כבנו של דוד עברי, מי שהיה מפקד בסיס תל נוף, ומאוחר יותר מפקד חיל האוויר, ליורם עברי הייתה ילדות קצת שונה. “המשפחה שלי גרה בשיכון שבבסיס רמת דוד", הוא מספר כעת לרגל שידור סרטו “שורשים באוויר".
“כשהגיע יום הברית משפחתי שכרה אולם בנהלל לכבוד האירוע. פתאום מפקד הבסיס התקשר לאמא שלי ואמר לה שאבא שלי בטיסה מבצעית על גבול סוריה, ולא יוכל להגיע לברית. היא אמרה לו שהיא לא נוסעת לשום ברית בלי אבא שלי. כשאבי ירד מהטיסה כבר הגיעו אליו עם בגדים ולקחו אותו ישר הביתה. כשהוא הגיע היא פרצה בבכי, זו הייתה פריקת מתח גדולה. כבן משפחה של טייס אתה חי במתח תמידי. אחרי שהוא הגיע, הם נסעו יחד לנהלל לעשות את הברית. גם מעל 50 שנה אחרי היא מספרת על זה עם דמעות בעיניים. זו דוגמה לחוויה של חיים של משפחות טייסים".
סרטו של עברי, 56, שאותו הפיק וביים, וישודר בערב יום הזיכרון, 3 במאי (22:45) בכאן 11, עוסק בילדים שגדלו בבסיסי חיל האוויר בשנות ה־60 וה־70 ובחוויות הייחודיות שלהם. “לכאורה זה לא אידיאלי, לגדול בבסיס צבאי, אבל היה לנו המון חופש בילדות, ההורים הרגישו שהכל מוגן ושמור, יש גדרות מסביב, הילדים הסתובבו חופשיים ברחבי השיכון", הוא מספר.
“זה קצת הזכיר קיבוץ באופן שבו זה נראה: הרבה בתים, מדשאות נרחבות, שבילים. בתים פתוחים לרווחה, והילדים מסתובבים באופן חופשי. מה ששונה זה שיש מטוסים באוויר, רעש מאוד חזק של מטוס, ואז פתאום שקט כי המטוס המריא. בשמונה בבוקר וב־12 בצהריים יש סירנות עולות ויורדות, וכבר למדנו לזהות אם זו הזנקה של טיסה כזאת או אחרת".
אילו חוויות זכורות לך במיוחד?
“שיחקנו משחקים רגילים וגם משחקים שהיו ייחודיים לנו. למשל, היה מטוס אמיתי שהיינו מטפסים עליו במגרש המשחקים. היינו מגיעים בבסיס למסלולים, לאזורים שאנחנו לא אמורים להיות בהם".
אילו קשיים הילדות הזו הביאה איתה?
“היו בה הרבה חן והרבה כיף, אבל לצד זה היו מעברים תכופים. עד גיל 9 עברתי חמש פעמים דירה. מאחר שהאבות מחליפים תפקיד כל שנתיים־שלוש, עוברים דירה בכל פעם. יש ילדים שזה משליך על האופן שבו הם תופסים חברות. אתה בא לבסיס חדש ויודע שאתה זמני. אופן ההתקשרות שלך עם חברים הוא קצת שטחי, כי אתה יודע שבקרוב תהיה פרידה. אם אתה לא עוזב, אז חבר שלך עוזב".
"שליש מהשיכון עוזב כל שנה בערך. יש מעט מאוד ילדים בגילך סביבך. היינו מסתובבים חבורה של ילדים בגילי א’ עד ו’ ומחפשים מה לעשות. בנוסף, יש את העניין של מעמדות. הבסיס הוא מקום היררכי. כולם יודעים אבא של מי הוא מפקד הטייסת, הטבח או הרס"ר. אני הייתי פריבילג, כי הייתי הבן של מפקד הבסיס, אבל אחרים הרגישו את זה יותר. בכיתה א’ החבר הכי טוב שלי היה הבן של מפקד יחידת הכבאות בבסיס".
כוססות ציפורניים
דוד עברי, כיום בן 87, שימש מפקד חיל האוויר בשנים 1977־1982. בנו, הטייס גיל עברי, נהרג בתאונת אימונים ב־1987. לאחר פרישתו מצה"ל כיהן עברי כיו"ר התעשייה האווירית, מנכ"ל משרד הביטחון ושגריר ישראל בארצות הברית ואף עמד בראש הוועדה שחקרה את אסון המסוקים. “בשנות הילדות הראשונות שלנו עברנו כמה בסיסים", מספר עברי הבן. “גדלנו עד 1973 בבסיסים, ואחרי זה אבא שלי התקדם במעלה התפקידים, וגרנו ברמת השרון".
המלחמות והשכול היו חלק מחייכם?
“היו נהרגים המון טייסים. אחד הילדים מספר בסרט: ‘חוזרים מבית הספר באוטובוס צבאי, מגיעים לחניה ושם מחכה משלחת של קצינים וכולם יודעים שהולכים להגיד לאחד הילדים שאבא שלו איננו’. איזו סיטואציה הזויה. כמובן שההקצנה הכי גדולה היא המלחמה. כשיש מלחמה מפנים את כל השיכון מהבסיס, כי הבסיס הוא מטרה לכוחות האויב. פינו אותנו למקום בטוח, לבתי הסבא והסבתא או לבתי הארחה. האמהות והילדים מועסקים על ידי חיילים וחיילות במופעים והפעלות. מעבירים לילדים את הזמן בזמן שהאמהות כוססות ציפורניים".
"אחת ליום־יומיים היה מגיע המפקד בשערי בית ההארחה כדי הודיע למישהי שבעלה נהרג, נפצע או נפל בשבי. כשהוא הגיע כולם היו נכנסים לחרדות, לאיזו דלת הוא ייגש. לאחר כמה זמן היו מפנים את המשפחה מבית ההארחה. אחרי זה הסתיימה המלחמה וכולם חזרו לבסיס. בחלק מהבתים בבסיס היו מארחים בהיעדרנו אנשי מילואים, שבאו לישון ולא היה להם מקום. היינו חוזרים לבית שמסריח מסיגריות".
"אחת מהמשתתפות, פנינית, סיפרה בסרט שאבא שלה אמר לה: ‘במיטה שלך ישן אחד הטייסים לפני שהוא נהרג’. ילדה בת 10 מבינה שבמיטה שלה השתמש מישהו שעכשיו הוא לא בחיים. זה טראומטי. במלחמת יום כיפור נהרגו 54 אנשי צוות אוויר. הילדים הבינו שיש משפחות שהולכות להתפנות, כי אלמנות לא נשארות לגור בבסיס. חזרנו לשיכון במצב אחר, כל הגאווה של ששת הימים נגמרה ברגע.
“בנוסף, יש ילדים שאבא שלהם ישב בשבי", ממשיך עברי. “הם גרו בשיכון כמשפחה של שבוי, אפילו פה יש מעמדות: יש מעמד של ילד בשיכון שאבא שלו נהרג ואוטוטו ילך, יש ילד שאביו שבוי, והילדים ידעו שצריך להתחשב בו כשמשחקים. כשיש ילד של שבוי, יש איזה מסר מהסביבה שצריך להבין אותו, יש איזו התחשבות. היינו ילדים בני 5 עד 12, ותמיד היה החשש שאבא שלך לא יחזור, זה משהו שהרבה ילדים הסתובבו איתו"
.
כמפקד חיל האוויר, אביו של עברי היה מי שפיקד על תקיפת הכור בעיראק ב־7 ביוני 1981. “על הכור בעיראק ידעתי יחד עם כולם", הוא מספר. “לאמא שלי הוא סיפר לילה לפני שזה הולך לקרות".
היה מצופה מכם גם להתגייס לקורס טיס?
“זה היה די טבעי שהילדים ישרתו בחיל האוויר, והייתה גם ציפייה כללית שהבנים יתגייסו לטיס למרות שבבית אצלנו ממש לא היה לחץ בכיוון הזה. אחי גיל התגייס לקורס טיס, דור שירת ב־8200, גם אני התגייסתי לקורס טיס, זה היה נראה לי מאתגר. במקרה שלי גם טסתי וגם עפתי (מהקורס), ובסוף שירתי ביחידה אחרת בחיל האוויר. לא היה משבר אישי. אגב גם הבנות שגדלו בשיכונים רצו באופן טבעי להתגייס לחיל האוויר, רבות מהן היו פקידות מבצעים, וזה יצר הרבה מפגשים משעשעים מאחר שהמפקדים שלהן היו חברים של ההורים שלהן ואבות של ילדים שעמם גדלו בשיכונים".
יומן לפני מותו
גם האח גיל עברי, שהיה בקורס טיס בזמן שאביו שימש מפקד חיל האוויר, רצה לפרוש מהקורס בשלב כלשהו. “חבר שלו, ניר, סיפר שהוא הגיע יום אחד למפקדים שלו וביקש לפרוש מהקורס, והמפקדים אמרו לו שאין להם את הסמכות לקבל את הבקשה שלו, ושיחזור הביתה, ידבר עם המשפחה ויחזור לבסיס עם החלטה אם הוא ממשיך או לא", מספר עברי.
“כשהוא חזר הוא המשיך בקורס. ידענו כל הזמן שגיל נמצא תחת לחץ, כי היה ברור לו שהוא תחת זכוכית מגדלת כי הוא הבן של מפקד חיל האוויר. המפקדים והמדריכים שלו הם בעצם פקודים של אבא, אז באופן טבעי זה יצר אווירה מלחיצה מעבר לזה שהקורס עצמו מאוד מלחיץ. בגיל 28, רגע לפני שאחי גיל היה אמור להשתחרר, הוא נהרג בתאונת אימונים בדרום הארץ. באותה תקופה הייתי כבר אחרי השירות שלי, עבדתי בארצות הברית, לפני טיול מתוכנן לאקוודור. אבי היה בשיחות בוושינגטון, הגיע אליו הנספח הצבאי והודיע לו שגיל נהרג. הוא נסע לניו יורק, שם אמא שלי הייתה עם חברה. לא הצליחו להשיג אותי. בסופו של דבר הבנתי שהוא נהרג דרך הודעה אלקטרונית שמישהו השאיר במשיבון כשלא הייתי בדירה.
“היינו תמיד מוקפים במשפחות שכולות שאותן ליווינו כל חיינו, ברור שאתה מנסה לא לחשוב שזה יקרה במשפחה שלך, וכשזה קורה, זו מכה גדולה, אבל למזלנו קיבלנו תמיכה מאוד גדולה מהסביבה", מוסיף עברי. “מן הסתם מוות של בן משפחה משפיע מאוד על הבית. ההורים שלי בחרו לנתב את השכול למקומות טובים, בראש ובראשונה בחיבור הפנים־משפחתי ולאחר מכן גם בנתינה. קצת לאחר מותו הקמנו על שמו את ‘קרן גיל עברי’, שמסייעת בטיפול רפואי בחו"ל למשפחות שכולות. בהמשך עברה הקרן לסייע למשפחות שכולות בטיפולים לא מבוטחים בארץ כמו גם בטיפולים פסיכולוגיים לילדים במרכזי חוסן בעוטף עזה".
איך נולד הסרט?
“הקמתי קבוצת פייסבוק שקראתי לה ‘ילדי הבסיסים’ וקראתי לילדי בסיסים משנות ה־60 וה־70 להעלות תמונות וחוויות. היום יש מעל אלף חברים בקבוצה. זה היה סוג של תחקיר בשבילי. אחד הדברים הכי בולטים הוא ש’זר לא יבין זאת’. כולנו ילדי בסיסים. באזרחי אף אחד לא מבין מה זה לגדול עם הרעש של טיסות, עם ריח של דלק סילוני. בשבילי דלק סילוני זה ריח של בית. ריח של אקליפטוסים לצד ריח של דלק סילוני".
המסגרת של הסרט היא יומן שהאח גיל כתב בשנתיים האחרונות לפני מותו. “היומן הזה מתעד מערכות יחסים שיש לו, אהבות נכזבות, וגם את הווי החיים, טיולים", מתאר עברי.
“הוא מציין שהייתה לו ילדות לא פשוטה. לימים הוא הפך למסמר חברתי, הוא היה חתיך גדול, אבל עד כיתה ח’ הרגיש קושי חברתי, כי הוא עבר שש פעמים דירה. אני חוויתי את הילדות בבסיסים כחוויה טובה, ובשבילו זו שריטה, ואני יוצא לדרך כדי להבין את פשר ההבדל בנקודת ההסתכלות של הילדות שלי והילדות שלו".
מה למדת מהסרט?
“תוך כדי הסרט למדתי שהילדות שלנו הייתה יותר מורכבת ממה שחשבתי, ולצד החופש הרב שהיה לנו, היא העמידה אותנו בסיטואציות והתמודדויות שלא התאימו לגילנו הצעיר".
