שתי החברות תלמה ולואיז, עקרת בית שנשואה לבעל שתלטן ונוראי ומלצרית בדיינר, מחליטות לצאת לחופשת סוף שבוע. מהר מאוד הופכת החופשה למסע הימלטות מהחוק. השתיים עוצרות לשתות בבר דרכים, וכשתלמה כמעט נאנסת במגרש החניה, לואיז יורה באנס והורגת אותו. הן נמלטות מהמקום ורק מסתבכות עוד יותר אחרי שגבר צעיר ונאה גונב את כל הכסף שלהן.

זו עלילת הסרט "תלמה ולואיז", שיצא לאקרנים בדיוק לפני 30 שנה במאי 1991 והיווה סנסציה. על פניו הסרט שייך לז'אנרים קולנועיים מוכרים כמו סרטי מסע ומילוט מהחוק, אלא שבמקרה הזה הגיבורים הם נשים. בשעתו הצית הסרט לא מעט ויכוחים לגבי ערכו הפמיניסטי או העדרו של ערך כזה. היו שראו בו סרט הנקמה האולטימטיבי בגברים אלימים, מבזים ומדכאים. אחרים טענו שהוא אלים שלא לצורך ולא הוגן כלפי גברים.

"הסרט הכה את הצופים בהלם", אומרת חוקרת המגדר, ספרות וקולנוע ד״ר אורלי לובין, שלימדה בתוכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל אביב. "הוא נענה לעקרונות בסיסיים של תרבות פופולרית ולמוסכמות של ז'אנרים פופולריים כמו סיפור חברות, מרדף, מסע או סרטים שהגיבורים שלהם הם צמד שודדים, אבל בעוד הצופה מנסה להתאים את מה שהוא רואה על המסך למוסכמות הקולנועיות, הוא קולט שאלו הן נשים. ופתאום מה שעושים להן הופך להיות גיהינום משתולל בבטן.

היחס אליהן מקפיא את הצופה בכיסא, והתגובות שלהן מספקות את תאוות הנקמה שלו. הסרט הוכיח, בעיקרון, שסרט פמיניסטי הוא לא עניין של מגדר הקולנוען או הקולנוענית אלא של הפוליטיקה המגדרית של הסרט. העניין הוא חשיפת יחסי הכוח המגדריים ואופן ההבניה שלהם".
הטיימינג של יציאת הסרט לא היה מקרי.

ב־1991 החלה מנשבת רוח של שינוי מבחינת מעמד האישה, עד כדי כך ש־1992 קיבלה את הכינוי "שנת האישה", בעקבות היבחרן של מספר נשים לסנאט האמריקאי. מצד שני, הדבקת כינוי כזה לשנה מסוימת רק מראה עד כמה העולם בתחילת שנות ה־90 היה רחוק משוויון. אחרי הכל, הכינוי מציג נשים בתור טרנד זמני, ורומז בצורה בוטה שכל העניין הזה של נשים בעמדות מפתח, הוא עניין בר חלוף.

גם סרט הוליוודי שהגיבורים שלו נשים היה עניין בר חלוף. "אחרי 'תלמה ולואיז' אנשים ניבאו שיהיו עוד המון סרטים בכיכובן של נשים, אבל זה לא קרה", אמרה סוזן סרנדון, שגילמה את דמותה של לואיז, בפסטיבל קאן 2016. כעשור קודם לכן, ב־2007, ייסדה ג'ינה דייוויס, שגילמה את דמותה של תלמה, את "מכון ג'ינה דייוויס למגדר בתקשורת". המכון חוקר ייצוג מגדרי בתקשורת ופועל למען ייצוג שווה של נשים, במטרה להגדיל את הגיוון בליהוק לסרטים ותוכניות, ובמיוחד בתוכניות וסדרות ילדים.

עם צאתו, היה הסרט "תלמה ולואיז" מועמד לחמישה פרסי אוסקר. הוא זכה באחד, לתסריט המקורי הטוב ביותר שנכתב על ידי קאלי חורי. אומנם אישה כתבה את התסריט, אך הבמאי היה דווקא גבר, רידלי סקוט. וזה לא היה הסרט היחיד שלו שהציג נשים חזקות. סקוט היה זה ששכנע את התסריטאי והמפיקים של סרט הפריצה שלו, "הנוסע השמיני", להפוך את גיבור הסרט, סגן ריפלי, מגבר לאישה וללהק לתפקיד את סיגורני וויבר.

כמה שנים אחרי "תלמה ולואיז" הוא ביים את "ג'י איי ג'יין", עם דמי מור מגולחת הראש בתור קצינה במודיעין צבא ארצות הברית. "אמא שלי גידלה שלושה בנים בזמן שאבא שלי היה בצבא ונעדר הרבה מהבית", הסביר סקוט מאיפה שאב את מודל האישה החזקה. "בזמן המלחמה ואחריה נהגנו לנסוע הרבה בעקבות אבא, ואמא הייתה הבוס. היא הייתה מחליטה מה החוקים, והחוקים שלה מבחינתנו היו אלוהים. אני חושב שמשם בא הכבוד שלי לנשים, כי היא הייתה אישה קשוחה".

מסע הרס עצמי

הסצינה הכי מפורסמת וזכורה מ"תלמה ולואיז" היא ללא ספק סצינת הסיום של הסרט, שבה השתיים בוחרות להסיע את מכוניתן מהצוק אל תוך תהום הגרנד קניון. מבקר ה"ניו יורק פוסט" התייחס לסצינה הזו, כשתיאר את הסרט בתור "מעשייה מיזוגינית על שתי נשים מטופשות, שמאבדות את שאריות ההיגיון שלהן תחת לחץ ומקבלות את העונש האולטימטיבי".

אבל יש שראו בסוף הסרט רגע מעצים, אקט התנגדות אחרון ונצחי של השתיים אל מול העולם הגברי שעשה כל שבכוחו כדי להרוס אותן וליטול מהן את עצמאותן. אחרים תהו איזו מין העצמה מציע סרט שמסע השחרור שלו הוא מסע של הרס עצמי שמגיע למבוי סתום.

"בפרספקטיבה של זמן, הסרט מסתמן כמלא כוונות פמיניסטיות טובות", אומרת ד"ר יעל מונק, ראש תחום קולנוע באוניברסיטה הפתוחה. "אבל יש כמה נקודות מפוספסות, ובראשן הסיום. הוא לא היה מסוגל לקחת את העלילה עד הסוף והשאיר את הגיבורות שלו תלויות בשום מקום, בין שמיים לארץ. במסגרת החברה האמריקאית השמרנית, הסרט הציג גרסה מרוככת של פמיניזם לעקרות בית, שיהיה להן על מה לחלום: יציאה למסע ברחבי ארצות הברית, בלי שהלק והשפתון יינזקו.

החשיבות של הסרט היא שהוא נעשה במסגרת הזרם המרכזי של הוליווד, ומכאן הלקויות שלו, כמו זה שג'ינה דייוויס נראית כאילו יצאה ממגזין. ובכל זאת, יש בו בשורה או לפחות ניסוי כלים – איך יכלו להיראות חייהן של נשים מסודרות אילו היו עוזבות את הכל ומעזות לעשות את כל העולה על רוחן. אבל כאמור, הסרט מסתיים כמו שהוא מסתיים ויש הרואים בכך סוג של אזהרה, כאילו טוב לא יצא מזה".

כרוניקה של אלימות

לובין התייחסה בהרחבה לסצינת הסיום האייקונית בפרק "'תלמה ולואיז': רגע המוות הוא רגע העצמאות", בספרה "אישה קוראת אישה" שיצא ב־2003. "סיום זה וכן התנהגותן האלימה של תלמה ולואיז כלפי גברים עוינים במהלך הסרט, עוררו ויכוח בין חוקרות פמיניסטיות לגבי מידת המחויבות הפמיניסטית של הסרט", כתבה לובין. "חלקן טענו כי המסר שמשדר 'תלמה ולואיז' לאישה הצופה הוא שאין לה כל אפשרות לפעולה אוטונומית בעולם, אלא אם כן תחקה פעולות גבריות אלימות, ואז, בחורגה מהעולם הטבעי לה, אחת דינה למות, בדיוק כפי שעלה בגורלן של אמה בובארי ואנה קארנינה, שלא ידעו לקרוא נכון את המציאות.

"חוקרות אחרות גרסו שדווקא ההתנהגות הכוחנית של תלמה ולואיז יש בה משום תשובה פמיניסטית נאותה לאלימות מילולית ופיזית, תשובה של כוח, שאינו צריך להיות נחלת הגברים בלבד; שהסולידריות עד לנשיקה הארוטית בסוף מבטיחה דרך פעולה אלטרנטיבית; ואילו המוות שבסוף איננו אלא מחיר ההתאמה לז'אנר – ז'אנר סרטי מרדף וסרטי זוגות שודדים – ועל כן ייתפס על ידי הצופות כמוסכמה אמנותית בלבד, ולא ככורח מציאותי".

כיום אומרת לובין: "מה שמעניין אותי הוא להציל את הסרט הזה, לא לזרוק אותו לכל הרוחות. יש בו אמירה שהייתי מעדיפה שתהיה אחרת, כמו למשל שהן חייבות למות – ועוד להתאבד – בשל חטאיהן. ההתאבדות היא איום בפוטנציה. אני כצופה לומדת שאם אתנהג כמותן, סופי מוות. לאו דווקא אמיתי, אבל משהו דמוי מוות: מות החלומות שלי, הסובייקטיביות שלי, ובעיקר העצמאות שלי. אבל אפשר לפרש את האמירה הזו אחרת, בלי להתחשב במובן מאליו.

כלומר, הן מתאבדות, כמובן, ולצערי לא מתגלה פתאום שהיה מנוע סילון בבגאז׳ של האוטו והן המריאו לצד השני של הקניון, אבל ההתאבדות שלהן מלמדת אותי הרבה על מקומן של נשים בתרבות, על מקומי בעולם, ועל הצורך שלי להגן על עצמי מהאלימות המוסווית שמנסה לגרום לי להרים ידיים ולהפנות את האלימות כלפי עצמי".

כשהתסריטאית קאלי חורי נשאלה על סצינת הסיום שכתבה, היא אמרה: "בעיניי הסיום היה סמלי, לא מילולי. עשינו כל שביכולתנו כדי להבטיח שלא יראו מוות ממשי. לא רואים את האוטו נוחת, או עננת עשן גדולה עולה מהקניון. הצופה נשאר עם התמונה שלהן עפות. הן עפו מכאן, החוצה מהעולם הזה, ואל תוך תת־המודע הקולקטיבי. אין מקום בעולם הזה לנשים שהן חופשיות לחלוטין מכל השלשלאות שקושרות אותן. העולם לא גדול מספיק כדי לתמוך בהן. אהבתי את הסוף הזה ואהבתי את התמונה. אחרי כל מה שהן עברו, לא רציתי שאף אחד יוכל לגעת בהן".