בתחילת שנות ה–90 חיפש ההיסטוריון האמריקאי אריק יאגר נושא כתיבה שיאפשר להרחיב את הקהל האקדמאי שלו. במהלך חיפושים אלה, הוא נתקל בסיפור לא ידוע מצרפת של המאה ה–14, שהיו בו שלוש דמויות מרכזיות: אביר בשם ז'אן דה–קרוז', זוגתו מרגריט ואביר נוסף, ז'אק לה–גרי.
מרגריט העידה כי לה–גרי אנס אותה. הוא הכחיש, והמלך שארל השישי החליט לפתור זאת בדו–קרב בין האביר האנס לבין בעלה של הנאנסת. הכללים, כרוח התקופה, היו כאלה: אם הבעל יפסיד, זהו סימן מלמעלה שהאישה משקרת, ולכן לא רק הוא ימות, אלא גם היא, שתעלה על המוקד ותמות בייסורים.
ספרו של יאגר יצא בסופו של דבר ב–2004, והגשים את שאיפתו להנגיש את ההיסטוריה של ימי הביניים מעבר למרחב האקדמי. לפני שלוש שנים התחילה הפקת סרט על פי הספר, ואחרי שורה של עיכובים בגלל הקורונה, הוא מגיע כעת לאקרנים.
את הסרט ביים רידלי סקוט, שבגיל 83 לא נח לרגע ובהמשך השנה ייצא סרט נוסף פרי עטו, "בית גוצ'י". את התסריט כתבו יוצרת האינדי הנפלאה והמוערכת ניקול הולופסנר, יחד עם מאט דיימון ובן אפלק, שגם מככבים. דיימון מגלם את ז'אן דה–קרוז', ואפלק את הרוזן פייר ד'אלנסון, פטרונו המרושע של לה–גרי, שאותו מגלם אדם דרייבר. את מרגריט דה–קרוז' מגלמת ג'ודי קומר הבריטית, אחת הכוכבות העולות של התקופה האחרונה.
כנהוג בימינו, הסרט מתפרש על פני לא פחות משעתיים וחצי, המחולקות לשלוש אפיזודות. הראשונה מתארת את האירועים מנקודת מבטו של דה–קרוז' והשלישית מהפרספקטיבה של זוגתו, כשבתווך אנו צופים בהם גם מעיניו של לה–גרי. כיאה ליצירה קולנועית המבוססת על ספר של אקדמאי, הפירוט מאפשר לשרטט דיוקן מרתק של החיים במאה ה–14.
אם מקבלים את העובדה שהשחקנים הם כוכבים בני ימינו שמדברים במבטא אמריקאי או בריטי אך מגלמים צרפתיים מימי הביניים, ניתן גם לומר שתצוגות המשחק מצוינות. מאט דיימון מעולה בתור האביר שמתגלה כילד הכאפות האולטימטיבי של המלך. את אדם דרייבר אפשר לראות בשנים האחרונות בכל מקום, אבל הוא לא נמאס לרגע. ג'ודי קומר מנציחה כאן את הסטטוס שלה כאחת השחקניות המבטיחות בדורה, ובן אפלק מוסיף אופי וצבע בתור הרוזן הסליזי.
השחזור התקופתי מרהיב, והתוצאה היא אפוס מרשים שתענוג לראות על המסך הגדול. את מה שרידלי סקוט שכח, רבים אחרים עוד לא למדו, ותצוגת הבימוי שלו סוחפת. יותר מכל אלה, הסרט מרתק בגלל העיסוק שלו בתרבות האונס. התסריט מיטיב להראות כי המקרה המדובר אינו מבודד.
אחד הדיאלוגים הכי חשובים בסרט מתנהל בין הגיבורה לדמות שהייתה עד אז שולית למדי בעלילה, ומגלה לה עד כמה תקיפות מיניות הן עניין נפוץ, ועד כמה יש תרבות של השלמה עמן וטיוח שלהן. סצינה חזקה אחרת, ובעיקר רלוונטית להחריד, מתנהלת בין כותלי בית המשפט.
כל זה אומנם מתרחש במאה ה–14, אך השופטים שואלים את הנאנסת שאלות שנשמעות כמו ציטוטים שקראנו לא פעם מדיונים משפטיים עכשוויים. "למה שגבר כמוהו יצטרך בכלל לאנוס מישהי?" ו"האם ייתכן שנהנית מהאונס?" הן רק כמה מן הקושיות שנאמרות בידי אנשי החוק בימי הביניים, אך מהדהדות משפטים שמוטחים גם בימינו במי שמעידות על תקיפות מיניות.
עם זאת, לא ברור מה תורמת החלוקה לשלושה פרקים. נכון, הפרק של מרגריט הוא האחרון וניתנת לה זכות המילה האחרונה, אבל למה מלכתחילה להציג את הפרספקטיבות השונות? מבנה הרשומון רלוונטי כשיש ספק לגבי האמת או כשיש רצון להמחיש את הנזילות שלה. כאן זה לא המקרה. מעבר לכך, החזרה הזו גם מובילה לכך שהאונס של הגיבורה מוצג שוב ושוב. השאלה איך, אם בכלל, יש להציג תקיפה מינית טעונה גם כך, אז למה להתעקש לחגוג על הרגע הזה?
בעיה נוספת: בסופו של דבר, כל מה שקורה בסרט מוביל לסצינת הקרב בין האבירים, שבה לבעלה של מרגריט תהיה הזדמנות לנקום את מה שהוא רואה קודם כל כפגיעה באגו ובכבוד שלו. בכך, הסרט מיישר קו עם מה שנהוג לכנות כקלישאת ה"נשים בפריג'ידר", על שם הקומיקס שבו גיבור–העל גרין לנטרן מוצא את גופתה של יקירת לבו במקרר ויוצא לנקום ברוצחיה כדי לתבוע את עלבונו. כלומר, "הדו–קרב האחרון" הוא עוד אחד מאותם סרטים שבהם הפגיעה באישה היא בעיקר תירוץ עלילתי שמניע את הגבר לפעולה.
יש בדרמה התקופתית הזו הרבה דיבורים, אבל בסופו של דבר רגע השיא שלה הוא קרב בין שני אבירים סביב השאלה למי יש כידון גדול יותר. "הדו–קרב האחרון" ניחן בהרבה איכויות ורגישויות, אך בסופו של דבר הוא הופך לעוד סיפור על בנים שהולכים מכות.
אבנר שביט הוא מבקר הקולנוע של וואלה!