה. בכוחו לפטר את העוזרת, וגם, באופן מאוד ממשי, להרוס לה את הקריירה ולרמוס את כבודה העצמי. הוא דורש ממנה להגיע ראשונה לעבודה ולהיות האחרונה שעוזבת, הוא שולח לה רשימות אינסופיות של מטלות בלתי אפשריות, שחלקן מתנגשות זו בזו, ולמרות שזה לא נאמר באופן מפורש, ברור לגמרי שהוא מסוגל גם לדרוש ממנה לקיים אתו יחסים מיניים – כפי שהוא עושה עם כל כך הרבה נשים צעירות.
כשלעבודה מגיעה מלצרית צעירה מאיידהו, שאומרת שהיא נשכרה לתפקיד "עוזרת", והיא משוכנת במלון יוקרתי מבלי שמכשירים אותה לתפקיד, ג'יין חשה מאוימת. היא נאלצת לשקול את הרצון שלה לדבר בגלוי אל מול החשש שירחיקו אותה. הרגעים היותר דרמטיים בסרט הקטן והמינימליסטי הזה, שלעתים הוא משמים ממש כמו יום עבודה, הם הרגעים בהם היא עסוקה בדילמה המורכבת הזאת.
גארנר, שמוכרת בעיקר בזכות התפקיד שגילמה בסדרת הטלוויזיה 'אוזרק', (עבורו זכתה פעמיים בפרס ה'אמי'), מקרינה לאורך כל הסרט מתח ואנרגיה עצורה. היא גורמת לנו להזדהות עם האמביציה של העוזרת הצעירה, ולהבין מדוע איננה מתפטרת מעבודתה.
גארנר, מהשחקניות האמריקניות הצעירות היותר מעניינות, היא בתה של הקומיקאית הישראלית לשעבר תמי גינגולד, שכיכבה כאן בהצלחה לא מבוטלת לפני שהיגרה לארצות הברית.
הסרט, שעלילתו מזכירה מאוד, עד לרמה של הפרטים הקטנים, את הסיפור האמיתי של ויינשטיין, עוסק לא רק בסיטואציה של בוס מצליח שמשחר לטרף צעיר. בהסתכלות רחבה יותר, הוא עוסק בתרבות הלא שוויונית הקיימת במקומות עבודה, שבה עסק גם הרומן מאת קמיל פרי 'העוזרים'. הוא מספר על העול המצמית של המצאותו של אדם אחד בשליטתו המוחלטת של אדם אחר, כשאינו יודע מהם גבולות התפקיד. רבם מאתנו יכולים לחוש הזדהות עם הסיטואציה המורכבת הזאת. אבל, למרות שהסרט מרגיש מציאותי, עד שהוא יגרום לצופים לזוז בחוסר נינוחות בכיסא, הוא באותה המידה גם מהנה מאוד.