אחרי חמש שנים מאז שיצא אל אולמות הקולנוע ברחבי העולם הסרט "זרים מושלמים", ליאור אשכנזי הרים את הכפפה והביא לנו את הגרסה הכי ישראלית שהייתה יכולה לצאת מהלהיט האיטלקי. מדובר בקאלט עכשווי ורלוונטי עם עלילה קלילה ועניינית, כאשר בפועל הסרט מתקדם בכיוון צפוי למדי תחת קלישאה של "טלפונים על השולחן – הכל על השולחן". אמנם הסרט החדש הגיע אלינו מעבר לים, אחרי לא פחות מ-18 רימייקים תרבותיים שונים, אך דווקא החדש יגרום לכם יותר מהשאר לשאול: "מה לי יש להסתיר?"
ועכשיו רקע קצר. העלילה הבורגנית מתמקדת בחבורה של חברי ילדות עם בני זוגם שמחליטים לשחק משחק ריסקי למדי – כולם מניחים את הטלפונים הניידים במרכז השולחן וחושפים את כל מה שמסתתר בתוך המכשיר. במטרה לבקר את קידוש הטכנולוגיה של השנים האחרונות, הסרט גורם ל"קופסא השחורה" להפוך למעין תיבת פנדורה שבתוכה מסתתרים כל השקרים והסודות האפלים שלנו.
על אף שהסרט הוא קודם כל אנושי, ליאור אשכנזי החליט לתבל את הגרסה שלו בשלל אלמנטים תרבותיים, ומאוד ישראלים, שמעמידים את הדמויות מול התמודדויות של פוסט-טראומה, יחסים בין הורים לילדים, בגידות או דילמת ה"יציאה מהארון".
בואו נשחק משחק
בזמן שבשמיים מתרחש ליקוי ירח נדיר, שמבשר בניגודיות מוחלטת דווקא על מה שכן עתיד להיחשף, שבעת החברים מכנסים סביב השולחן – ומכאן הכל הולך ומסתבך. המשחק שמוצג ב"זרים מושלמים" קודם כל מתכתב בצורה ישירה עם הקהל, כאשר כבר בזמן ההקרנה כל אחד מהצופים משחק אותו עם הטלפון הנייד האישי שלו, בניסיון לשים אותו בצד אפילו רק לשעה וחצי.
אחרי מספר סצנות של סתלבט בין חברים, שמכניסות אותנו פנימה אל תוך הדינמיקה בין הדמויות, מתחילים להתגלות השקרים הקטנים. מהודעה אחת לשיחת טלפון אחרת, החברים הטובים מתגלים האחד בעיני השני כמניפולטיביים ומעמידי פנים, מה שגרם למחשבות שלי לרוץ בתהייה מה מתחבא בטלפונים של מי שסביבי.
על אף שהסיטואציות לקוחות ברובן מתוך גרסת המקור האיטלקית, קל היה לי לראות בתוכן את הישראלי המצוי שמתחבא מאחורי השקרים של עצמו. האופי של כל אחת מהדמויות אמנם מאוד סטריאוטיפי, אך הוא מודגש באופן שמסוגל לגרום לקהל לראות בכל אחד מהיושבים סביב השולחן מישהו אחר מחייו הפרטיים. רותם אבוהב היא הכי האימא של חבר, גיא עמיר הוא הגבר ההולל הטיפוסי ושירה נאור בגאונותה מייצגת את דור הביניים שגדל אל תוך עולם הדיגיטל.
טכנולוגיה VS דור ה-Y
הטלפונים, שהפכו בשנים האחרונות כמעט לעוד איבר בגופנו, מייצגים בסרט את כל השלילי, השקרים ונקודות התורפה של כל אחד מהמשתתפים, תוך ביקורת ישירה על השפעות הטכנולוגיה על ימינו. על אף שסביר היה להניח שדווקא לצעירה שבחבורה יהיה הקשה ביותר להיפטר מהטלפון הנייד, היא זו שמצטיירת כישרה ביותר או זו שלא צריכה את המכשיר הסלולרי כדי להתעמת עם המציאות.
ככל שהטלפונים מצלצלים, ויותר התראות קופצות על הצג, כך כדור ההרס מתגלגל והקשרים בין הדמויות מתפרקים לנגד עיניהם. הטלפון הנייד, שבמחשבה ראשונה מייצג שיח, רשתות חברתיות וקשרים גלובליים, הופך לגורם המפלג במקום למאחד. אין ספק שליאור אשכנזי, שבתפקיד בכורה תופס את מקומו כבמאי, ניווט את העלילה בדיוק ראוי להערכה, שכלל לא מעיד על היעדר הניסיון שלו מאחורי הקלעים.
בלי ספויילרים
הגרסה הישראלית של "זרים מושלמים" נשארה נאמנה למקור שמאופיין ברלוונטיות טכנולוגית וחברתית, אך אין ספק שהיה אפשר לשלב עוד אלמנטים עדכניים, בעיקר אחרי השנתיים האחרונות בעולם. עם זאת היעדר ההתעסקות בענייני היומיום דווקא יכול לגרום לסרט להישאר איתנו הלאה ולעזור לו לעמוד במבחן הזמן.
אז אמנם אני לא מתכוונת לספר לכם איך הסרט נגמר, אבל גם לסוף מגיעה התייחסות. אחרי שכל הכביסה המלוכלכת כובסה בחוץ, ובדיוק כמו הטלפונים גם כל השקרים היו על השולחן, הסרט הסתיים עם אין ספור סימני שאלה. מוסר ההשכל של הסרט, קומי ככל שיהיה, הוא רציני, דרמטי וחד. כל אחד מאיתנו סוחב איתו סודות קטנים שהוא מעדיף לשמור לעצמו בכספת האלקטרונית שנמצאת לו בכיס. אך השאלה המתבקשת היא האם עדיף לשים את כל האמת בפרצוף, או שמא לדאוג לשמור אותה קרוב אלינו? תעשו חושבים.