הצרפתי פרנסואה אוזון הוא אחד הפוריים שבקולנועני אירופה בעת האחרונה. “קיץ 85", שעליו נסב סיקור זה, הופק אך לפני שנה. בזמן הקצר שחלף מאז, הספיק אוזון הזריז להתקין לבד את “הכל עבר בשלום" (עם סופי מרסו ושרלוט רמפלינג), שהוצג בחודש שעבר בפסטיבל קאן, וגם את “פטר פון קנט", בכיכובה של איזבל אדג'ני, הממתין עתה לבכורתו העולמית.
מעיין היצירה השופע הזה אינו נעצר בנתון הסטטיסטי המרשים - 23 סרטים עלילתיים בתוך 24 שנים, שכן עוד קודם לבכורת סרט הביכורים הארוך שלו “סיטקום" (1997), הספיק אוזון ליצור 16 סרטים קצרים, שמרביתם זכו לתהודה בינלאומית נרחבת. אומנם נמצאו די והותר מבקרי קולנוע שגרסו כי אילו סרטיו הארוכים של אוזון היו גם הם קצרים, יצירתו הפילמאית הייתה יוצאת נשכרת ממהלך שכזה. זאת, משום שבחלק גדול מעבודותיו לבד ניכרת התארכות יתר של סצינות, חזרה מייגעת עליהן, והתמהמהות תמוהה לעתים בכל הקשור לפיתוח קונפליקטים דרמטיים, שאוזון משתדל לטוות בעלילות סרטיו, הדקורטיביים מדי במרבית המקרים.
חשיבותו העיקרית של קולנוען זה נעוצה בעובדה שבשלושת העשורים האחרונים הוא מהווה ציר מרכזי בעיצוב הייצוג ההומוסקסואלי בתרבות הקולנוע. כשהוא נשען על שני מקורות פילמאיים קודמים לו - סרטיו האפלים מדי של ריינר וורנר פסבינדר הגרמני, והדקדנס שבלט ביצירתו המאוחרת של לוקינו ויסקונטי האיטלקי - פיתח אוזון על הבד גישה חזותית המתאפיינת בדרך כלל במבע מתפנק, ובעיצוב תמונה נוסח פוסטרים וצילומי אופנה. וזה, אללי, אף האלמנט הבולט ביותר ב"קיץ 85".
אוזון בוחר להתמקד הפעם בסוגה צרפתית מובהקת - מכאוביה של אהבת נעורים, ואווריריותו של רומן קיצי חולף. אלכסי (פליקס לפבר), נער בן 16 שחי בלה טרפור, עיירת קיט בנורמנדי, השוכנת לחופי תעלת למאנש, נקלע לפתע למצוקה אמיתית כשסירת המפרש שעליה הוא משייט מתהפכת בלב ים, והנער עלול לטבוע. דוד (בנז'מין וואסן), בחור בן 18, גם הוא מאותה העיירה, מזדרז להושיט יד רטובה לעזרה. כשהוא ניצב על סיפון סירת המפרש שלו, הקרויה “קליפסו" (על שמה של הנימפה בת הים שהצילה את אודיסאוס מטביעה, וכבלה אותו אליה בעבותות אהבה), שולה דוד את אלכסי מקצף הגלים המאיימים, וההמשך כבר כמו במיתולוגיה היוונית.
“קיץ 85" מספר על שישה שבועות גורליים בחייהם של צמד נערים מאוהב זה, כאשר התמונה הפותחת מבשרת לצופים כי אחד מהשניים נקטף מעולמנו בשיאו הדרמטי של סיפור האהבה. אוזון בוחר לגולל את סיפור המעשה בראייה לאחור, כשהנער השורד, כלומר אלכסי הרך, משחזר את נפתולי העלילה בעודו ממתין לחקירת המשטרה בנסיבות אובדנו של אהובו דוד. בחירה מודעת זו בנראטיב מיושן במתכוון, המזכיר סרטי פשע צרפתיים משנות ה־50, אמורה הייתה, כך נדמה, להעניק ל"קיץ 85" רובד כבד ראש, שכמו מתנגש עם אופני ההגשה החזותית הקלילים.
אוזון ביסס את “קיץ 85" על “תרקוד על קברי" מאת איידן צ'מברס הבריטי, שעליו מעידים כי היה אחד מהספרים הראשונים שהציב במרכז עלילתו הומוסקסואלים בלתי מתנצלים על נטייתם המינית. החיבור הפטאלי בין ריקוד לבין קבר, שעליו נרמז בשם הספר, מניב אצל אוזון סצינה מבישה במיוחד, שלא רק עושה צחוק מדמותו של אלכסי הצעיר, אלא אף מתעללת באופן קיצוני בהמנון הרוק הנודע “sailing" בביצועו הצרוד של רוד סטיוארט.
הערצת המוות של הנער אלכסי, רמז עבה למורשת של המנטורים פסבינדר וגם ויסקונטי, מזכירה כמה מסרטיו המוקדמים של אוזון, ובהם “הנאהבים הקרימינלים", “טיפות מים על אבנים לוהטות" ו"מתחת לחול". בסרט עצמו משלב אוזון סצינה העוקבת אחר ביקור בחדר המתים העירוני של עיירת החוף. דווקא כשהוא בסמיכות למוות, מתגלה ברבים נטייתו המתפתחת של הנער אלכסי לבטל את קווי התיחום שבין המינים, והוא נמלט מהמקום כשהוא עוטה עליו שמלה קיצית עם שוליים המתנפנפים ברוח.
בתחנות העבר הקולנועיות שלו (“8 נשים", “בריכת שחייה", "צעירה ויפה", “אישה צעצוע", “מאהב כפול") התמקד אוזון בחיי התפנוקים של אנשי העשירונים העליונים. זאת, בעיקר כדי לתת מרחב ביטוי לנטייתו לעיצוב תמונה נוצץ, כמעט פוסטרי. הפעם מפתיע אוזון כשהוא נוטע את שני גיבוריו בתוך מילייה חברתי של בני המעמד העמל. אביו של אלכסי הוא פועל במספנה, ואילו אמו של דוד (ולריה ברוני־טדסקי, בהופעה מוחצנת), שזה עתה התייתם מאביו, מריצה חנות לאביזרי דיג.
למרות התפנית לכאורה בהתמקדות הסוציולוגית שלו, אוזון אינו מניח לחסרון הכיס המשפחתי, שעליו מרבים לדבר בפסקול, להפריע לסצינות המתפנקות שאותן הוא מפזר לאורך ולרוחב “קיץ 85". מי שתורם לכך תרומה ניכרת הוא הצלם הישאם אלואי, שוויתר בסרט הזה על שימוש במצלמה דיגיטלית, כמקובל במאה ה־21, ומסתייע בצילום פילם, שמכתיב אווירת רטרו לסרט כולו. כקורס מבוא בעולם העיצוב והדקורציה זה די מספק; כאריזה לדרמת התבגרות כאובה, ממש לא.