50 שנה לסרט “כנר על הגג": בחזרה לסיפור של שלום עליכם על טוביה החולב

ב־21 באוקטובר 1971 הגיעו, נרגשים ומלאי חששות, הבמאי הקנדי נורמן ג’ואיסון והשחקן הישראלי בן ה־36 חיים טופול, לאולם “טושינסקי”, אולם הקולנוע היהודי הנודע באמסטרדם, כדי לחזות בפעם הראשונה בהקרנת טרום הבכורה לסרטם החדש “כנר על הגג”. “השניים התקבלו בתשואות סוערות”, תואר ב”מעריב” ב־24 באוקטובר 1971. “ג’ואיסון אמר כי בחר בחיים טופול לתפקיד של טוביה, לא רק משום שהוא ישראלי, אלא גם משום שהוא אמן בעל חדוות חיים שלא תעורער, כטוביה עצמו”.

אבל ההצלחה באמסטרדם לא הכינה את השניים למה שהיה צפוי להם בפרמיירה הרשמית שנערכה בארצות הברית ב־3 בנובמבר 1971, לפני 50 שנה בדיוק: טופול הגיע לקבלת הפנים שנערכה בתיאטרון “ריבולי” בניו יורק סיטי ככוכב הוליוודי חדש ונוצץ בשמי הקולנוע העולמי, וזכה שם למחיאות כפיים בלתי פוסקות. לאחר אותה פרמיירה, הסרט הוקרן במדינות רבות ברחבי העולם וקצר הצלחה רבה. “הסרט מציג סיפור אוניברסלי, שכל התרבויות והחברות המסורתיות שנאלצו להתמודד עם האתגרים במעבר לעולם המודרני - הזדהו איתו”, מסביר ד”ר יובל ריבלין, מרצה לקולנוע והיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים. “ב’כנר על הגג’ המצלמה לא נחה, העריכה מופתית והשירים מוצגים כקליפים עוד לפני שידעו מה זה קליפים. כל המכלול הפך את הסרט לנצחי”.

“מה שמיוחד בסרט והפך אותו לקלאסיקה הוא העובדה שהוא מתאר מיקרוקוסמוס בשטעטל יהודי, שבו המסורת והקדמה מתנגשות”, מסביר השחקן נתן דטנר, שצפוי להעלות ביוני הקרוב הפקה תיאטרלית חדשה ל”כנר על הגג”. “הסרט עוסק בדברים אוניברסליים. זה לא משנה אם אנחנו ב־1890 או ב־2021 - כל פעם העסק הזה עובד מחדש. אפילו ביפן הסרט הצליח, מכיוון שהמפגש בין המסורת לקדמה הוא מה שמטריד חברות עד היום”.

כדי להבין את סוד ההצלחה של הסרט “כנר על הגג”, עלינו לחזור אל 1894, אז פרסם הסופר היהודי שלום עליכם את הפרק הראשון של הספר “טוביה החולב” (או ביידיש “טביה”), שכלל סיפורים יידיים על טוביה מוכר החלב. דמותו של טוביה היא של יהודי רש וקשה יום, החי בכפר סמוך לעיירה אנטבקה, עיירה יהודית בתחום המושב של האימפריה הרוסית בשלהי המאה ה־19. לפרנסתו עוסק טוביה בחליבה ובמכירת חלב, חמאה וגבינה לתושבי האזור ומפרנס את אשתו גולדה ואת שבע בנותיו. לצד סיפור המסגרת, הספר עוסק גם בלבטיו של טוביה לגבי רצונן של בנותיו להינשא עם בחירי לבן.

הספר, שהפך לרב־מכר, תורגם לשפות רבות, בהן לעברית בשנת 1950, ותורגם גם להפקות קולנוע ותיאטרון שונות שהתבססו על פרקים שונים ממנו: בשנת 1939 יצא לאקרנים בשפת היידיש הסרט האמריקאי “טוביה” בבימויו ובכיכובו של מוריס שוורץ, שזכה להצלחה מסחרית גדולה; בשנת 1943 הועלה בתיאטרון הבימה המחזה “טוביה החולב”; בשנת 1957 הועלה בתיאטרון “קרנגי” בניו יורק עיבוד למחזה בשם “טביה ובנותיו” המבוסס על הספר; בשנת 1968 יצא לאקרנים בישראל הסרט “טוביה ושבע בנותיו” בבימויו של מנחם גולן, בכיכובו של שמואל רודנסקי בתור טוביה.

התפנית בהפיכת המחזה הספר היידי להצלחה בינלאומית בקרב הקהל הרחב, גם זה שאינו דובר יידיש, אירעה בשנת 1964, כשהמחזאי היהודי־אמריקאי ג’וזף שטיין והמלחין ג’רי בוק החליטו לעבד את הסיפור “טוביה ובנותיו” למחזמר, ובחרו לקרוא לו “כנר על הגג”. בספטמבר 1964 נערכה הפרמיירה של “כנר על הגג” בברודוויי עם שחקן הקולנוע והתיאטרון היהודי־אמריקאי זירו מוסטל בתור טוביה החולב.

“הסיפור של שלום עליכם הומחז בכל מיני וריאציות ובשלל עיבודים, אבל הרעיון להפוך את המחזה למחזמר היה רעיון גאוני, וההצלחה התיאטרלית היא הרבה בזכות שני יהודים שחברו יחד: ג’רום רובינס, גדול הכוריאוגרפים של המאה ה־20 שבנה כוריאוגרפיה לפי הציורים של מארק שאגאל, וג’וזף שטיין שלקח את הטקסט הזה והפך אותו למחזמר, כמו שעשו עם ‘קזבלן’ בארץ”, מסביר מנכ”ל תיאטרון הבימה נעם סמל. “ברגע שאתה מביא את המוזיקה הכי מודרנית עם הכוריאוגרפיה הכי מודרנית, ואת הסיפורים של שלום עליכם שאין שני להם - יש לך מתכון מוצלח”.

ההימור להפוך את המחזה למחזמר הצליח, שכן ההפקה בברודוויי זכתה בתשעה פרסי טוני והפכה לאחת הקלאסיקות הגדולות בתולדות התיאטרון. בעוד ”כנר על הגג” הכה גלים בארצות הברית, אצלנו, בישראל, השחקן בן ה־29 חיים טופול, ממוצא פולני, נבחר לגלם את דמותו של גבר מזרחי בן 50 בשם סאלח שבתי בסרטו של אפרים קישון.

בשנת 1965, כשהוא בן 30 בלבד וכבר נחשב לאחד השחקנים המצליחים בישראל, יצא טופול לביקור בניו יורק. בין פגישות עבודה לטיולים בעיר, הזדמן לברודוויי כדי לחזות במחזמר המדובר “כנר על הגג”. “לא התחברתי כל כך לעניין של היהודי הגלותי”, סיפר לי בראיון שקיימתי עמו בשנת 2013.

ב־1 ביוני 1965 החליט המפיק גיורא גודיק להעלות בתיאטרון “אלהמברה” את הגרסה העברית של המחזמר “כנר על הגג” עם תרגומיו של דן אלמגור ובניהולו המוזיקלי של זיקו גרציאני. בתרגומו של אלמגור, השיר מהמחזמר If I Were A Rich Man הפך ל“לו הייתי רוטשילד”. “דן אלמגור הוא גאון בתרגום”, מציין סמל. “דן המציא את הרעיון ‘לו הייתי רוטשילד’”.

מי שנבחר לגלם את “טוביה החולב” בהפקה המקומית היה בומבה צור, שהשתתף בהצגה כשנה וחצי עד שהוחלף בשמואל רודנסקי. “בומבה עשה את זה טוב, אבל כשראיתי את רודנסקי מגלם את טוביה, הבנתי שאני מאוהב בתפקיד הזה”, סיפר לי טופול באותו ראיון. “כשרודנסקי חלה, הזמינו אותי להחליף אותו”.

כעבור חודשיים מאז שנכנס לראשונה לתפקידו של טוביה החולב בהפקה הישראלית של גודיק, קיבל טופול טלפון מלונדון להגיע לאודישנים לתיאטרון להפקה בריטית של “כנר על הגג”. “לא ידעתי אז אנגלית, וכשהגעתי הבוחנים היו המומים כי לא חשבו שאני, בחור צעיר בן 30, גילם את סאלח שבתי הקשיש”, סיפר. “עשיתי את האודישן, שרתי את השירים והתקבלתי. כל הזמן הזה הייתי בטוח שהם ראו אותי מגלם את טוביה בהפקה של גודיק, אבל מתברר שהם לא ידעו על כך, אלא קיבלו אותי בגלל התפקיד של סאלח שבתי”.

בשנים 1967־1968 טופול גילם בלונדון את “טוביה החולב” בקצב של 400 הצגות בשנה, כשבהצגה האחרונה נכח הבמאי נורמן ג’ואיסון, שאמר לו שהוא רוצה ללהק אותו לתפקיד טוביה החולב בסרט ההוליוודי העתידי “כנר על הגג”, העתיד להתחיל להצטלם בעוד כשנתיים. “חשבתי שהוא סתם מספר לי סיפורים, אבל הוא עמד במילה שלו”, אמר לי אז טופול.

“ברגע שהמחזמר עולה בברודוויי, זה מניע את כל הגלגלים של הקולנוע”, מסביר סמל. “כי מה אומרים המפיקים בהוליווד? שאם זה הלך טוב בתיאטרון, אז זה יכול ללכת טוב גם בקולנוע”.

הזדקן בטרם עת

בסוף 1969 החל ג’ואיסון במלאכת בימוי והפקת הסרט. “בשנת 1968 קיבלתי הזמנה לפגישה סודית בניו יורק עם קודקודי חברת הסרטים ‘יונייטד ארטיסטס’ ולא היו מוכנים לספר לי על מה הפגישה”, סיפר ג’ואיסון בראיון טלוויזיוני שנתן בשנת 2001. “הם הציעו לי לביים ולהפיק את ‘כנר על הגג’. הייתי המום לחלוטין. חשבתי: ‘אוי ואבוי, הם הציעו לי את העבודה כי חושבים שאני יהודי. איך אסביר להם שאני לא יהודי?’. ואז אמרתי להם את האמת, וראיתי שהם החווירו והיו בהלם, עד שאחד מהם אמר: ‘למה אתה חושב שהצענו לך לביים את הסרט? אנחנו לא רוצים סרט יידי נוסף’. וכך היה”.

עלילת הסרט, בדומה לספרו של שלום עליכם, לוקחת אותנו אל העיירה היהודית אנטבקה ואל דמותו של טוביה החולב. בסרט לטוביה ולאשתו גולדה יש חמש בנות, כששלוש הגדולות מביניהן מעמידות אותו בפני דילמה: צייטל מאוהבת במוטל החייט העני והצעיר, הודל מתאהבת בסוציאליסט פרצ’יק, שנאסר על ידי השלטונות ונשלח לסיביר, וחוה’לה מאוהבת בגוי רוסי נוצרי. בעוד שטוביה מסכים שהשתיים הראשונות יינשאו, לחוה’לה הוא מסרב. היא נישאת בחשאי, והוא מנתק איתה את הקשר. במהלך הסרט מוצא צו גירוש נגד יהודי העיירה, וטוביה ומשפחתו מהגרים לארצות הברית.

“הסרט מצליח להוות סוג של אנדרטה לעולם יהודי שהיה ואיננו”, מסביר ד”ר יובל ריבלין. “בהמון קטעים בסרט יש תחושה שהבמאי ג’ואיסון מבקש להנציח חברה שהייתה ואיננה. הוא מראה לנו שלא רק טוביה עוזב את רוסיה, אלא כולנו נפרדים מהעולם הישן”.

צילומי הסרט נערכו תחילה ביוגוסלביה, בכפר לקניק, שהפך בסרט לעיירה היהודית, ובהמשך בלונדון. בין היתר, ג’ואיסון הגיע לישראל כדי להיפגש עם יהודים חסידים וללמוד את מנהגיהם. “היה חשוב לי ליצור אותנטיות ומהימנות”, סיפר ג’ואיסון בשנת 2001. “רציתי במקור לצלם ברוסיה, אבל הרוסים חששו שהם יצאו לא טוב בסרט, בגלל העניין הסובייטי, אז בחרנו ביוגוסלביה. לימים הרוסים העריצו את הסרט בעצמם”.

ג’ואיסון בחר כאמור בטופול לתפקיד הראשי, אף שהבחירה הטבעית לכאורה הייתה זירו מוסטל, מה שעורר לא מעט ביקורת אז. “בחרתי בטופול כי חששתי שהנוכחות הבימתית המופלאה של זירו, שקורנת על בימת התיאטרון, תאפיל על הדמות של טוביה החולב ותפספס את העוצמה שלה”, הסביר ג’ואיסון בעבר. “בנוסף, רציתי שיהיה ייצוג של דור ראשון ליהודי ממוצא רוסי, כי חשבתי שזה יקרב אותנו למקוריות ולאמינות הסיפור. היה רוך וגם הילה בחיים טופול”.

“הכריזמה של טופול בסרט היא לא תיאמן”, אומר ריבלין. “הוא מפלרטט עם המצלמה מהרגע הראשון של הסרט עד הסוף. גם כשהעולם שלו מתרסק בסוף הסרט, יש קלוז־אפ על העיניים שלו שמראה שהוא מזדקן טרם זמנו. אחת הבעיות שלו הייתה שהוא כל כך נכנס לדמות הזו שהיה קשה ללהק אותו לדברים אחרים”.

“זה היה הימור לקחת את טופול הישראלי לגלם את טוביה החולב”, מוסיף סמל. “בדיעבד, התפקיד הזה הגיע אליו בזכות ‘סאלח שבתי’, כשהוא הצליח לגלם בגיל כה צעיר אדם כה מבוגר”.

מחוץ לדלת

קטעי נגינת הכינור בסרט היו של הכנר היהודי־אמריקאי הנודע אייזק שטרן, שג’ואיסון היה נחוש להשיגו בכל מחיר. “שברתי את הראש איך אשכנע אותו לנגן לסרט”, סיפר בשנת 2004. “כשעמדתי מחוץ לדלת שלו, שמעתי אותו מנגן וחששתי להפריע לו ולהכעיס אותו אז חיכיתי. הבעיה הייתה שהוא המשיך והמשיך. כשהייתה הפסקה של רגע, חשבתי שהוא סיים וצלצלתי בפעמון, אבל אז התברר שהוא לא הפסיק, אלא זה היה רק קטע מעבר. הוא פתח לי את הדלת והמשיך לנגן, אמרתי לו מי אני, והוא דיבר איתי תוך כדי שהוא מנגן. הקושי העיקרי היה למצוא זמן שבו הוא יהיה פנוי בלוח הזמנים העמוס שלו, ובסוף הצלחנו”.

בנובמבר 1971 כאמור יצא לאקרנים “כנר על הגג” בן ה־179 דקות, הפך לסנסציה והכניס רווחים של יותר מ־83 מיליון דולר מהקרנות ברחבי העולם, כשהוא זוכה בשלושה פרסי אוסקר: לפסקול המקורי הטוב ביותר, לצילום הטוב ביותר ולמיקס הסאונד הטוב ביותר. כמו כן, הוא היה מועמד בעוד חמש קטגוריות, בהן לסרט הטוב ביותר, לבמאי הטוב ביותר, לשחקן הטוב ביותר (טופול) ולשחקן המשנה הטוב ביותר. על תפקידו בסרט זכה טופול גם בפרס גלובוס הזהב.

“בדרך כלל, המעבר מהבמה לקולנוע הוא אתגר”, אומר דטנר. “היו מועמדים רציניים לתפקיד, מדני קיי והלאה, אבל ג’ואיסון בחר בטופול וצדק. בהפקות שהיו לפני שטופול נכנס לתפקיד, טוביה ייצג את היהודי הגלותי המסורתי, ואילו טופול ייצג את טוביה הישראלי, טוביה שמייצג את היהודי החדש. טופול ניפץ את התפיסה הגלותית והפך את הדמות של טוביה לפחות גלותית ויותר דמות שמתמודדת עם בעיות. זה הפך את טוביה לדמות יותר גברית, סקסית ומדליקה וזה בזכות הביצוע הנפלא של טופול”.

בשנת 1974, כשלוש שנים לאחר שיצא, חזר הסרט לכותרות כשבצ’ילה הוחלט להשעות את הקרנתו בשל חשש להשראה מרקסיסטית. לאחר בדיקה, הסרט הותר שוב להקרנה בצ’ילה.

טופול מינף את ההצלחה העולמית של “כנר על הגג” וכיכב בהמשך בסרטים בינלאומיים (“העין הציבורית”, “ג’יימס בונד – לעיניך בלבד”, “גלילאו” ו”פלאש גורדון”), הנחה תוכנית בידור ב־BBC ושיחק בשלל הצגות תיאטרון בבריטניה ובארצות הברית. בשנת 1997 גילם שוב את דמותו של טוביה החולב בהפקה הישראלית של “כנר על הגג”.

לאחר ההצלחה של “כנר על הגג” בתיאטרון של גודיק בשנות ה־60, הוא הועלה בארץ בשנת 1983, בהפקתו של אברהם דשא פשנל, ובשנת 2008 בהפקה של תיאטרון הקאמרי בכיכובו של נתן דטנר, שעלתה למעלה מ־500 פעמים.

במאי 2020 דווח כי חברת MGM פנתה לבמאי תומאס קייל בהצעה לביים ולהפיק גרסה עדכנית ל”כנר על הגג”, 50 שנה אחרי צאתו לאקרנים של הסרט המקורי. “הקסם תמיד יעבוד ואם יעשו את ‘כנר על הגג’ בגרסה חדשה, יעשו את זה אחרת, כי צריך להביא את הוורסיה והאמצעים של היום, אבל המקור תמיד יהיה מונומנטלי”, מסכם דטנר.