שנת 2021 מסתמנת כשנת הדוקו-רוק. השנה יצאו שלושה דוקומנטרים שביימו במאים מפורסמים על להקות רוק חשובות ומשפיעות, כל אחת בדרכה. הראשון "האחים ספארקס" של הבמאי אדגר רייט הוא שיר הלל ללהקה הכי חשובה שלא מספיק אנשים מכירים. השני הוא הסרט על הווולט אנדרגראונד של הבמאי טוד היינס שניתן לצפות בו באפל TV+.
השלישי והמדובר מביניהם הוא הסדרה/סרט ארוך מאוד שהרכיב הבמאי של טרילוגיית "שר הטבעות" פיטר ג'קסון על הביטלס. "The Beatles: Get Back" משודר בשירות הסטרימינג דיסני פלוס שעוד לא הגיע לארץ ועדיין לא כל כך ברור מתי יגיע.
הוא מורכב מצילומי ארכיון מסשן הקלטות שקיימה הלהקה בשנת 69. ג'קסון הצליח לשים את ידיו על 60 שעות של צילומים וקטעי שמע שאותם הוא צמצם לכדי שמונה שעות.
שלושת הסרטים הדוקומנטריים משתמשים בגישות שונות לגמרי על מנת לספר את סיפור הלהקה. אדגר רייט אמנם הצליח לשעמם בשעתיים וחצי חסרות פואנטה שבו עבר על כל אחד ואחד מעשרות האלבומים של ספארקס (גילוי נאות: אני נמנה מבין מעריציה השרופים).
לעומתו, טוד היינס הרכיב בעזרת תחקיר ארכיוני יוצא מגדר הרגיל סרט שהוא תרגיל וידאו ארט מהמם של שעתיים על אחת התקופות המרתקות בתולדות העיר ניו יורק.
אבל ההישג המשמעותי ביותר בעייני הוא של פיטר ג'קסון שלקח בסך הכול פיסה אחת קטנה בקריירה העמוסה של הלהקה, שסיפורה נטחן עד דק באין ספור סרטים תיעודיים ועלילתיים. מדהים שאף אחד עד כה לא הצליח לתפוס את המהות של הלהקה בצורה טובה כמו השמונה שעות האלה, שרבים ימצאו אותם מייגעים.
ואכן, זה די קשה להתרגל בהתחלה לבחירה הקולנועית של ג'קסון לא להשתמש בראיונות, או בקריינות וכמעט שלא לספק שום הקשר לקהל, מלבד כמה כיתובים על המסך פה ושם. בהתחלה זה מרגיש כאילו שמו חומרי על ציר זמן מבלי להשקיע בהם מחשבה. אבל ברגע שמתרגלים, התוצאה היא מהפנטת חושים שאפשר פשוט לשקוע בה ולא לרצות לצאת ממנה לעולם.
יש שיגידו שזה סרט למעריצים השרופים של הלהקה ושהדור הצעיר שלא מכיר כל כך את המוזיקה של הביטלס לא יצליח לשרוד את החוויה של לראות אותם מג'מג'מים ומקשקשים במשך שמונה שעות. אז זהו, שלא. אנשים מאזינים בימינו לפודקאסטים. רבים מהם פשוט מורכבים משיחות חסרות פואנטה, קשקושים על כלום.
ואכן, לראות את הדוקו הזה מרגיש לפעמים כמו לשמוע פודקאסט. אמנם לפעמים זה מרגיש כאילו אתה צופה בחבורת חברים מגובשת עם בדיחות פנימות שקשה להבין או להשתלב בהן, אבל אפשר פשוט להישאב לזה.
מלבד כמה רגעים דרמטיים מהפרק הראשון שלא אהרוס כאן, הדרמות מתרחשות בסרט הזה על אש קטנה מאוד. בניגוד לסנסציות שניסתה התקשורת ליצור סביב הלהקה בזמן אמת, נראה שפול, ג'ון, ג'ורג' ורינגו די הסתדרו רוב הזמן, גם בזמנים הקשים. והזמנים, לפחות בפרק הראשון, היו קשים מאוד.
די מדהים לראות כיצד כמה המיתוסים לגבי הלהקה מתנפצים אחד אחד. יוקו הייתה מעט מוזרה, אבל היא לא באמת הייתה כזאת בלתי נסבלת וחילוקי הדעות איתה היו בעיקר מקצועיים. הארבעה לא באמת מחשיבים את הודו כחוויה משנת חיים והם היו די ציניים אליה בדיעבד.
באופן כללי, הביטלס לא היו כוכבי רוק מלאים בעצמם עם תסביך אלוהות. הם היו ארבעה חברים מליברפול שאהבו את צ'אק ברי וריי צ'ארלס והם היו מאוד אבל מאוד מקורקעים ובעיקר מקצועיים. אכפת להם שהסאונד של המגברים ישמע טוב ושהפילם שמצלמים אותם איתו יהיה באיכות טובה, הם ישללו רעיונות שיציעו להם אם זה יהיה דומה למשהו שהם כבר עשו בעבר.
הם התעסקו הרבה בתדמית שלהם ולפעמים חשו קנאה כלפי המתחרים שלהם, בעיקר הביץ' בויז והרולינג סטונס. אבל זאת הייתה קנאה בריאה שנבאה מרצון להצליח ולהיות הכי טובים בשוק די מוגבל ומצומצם בזמנו.
אז כן, הבחירה הדי נועזת, יש לציין, של פיטר ג'קסון להגיש את הביטלס גולמיים, ללא פילטר וללא צנזורה ועם עריכה מינימלית יכולה להיות טיפה מתאגרת וחזרתית לצפייה. אבל באמת שאין דרך אחרת לספר את הסיפור הזה. ועדיף שכך, אחרי עשורים שהגישו את הביטלס על מגש של כסף, הגיע הזמן שיראו אותם כפי שהם באמת.
אולי אחרי שבמשך שנים עשו אין ספור דוקומטריים על מוזיקת רוק שהיו מבוססי ראיונות, מה שנקרא בעגה המקצועית "טוקינג הדס" (בלי קשר ללהקה), הסדרה הזאת, שהיא בעצם סרט של שמונה שעות, יעודד יוצרים להשתחרר קצת מהקונבנציות ולגשת לדברים קצת אחרת. אחרי שנים שנטפליקס שלטה בשוק הדוקומנטרי הטלוויזיוני והלכה בעיקר על דוקו-פשע נוסחתי, ההגעה של דיסני פלוס ושל אפל TV+ עשויה לסמן עידן חדש באופן שבו מונגש הדוקו לקהל, וזה יהיה שינוי מבורך.