“סוף האהבה" הוא לא רע, רק שאפשר היה לחתוך חלקים ניכרים ממנו, ואז היינו מקבלים תוצאה מלוטשת, נעימה ומסקרנת יותר. מה גם שמאז שיצא הסרט, שכוכבת הסיפור שלו היא הסקייפ, כולנו כבר עברנו לזום.
כמה משפטי הבהרה, לפני שמתחילות להתעופף פה המילים הגבוהות וההתקשקשות הכמו אסתטיקונית. “סוף האהבה" הוא סרט סביר בהחלט, שהרעיון המקורי הניצב בבסיסו מתמוסס מעט בגלל עודף חמור בדקות מסך. קיצוץ דרסטי וכיווץ עלילת “סוף האהבה" היה מסייע, קרוב לוודאי, ליוצרת הסרט, קרן בן רפאל, להוציא מתחת ידיה עבודה מלוטשת בהרבה.
וכעת, כמובטח, אל אותן מילים גבוהות שעליהן נרמז בשורה הפותחת. השאלה הראשונה שצצה בקביעות למקרא כל רומן ולמראה כל סרט, היא מיהו מספר הסיפור? האם מדובר בדמות עלומה, כל יודעת, סוג של אלוהים/סופר, שבסך הכל מתנדבת לשמש מעין מדריך מכוון לצרכני הספר. לפעמים נזנח המספר הכל יודע לטובת וידוי בדיעבד של אחת מדמויות העלילה העיקריות, דמות שבהכרח אינה מכירה את “התמונה הכללית", ולעולם היא תהיה סובייקטיבית. לא אחת מופקדת מלאכת הסיפור בידי דמות זוטרה, שאינה שייכת ואינה מרוויחה או מפסידה מהאירועים שאותם היא מתארת, ולכן היא אולי אובייקטיבית.
מובן ששום דבר חדש שצרכני התרבות אינם מכירים לא נחשף בטקסט דלעיל. אבל לצורך הדיון ב"סוף האהבה" יובלטו כעת כמה מקרים נודעים שבהם במאי קולנוע הפקידו את משימת סיפור העלילה אצל המצלמה ולא אצל מספר אנושי. סרט המתח “מעבר אפל" (1947, עם המפרי בוגרט ולורן באקול) עוסק בגבר שהורשע בטעות ברצח אשתו. הוא נמלט ממאסר על מנת להוכיח את חפותו. בדרך מבית הכלא אל הדרור הוא מתעכב בקליניקה של מנתח פלסטי, המשנה לגמרי את תווי פניו, והופך אותו למעשה להיות בוגרט.
ואת זה רואים הצופים רק בדקה ה־62 של הסרט. כלומר, השתתפותו של כוכב הוליוודי נודע לא הרתיעה את מפיקי הסרט מלהעלים אותו מעיני הצופים, עד אותו הרגע שבו מוסרות מפניו התחבושות, והוא מתגלה כהמפרי בוגרט. עד הרגע המכריע הזה, במשך קצת יותר משעה, משמשת המצלמה, והיא בלבד, כמספרת העלילה. היא נעה ימינה אם הדמות החבושה, החידתית, מסובבת ראשה לשם, והיא נעה שמאלה, אם היא בוחרת באופציה הזו. הפריים הנחשף לצופה הוא בהכרח מוגבל לאותו שדה ראייה משוער ומוקטן, שהתחבושות על עיני המנותח מאפשרות לו לקלוט. ומה שמחוץ לפריים המצומצם אינו קיים למעשה מבחינתו של הצופה.
דוגמה לא פחות מוכרת מאפיינת את החזות בסרט הבריטי “המציצן" (1960) של מייקל פואל. סרט זה עוסק ברוצח סדרתי שמוצא את עינוגיו בחיסול נשים צעירות תוך צילומי תקריב של פניהן המבועתות. המניאק הזה הרכיב את כלי המשחית שלו על גוף המסרטה שלו. וכך, כשהוא מתקרב אל קורבנותיו, הוא מצלם ושוחט אותן בו־זמנית. והצופה רואה רק את מה שרואה עין העדשה. זוועה מזוככת.
רובר ברסון הגדול עשה את “הנידון למוות ברח" (1956), שמגולל מעשה בלוחם מחתרת צרפתי שנידון למיתה על ידי הכובשים הנאציים, ועושה את שעותיו האחרונות בתא צר, שאשנב אור הממוקם במקום גבוה מקשה עליו את הראייה במתחולל מחוץ לתאו. הוא נאלץ לבנות את פרטי העובדות שמחוץ לתאו על סמך קטעי סאונד ורעשים שונים המתגלגלים לאוזניו מבעד לאשנב. גם במקרה הזה המציאות היא קטועה ומנוחשת למחצה.מובן שסטודנטים של שנה א' בחוג לפילוסופיה יתנדבו מיד להוסיף פה אל הדוגמאות הקולנועיות גם את משל המערה של אפלטון. אבל לכך באמת שלא נותר שטח עיתון פנוי. גם לא לאזכור מתבקש של סרטים כמו “חלון אחורי", שעשה אלפרד היצ'קוק או “פרזיטים" של בונג ג'ון־הו.
ואיך כל זה נוגע לסרטה של קרן בן רפאל, שמחלקת את זמנה בין ישראל לצרפת? פשוט מאוד, “סוף האהבה" שלה כמו מצולם במצלמות סקייפ דו־סטריות, הנטועות בתוך שני מחשבים ניידים, שבעזרתם מתקשרים ביניהם שני גיבורי העלילה. דרך המגבלות הטכניות של מצלמות מקובעות אלה הם מסננים לתודעתם את המידע החזותי המוגבל מלכתחילה שזורם אליהם. מצד אחד, מדובר בהחלטה שרירותית של הבמאית, המסתייעת כאן ביכולותיו הטכניות של הצלם הצרפתי דמיאן דופרן, שהוא אף בן זוגה לחיים. מהעבר האחר, מכתיב הצמצום הדרסטי של שדה הראייה ההדדי סוג של פוש דרמטי, המסייע לעתים לדחוס עד למחנק את הסצינות הסטטיות והבלתי סקרניות במתכוון.
בולטת במיוחד ב"סוף האהבה" היא הסצינה הטובה ביותר בסרט, שבה השחקן אריה וורתאלטר, המגלם דמות אבא, צופה ממרחקים בבנו בן השנה, לני שמו, כשהוא זוחל על השטיח הביתי, מול מצלמת הסקייפ. לפתע נעלם לני הזעיר משדה הראייה המוגבל של הסקייפ, ובהכרח גם מעיניו של האב, אל מרחביה העצומים של הדירה המצטלמת. רק רעשי רקע מאיימים מייצגים את המתחולל מחוץ לאזור המצולם, ואולי מרמזים לאב המשתגע מדאגה על איזו סכנה משוערת שהתינוק שלו, המצוי לבדו הרחק בדירה, נקלע אליה.
ועל מה בכלל הסיפור? ג'ודית מגלמת דמות של אם צעירה, אדריכלית צרפתייה שבעלה הישראלי - צלם אומן שמתקשה לפרוץ נתיב אל תוך עולם הגלריות הפריזאי - בגילומו של וורתאלטר שאוזכר לעיל, קופץ לזמן מה בחזרה למולדת, על מנת להסדיר את ויזת העבודה שלו. בינתיים, עד שבני הזוג יתאחדו או לא יתאחדו מחדש, מהווה הסקייפ את אמצעי הקשר המקרב או מרחיק אותם זה מזה. מובן שהתינוק לני, שנותר עם אמא, מהווה קלף מיקוח בכיר בהתמודדות בני הזוג עם נפתולי הפרידה שנכפתה עליהם.
“סוף האהבה" הוא סרטה הארוך השני של בן רפאל (“אין בתולות בקריות", 2018), ובכורתו נערכה לפני כשנתיים בפסטיבל ונציה. כלומר קודם לפרוץ המגיפה. אילו היה הסרט מופק כמה חודשים מאוחר יותר, מן הסתם הייתה תוכנת הסקייפ, כוכבת הסיפור, מומרת במחליפתה הזום רבת־המוניטין.