ראינו כבר הרבה סרטי כדורסל, אבל לרובם לא היה מה שיש ל"השיחוק"

תגידו מה שתגידו על נטפליקס, אבל לאדם סנדלר היא עושה טוב. מאז החל הכוכב לשתף איתה פעולה, הדבר הוביל לכמה רגעי שיא. "תעלומת רצח" עלה ב־2019 ונרשם כסרט הכי פופולרי של שירות הסטרימינג באותה שנה; "יהלומים לא מלוטשים" עלה שנה לאחר מכן ונרשם כאחד הסרטים המדוברים והמהוללים של תחילת העשור; ובסוף השבוע האחרון הגיעה דרמת הכדורסל "השיחוק", שלפחות לפי מנגנון איסוף המידע והביקורות הבעייתי אך הוויראלי "רוטן טומטוז", היא הסרט הכי מוערך שהשחקן השתתף בו אי־פעם.

סנדלר הוא לא השם הגדול היחיד שקשור בפרויקט: הפיק אותו לברון ג'יימס, שבזמן האחרון עושה כותרות כאושיה קולנועית יותר מאשר ככדורסלן פעיל. עם זאת, הגיבורים האמיתיים שלו הם מבחינתי צמד התסריטאים שכתבו אותו - וויל פטרס וטיילור מטרנה. התסריט שלהם הוא בית ספר לכתיבה.

זה מסוג התסריטים שיש בהם תשובה לכל שאלה. מי הגיבור? סקאוט בשם סטנלי, בגילומו של סנדלר, שעובד בשירותם של הסיקסרס, קבוצת ה־NBA של פילדלפיה, ומחפש בשבילה כישרונות ברחבי העולם. מה מפריע לו? שהוא אף פעם לא בבית, ולכן בין השאר הפסיד את תשע מסיבות יום ההולדת האחרונות של הבת שלו. מה הוא רוצה? לעבור לספסל האימונים, משרה שתאפשר לו להיות אבא טוב יותר, לנוח יותר ולקבל קצת יותר הערכה. מה הוא צריך בשביל זה? לעמוד בהצלחה בעוד משימת סקאוטינג אחת אחרונה - למצוא איפשהו בגלובוס את החתיכה החסרה שאולי תביא לקבוצה את האליפות שאחריה היא מחפשת כבר 30 שנה.

החתיכה הזו מתגלה בתור כדורסלן ספרדי בשם בו קרוז, שאותו הוא מגלה במשחק שכונתי. סטנלי מבין מיידית כי מדובר בדיוק במציאה שאותה חיפש - שחקן שאותו הוא מגדיר כ"שילוב בין סקוטי פיפן וזאבה". כאן נכנס אלמנט נוסף שכל תסריט צריך - המכשולים. מכשול ראשון: מכיוון שהסקאוט האמריקאי מצא את התכשיט הספרדי ברחוב, אף אחד לא מאמין בו, וסטנלי צריך לקחת אותו כפרויקט אישי ואפילו לשלם את כל ההוצאות. מכשול שני: מתברר שבו טיפוס רגיש, פגיע, חם מזג ומועד לפורענות, שגם מסתיר שלדים בארון.

מכשולים נוספים מגיעים בדמות אנטגוניסטים. אחד מהם הוא היורש השחצן שאין לו מושג בכדורסל, אבל קיבל את הבעלות על הסיקסרס משום שנולד לאדם הנכון, ומתוך רגשי הנחיתות האלה נהנה לקצץ את כנפיו של סטנלי. השני הוא כדורסלן צעיר, אמריקאי במקרה זה, שמתחרה עם בו על אותה משבצת, מזהה כי הבעיה שלו מנטלית ולא מקצועית, ותוקף אותו בלוחמה פסיכולוגית חסרת רחמים.

התסריט גם מיטיב להעביר מידע. סתם כדוגמה: נתון קריטי לעלילה הוא התקנה שלפיה שחקן לא אמריקאי מעל גיל 22 לא יכול להיבחר בדראפט של ה־NBA. זה פרט טכני, אבל הסרט מוצא דרך להנגיש אותו כבר בהתחלה, בצורה אורגנית ולא כפויה, שמוגשת לנו לא כפיסת אינפורמציה אלא כסיטואציה קלילה ומצחיקה.

בתסריט אין הרבה היגיון חיצוני - הוא לא מבוסס על סיפור אמיתי, וסביר להניח כי מה שקורה בו לעולם לא יקרה במציאות. ככה זה: סרטים הוליוודיים בדרך כלל מבקשים מאיתנו להאמין בנסים. מה שחשוב הוא שיהיה היגיון פנימי, ואת זה יש כאן. "השיחוק" דואג לסגור את כל הקצוות והפינות, ובסופו של דבר גם את כל המעגלים.

כל אלה שאלות של טכניקה, אבל מה עם קצת עומק? ובכן, בתסריט יש ערך מוסף. מצד אחד, בדומה לסרטי "רוקי" ו"קריד", הוא מביא לידי ביטוי את הרוח, התרבות והשפה של פילדלפיה, עיר שהיא עולם ומלואו. מצד אחר, הוא גם מבטא את הגלובליזציה שעברה על ה־NBA בשני העשורים האחרונים. ראינו כבר הרבה להיטי כדורסל אמריקאיים, אבל זה אחד הראשונים שעוסקים בכדורסלן אירופי, ולא בצעיר מהקולג'.

חוץ מכדורסל, זה גם סרט על אבהות. גם לסטנלי וגם לבו יש תסביכי הורות. הסקאוט האמריקאי מתייסר מכך שהזניח את בתו, והכדורסלן הספרדי מכך שאביו נטש אותו, והסיפורים שלהם משתקפים אחד בשני, עד שהם מספקים זה לזה את הגאולה מהייסורים המשותפים. כמובן שגם תסריט מושלם אפשר להרוס בשלב הביצוע, אבל "השיחוק" משחק אותה, ומשדרג אותו. אדם סנדלר, כהרגלו, מצליח לעורר הזדהות מוחלטת עם הגיבור. מנגד, בן פוסטר משכיל לעורר תיעוב כלפי היריב המרכזי שלו - אותו פריבילג כושל שמקבל את הקבוצה בירושה ומתעקש לעשות לו את המוות. הדמות שלו כל כך מעצבנת, עד שמתחשק לנו לזרוק כדורסל על המסך, וזו בדיוק הכוונה.

את הצעיר הספרדי מגלם חואנצ'ו הרננגומז, כדורסלן NBA במציאות, בהופעה קולנועית ראשונה. כדורסלנים רבים לפניו, כולל מייקל ג'ורדן בכבודו ובעצמו, התקשו לשכנע על המסך הגדול, אבל הוא עושה זאת היטב. מעבר לזאת, יש גם שורה ארוכה של שחקניות משנה טובות: קווין לטיפה כזוגתו של הגיבור; היידי גרדנר כאחותו המוצלחת בהרבה של יורש העצר; ורוברט דובאל שמגיח לכמה דקות כאבא שלהם. נוסף לכך, יש בסרט מצעד מפואר ובלתי נגמר של אנשי NBA בהווה ובעבר, שמשחקים את עצמם או דמויות אחרות. את כל אלה מנווט הבמאי ג'רמייה זאגר, שמצטיין גם בסצינות על הפרקט. הוא מיטיב להמחיש בהן כי בזכות הפיזיות והקצביות שיש בו, כדורסל הוא אחד מענפי הספורט הכי קולנועיים שיש.

ראינו כבר הרבה סרטי כדורסל, אבל לרובם לא היה מה שיש ל"השיחוק", לא היה להם תסריט כל כך טוב ולא היה להם את אדם סנדלר. מצחיק לחשוב כמה זלזלו בו, קטלו אותו והספידו אותו לאורך הקריירה. בגיל 55, מעמדו רם מתמיד, מבחינה ביקורתית ומבחינה מסחרית. כל שחקן כדורסל היה חולם להיות ווינר כמוהו.