"משולש העצבות"
חמש שנים לאחר שזכה בדקל הזהב עם "הריבוע", הבמאי השוודי רובן אוסטלנד חזר לריביירה עם צורה גיאומטרית אחרת: סרט בשם "משולש העצבות". ההקרנה הראשונה שלו לתקשורת הייתה מהמדהימות שיצא לי לנכוח בהן בימי חיי. הקהל פשוט הרים את התקרה פעם אחר פעם בשאגות של צחוק.
הסרט מתחיל בסצינה שנראית כאילו נתלשה מ"סיינפלד", ובה דוגמן ודוגמנית מנהלים ויכוח סביב השאלה מי צריך לשלם את החשבון. המערכה השנייה שלו כבר נראית כמו "הלוטוס הלבן" עם הנגאובר, ומתרחשת בספינת תענוגות שבה העובדים הם עבדים נרצעים של התיירים האוליגרכים, עד שהשיט יוצא משליטה ומוביל לשני קטעים בלתי נשכחים. אחד כולל מרתון הקאות ואחר פינג פונג של ציטוטים קפיטליסטיים ומרקסיסטיים. הקטע השלישי הוא כבר שילוב של "אבודים", "בעל זבוב" ו"אזור הדמדומים".
יש בסרט איכויות רבות. לא סתם התוצאה הסעירה כך את הקהל, לא סתם היא החזיקה אותי בתשומת לב מלאה במשך 140 דקות, וזה לא פשוט בעיצומו של פסטיבל אינטנסיבי ובימי נסיגת מרקורי.
"משולש העצבות" מצטרף ל"פרזיטים" ול"ג'וקר", בכך שהוא מיטיב לתאר את מאזן הכוחות האכזרי בין מי שיש להם ומי שאין להם, ואז את מה שקורה כשהאיזון הזה משתבש. הוא הולך כמה צעדים רחוק יותר משני קודמיו, ומוסיף להם כמה שכבות נוספות, כולל היפוך כוחות מגדרי. הסרט מתחיל בסצינה שבה מחפיצים גברים וממשיך בקטעים שבהם אישה מנצלת מינית גבר צעיר ממנה - ובדרך כלל אנחנו רגילים לראות את ההפך.
אין ספק ש"משולש העצבות" יירשם כאחד הסרטים הגדולים של 2022, ובכל זאת יש שתי בעיות איתו. אחת: באמירות שלו יש משהו סכמטי ודידקטי, ובסופו של דבר גם צפוי. שנייה: אין ב"משולש העצבות" טיפה של אמפתיה כלפי הדמויות. יש בו אפילו סדיזם, וקשה להריע לסרט על מצוקתם של עניים כשנדמה שהוא בז להם באותה מיד שהוא שונא עשירים.
"Armageddon Time"
סרטו האוטוביוגרפי של ג'יימס גריי מציג את סיפור התבגרותו של ילד בקווינס של שנות ה־80 במשפחה יהודית ליברלית, שמשוכנעת כי עלייתו של רייגן לשלטון תוביל למלחמה גרעינית, ובסופו של דבר דרכה גם מצטלבת בזו של משפחת טראמפ.
ראינו לאורך השנים ובעיקר בשנים האחרונות הרבה סרטים על יהדות ארצות הברית, והדרמה של גריי ניצבת כסרט היהודי־אמריקאי האולטימטיבי, שנוגע בכל סוגיה ובכל סטריאוטיפ רלוונטי: אנטישמיות, טראומה בין־דורית, הגירה, התבוללות, מוביליות חברתית, הסבתא היהודייה, האמא היהודייה, הנסיכה היהודייה־אמריקאית וגם הערכים הפרוגרסיביים שהקהילה הזו נוטה להזדהות עמם, לפחות בתיאוריה. ויש גם אוכל סיני והמון בייגלים, כמובן.
כרגיל בסרטים שכאלה, את הדמויות מגלמים בעיקר שחקנים לא יהודים: אנתוני הופקינס כסבא, ג'רמי סטרונג ואן האתוויי כהורים. כולם נפלאים, אבל את ההצגה גונב הילדון האלמוני בנקס רפטה בתפקיד הראשי.
זהו סרטו הטוב ביותר של גריי, במאי אמריקאי שמוערך בצרפת יותר מאשר במולדתו, ולכן הפך גם לאורח קבוע על השטיח האדום בקאן, בין השאר עם "הלילה הוא שלנו" ו"שתי אהבות", שבהם שיתף פעולה עם מוני מושונוב. "Armageddon Time" מלא אנרגיות, מלא תוכן ומלא רגש. ביחד עם שותפו הקבוע, הצלם דריוס קונדג'י, הקולנוען יוצר כאן רצף של סצינות יפהפיות מבפנים ומבחוץ.
זה סרט אישי ואינטימי שיש בו נוסטלגיה וערגה, אבל גריי מוסיף לו גם עוקץ ואירוניה. לאורך כל הדרך הוא מתאר כיצד המשפחה היהודית־אמריקאית מנפנפת בדגלים פרוגרסיביים, אבל בכל פעם שהיא עומדת במבחן מציאותי, לא מהססת לזרוק אל מתחת לאוטובוס אנשים שצבע העור שלהם אחר או שהמעמד החברתי שלהם נחות משלה.
"Les Amandiers"
סרט סמי־אוטוביוגרפי נוסף, והפעם פרי עטה של ולריה ברוני טדסקי. היא חוזרת כאן לשנות ה־80, לימיה כשחקנית צעירה ומתחילה בסטודיו למשחק של תיאטרון ה־Amandiers בהנהגתו של פטריס שרו המנוח, אחת הדמויות האגדיות בתולדות עולם הבמה הצרפתי, שאותו מגלם כאן לואי גארל. לצדו מככבת נדיה טרסקיביץ', שכיכבה לפני שנתיים בסדרה הישראלית "דיבוקים" ומאז הפכה לאחת השחקניות החמות בצרפת.
הדרמה הזו עוקבת אחר הצעירים והצעירות שמתקבלים לסטודיו לאחר סינון קפדני, וכיאה לסרט צרפתי קופצים בין המיטות של חבריהם לספסל הלימודים, כשברקע מרחף האיום החדש של מחלת האיידס. ברוני טדסקי מצלמת את החוויות האישיות והמקצועיות של החולמים והחולמות בתנועה בלתי פוסקת, שיוצרת את התחושה כאילו לחיים אין סוף ומלכתחילה אין התחלה. כל מה שיש כאן זו תשוקה אינסופית - לאהבה, לבמה, לחירות. בין שגדלתם בשנות ה־80 ובין שלא, הסרט הזה יגרום לכם להתגעגע אליהם.
"Boy from Heaven"
סרט של במאי שמתגורר בשוודיה, שעלילתו מתרחשת במצרים, צולם בטורקיה ומככבים בו שלושה שחקנים ישראלים־פלסטינים: תאופיק ברהום, מכרם ח'ורי ומוחמד בכרי.
את הסרט ביים טאריק סאלח, שנולד בשוודיה למשפחה מצרית, החל את דרכו המקצועית בסקנדינביה ולאחרונה ביים את המותחן ההוליוודי "חוזה מסוכן", בכיכובו של כריס פיין. ב"Boy From Heaven" מככב ברהום, מי שהופיע בין השאר ב"ערבים רוקדים" ו"ארץ פצועה" תוצרת הארץ. הוא מגלם צעיר מצרי שנשלח בתור חפרפרת לאל־אזהר, האוניברסיטה הסונית האגדית, היוקרתית והעצמאית, שהממשלה מנסה ולא מצליחה לחדור לתוכה.
הגיבור מוצא עצמו לכוד בצבת בין הממשלה, הממסד הדתי והאחים המוסלמים, מבין כי מאבקי הכוחות ביניהם עלולים להוביל למלחמת אזרחים, ומגלה עד כמה מצרים מושחתת מן היסוד.
בעיקרון, מדובר במותחן ריגול שגרתי, עם כל הקונבנציות וחורי העלילה שאופייניים לז'אנר (למה שהרעים לא יזרקו מישהו מהגג במקום לנאום במשך חצי שעה עד שיגיע מישהו להציל אותו). ההבדל הוא בקונטקסט, וסאלח משכיל להשתמש בקלישאות של הז'אנר כדי לשרטט דיוקן מרתק של מצרים העכשווית, ומצליח גם להוסיף לסרט עומק פילוסופי ותיאולוגי. מעניין לציין כי אחד מאנשי הדת מצטט בתחילה את ההוגה היהודי קרל מרקס, עוד המחשה לכך שהקרבה בינינו למצרים היא גם רוחנית ולא רק גיאוגרפית.
"הלילה של ה־12"
זה לא סרט יומרני, זה לא סרט מדובר, והוא מוקרן בקאן במסגרת הבחירה הרשמית אך מחוץ לתחרות, אז גם אין לו סיכוי לזכות בשום דבר - אבל מבחינתי זה הסרט הכי טוב שראיתי עד כה בפסטיבל.
מאחורי הסרט עומדים הבמאי הצרפתי דומיניק מול ושותפו הקבוע, התסריטאי ז'יל מרשן. הסרטים הראשונים שלהם, "הארי חבר אמיתי" ו"למינג", הופצו בישראל בימים שבהם היה שוק גדול הרבה יותר לסרטים כאלה. סרטם האחרון, "רק החיות" הנהדר, הוקרן אצלנו ביס.
כרגיל אצלם, "הלילה של ה־12" הוא מותחן העוסק באיש משטרה שחוקר רצח אכזרי של צעירה, ומפתח אובססיה כלפי מה שהופך לתיק לא מפוענח. בסטיאן בויון מגלם את החוקר, שפניו חסרות ההבעה מתקשות להסתיר את הסערה שמתחוללת בתוכו. בתצוגה שלו אין תו מזויף אחד, וכך גם בסרט כולו. מול ומרשן מצליחים לרתק ולסחוף, ולעסוק בצורה עמוקה, רגישה וחריפה בנושא שבו כמעט כל הסרטים מתיימרים לגעת בימינו - גבריות רעילה.
אבנר שביט הוא מבקר הקולנוע של וואלה!