שנת 1992 הייתה אחת השנים הסוערות בחייו של השחקן, התסריטאי והבמאי אסי דיין, שניסה אז לחזור לתלם לאחר תהליך גמילה מסמים. בדיוק אז נולד גם התסריט ל"החיים על פי אגפא", שיהפוך לאחד הסרטים המשפיעים ופורצי הדרך בקולנוע הישראלי. “התיישבתי לכתוב את ‘אגפא’ מתוך מטרה לכתוב על הבדידות האנושית", אמר דיין בעבר בסדרת הדוקו “חגיגה לעיניים – סיפורו של הקולנוע הישראלי". “הרגשתי שאני חייב את זה לעצמי כי עוד רגע החיים שלי הולכים להיגמר".
שש שנים לפני כן, ב־1986, יצא סרטו הקודם של דיין, “הטוב, הרע והלא נורא", שנחל כישלון. כעת דיין היה נחוש להמציא את עצמו מחדש וליצור סרט אמנותי נטול שיקולים מסחריים. הוא חבר למפיק יורם כסלו, והשניים ניסו לעניין את קרן הקולנוע הישראלי להשקיע בסרטם. “בגלל שהקרן פחדה לתת לאסי וליורם מימון מתוך החשש שיקרה משהו לאסי באמצע העבודה על הסרט, אז יורם הציע לצרף להפקה את שותפו, רפי בוקאי, את הצלם יואב קוש ואותי כעורך - הצוות שעבד על הסרט ‘אוונטי פופולו’ – כדי שישלים את הסרט במידת הצורך", מספר עורך הסרטים זוהר סלע. “בעקבות כך, הקרן הסכימה לתמוך בסרט. גם מבחינה אישית וגם מבחינה מקצועית היה מאוד נעים לעבוד עם אסי. הוא היה מקצוען, הוא ידע בדיוק מה הוא רוצה, גם אם לא ידע בדיוק מה הוא עושה. מבחינתי, כעורך, הוא היה מתנה כי הוא הבין את חשיבות העריכה וסמך עליי בצורה מלאה".
תחילה היה הבמאי אמנון רובינשטיין אמור לביים את הסרט, אך כיוון שהיה עסוק מדי, החזיר את התסריט לדיין, שהחליט לביימו בעצמו. הרעיון בבסיס הסרט היה ליצור דרמה פסיכולוגית־חברתית שתשקף את המציאות הישראלית של ראשית שנות ה־90 על רקע האינתיפאדה הראשונה, באמצעות ערב בפאב תל־אביבי טיפוסי ודרך עיניהן של דמויות שונות המבלות בו: בעלת הפאב, בלש משטרה, ברמנית וצלמת חובבת, סא"ל בצה"ל, איש משפחה הבוגד באשתו, מלצרית המכורה לקוקאין, אקטיביסט ערבי, סרסור אלים ועוד. דרך הדינמיקה בין הדמויות, הסרט מציג את הישראליות על שלל רבדיה. “עוד מתחילת התסריט ידעת שהוא מיוחד", אומר סלע.
חלק מהשחקנים בסרט לוהקו באודישן וחלק נבחרו מראש. “המפגש של אסי ושלי היה במדרגות של מס הכנסה", נזכר השחקן שמיל בן־ארי. “הוא בדיוק עלה ואני ירדתי, ואז הוא אמר: ‘הו, טוב שאני פוגש אותך. אני עושה סרט ויש לי תפקיד בשבילך. תבוא ביום ראשון למשרד של יורם כסלו ואסביר לך’. לא ממש האמנתי לו כי הוא היה מדבר חצי ברור, אבל בכל זאת הגעתי. ניגשתי אל אסי, הזכרתי לו את הפגישה, הוא הביא לי תסריט ואמר: ‘זה התפקיד. תקרא אותו ותגיד לי מה דעתך’. קראתי והייתי קצת בהלם כי ראיתי דמות של סרסור, סטריאוטיפ מזרחי. עד אז לא שיחקתי תפקיד כזה. חשבתי שיהיו חזרות ושנעבוד על הדמויות, אבל אסי לא הפסיק לדבר על הסרטים שהוא עשה, ולא נותר זמן לחזרות. בסוף הוא אמר: ‘אני סומך עליכם’. נסגרה החזרה. היינו בהלם, לא ידענו מה לעשות. הגיע יום צילום ולא היה עם מי להתייעץ, אז סגרנו את העניין בינינו. דקות לפני הצילומים הראינו לאסי מה תכננו, הוא אמר ‘מצוין’, וצילמנו".
“הייתה חוויה מאוד חזקה עם התסריט", משחזר גם השחקן והמוזיקאי שולי רנד, שגילם בסרט בלש משטרה שמנסה להנהיג סדר בפאב ומנהל מערכת יחסים עם ליאורה הברמנית. “באותן שנים לא היית רגיל לקבל תסריטים באיכות כזו. התסריט כמעט לא שונה לאורך הדרך. ביקשתי מאסי שיקיים לי אודישן והוא סירב. ההנחיה שלו הייתה אחת ויחידה: ‘אתה לא בסרט, אתה כאילו מחוץ לסרט’. הכוונה שלו הייתה שאהיה בניתוק רגשי. קיבלתי מאסי את האמון שהייתי צריך לקבל. לאורך העבודה על הסרט הרגשתי שאני נמצא בתוך ההיסטוריה. אסי היה במצב לא פשוט מצד אחד, ומצד שני הנוכחות שלו השרתה כזה כאב וכזה עצב, שזה הסיפור של הסרט".
“הייתי אז בארצות הברית, ואסי צלצל אליי ושאל אם אני רוצה את התפקיד", נזכרת השחקנית אביטל דיקר, שגילמה בסרט בחורה מעורערת בנפשה שמתאבדת במהלכו. “חשבתי שהתסריט מבריק, התרגשתי להשתתף בסרט. כדי להיכנס לדמות עשיתי עבודת תחקיר, ביקרתי במוסדות לחולי נפש ולמדתי על הנושא לעומק. הצילומים ארכו כשלושה שבועות במספר מצומצם מאוד של טייקים, כמעט לא הייתה אפשרות לפספס, וכל הזמן התחננו בפני אסי לצלם עוד טייקים. הייתה אווירה טובה על הסט. כולנו הרגשנו שאנחנו עושים משהו מיוחד. הייתה אנרגיה מיוחדת".
“אסי אפשר שני טייקים במקרה הטוב לכל סצינה, שזה משהו שאף במאי לא עשה, אבל לאסי לא הייתה סבלנות", נזכר סלע. “זה מצד אחד הקשה בחדר העריכה, אבל מצד שני זה גרם לשחקנים לריכוז מאוד גבוה בסט כי הם לקחו בחשבון שייתכן שלא יהיו עוד טייקים".
“נחשבתי במובן מסוים לשחקנית קבועה בסרטיו של אסי, החל מהסרט ‘בחינת בגרות’ (1983), אז באופן טבעי הוא פנה אליי", מספרת השחקנית והבמאית עירית פרנק, שגילמה בסרט את הברמנית, שנוהגת לצלם את היושבים בפאב במצלמת האגפא שלה. “לא עשיתי אודישן, אלא קיבלתי את התפקיד בצורה הכי מפונקת ומרגשת שאפשר היה לחשוב עליה. זה היה מטורף ומרגש לקרוא את התסריט, הידיים רעדו. היה חשוב לאסי שאלמד את העניין הטכני, לברמן ולצלם, כדי שזה יהיה אמין. היינו חברותה טובה שהתאגדה להרים את הסרט. אסי היה במצב פחות מרוכז בתקופה הזו, אז כולנו היינו מאוד מרוכזים בשבילו".
לחצים רבים
הסצינה הבלתי נשכחת מהסרט, שהפכה לאחת הסצינות האייקוניות בקולנוע הישראלי, היא כמובן זו שמגיעה בסיומו, ובמהלכה דמותו של נימי, סא"ל בצה"ל שנפגע בהיתקלות, מגיעה לפאב עם חבורת חיילים שמרססים ביריות וברימונים את כל הנוכחים. ברקע מתנגן השיר Who By Fire של לאונרד כהן. “זו הייתה הסצינה הכי כיפית מבחינתי כי הרגתי את כולם", אומר השחקן והבמאי שרון אלכסנדר, שגילם את נימי. “בקריאה הסצינה הזו לא הפתיעה אותי, אבל בדיעבד התברר לי שהיו המון לחצים על אסי להוריד אותה. הזיכרון הכי חזק שלי הוא דווקא משהו יותר אישי: סמדר קילצ’ינסקי, שגילמה בסרט את דניאלה המלצרית, ואני היינו אז בשלב ההתאהבות לפני החתונה.
אסי היה נשוי לסמדר כמה שנים קודם, וזה שהוא ליהק את שנינו - הראה שהוא מתייחס לזה בצורה מקצועית ומפרגן. זה נתן תחושה מאוד טובה על הסט".
“במקור צולמה סצינת סיום נוספת למקרה שסצינת הטבח לא תעבוד", מגלה סלע. “האופציה שלא התקבלה הייתה סצינה שבה דליה, בעלת הפאב, מתעוררת בבוקר במיטה, ואז מסתבר שכל הסיפור שבסרט היה חלום שלה. הייתה התלבטות כי הופעלו לחצים רבים על אסי מצד המפיקים לוותר על סצינת הטבח האלימה, אבל בעריכה היה די ברור שנשתמש בסצינת הטבח בסיום".
שחקנים בולטים נוספים בסרט היו גילה אלמגור, שגילמה את בעלת הפאב, ודני ליטני, שניגן בפאב והיה מאוהב בדניאלה המלצרית. הסרט היה ברובו בשחור־לבן, למעט סצינת הסיום שצולמה בצבע.
ב־29 ביוני 1992 נערכה הקרנת הבכורה של הסרט בקולנוע לב בתל אביב, ועם צאתו הוא הפך להצלחה מסחררת. המבקרים הגדירו אותו כ"סרטו הטוב והחשוב ביותר של דיין", ועל פי הנתונים, צפו בסרט באותה תקופה 350 אלף איש. כמו כן, הסרט היה מועמד לפרס “דב הזהב" בפסטיבל ברלין, שם זכה דיין בציון לשבח על הבימוי. בנוסף, הוא זכה בתשעה פרסי אופיר, בהם לסרט הטוב ביותר, לבמאי הטוב ביותר ולתסריט הטוב ביותר.
אחרי הבלגן
“בשנת 1992 אסי דיין מציע קולנוע ישראלי חדש, שעוסק בדיון איך מצלמים תמונה, איך מספרים נרטיב", מסביר יונתן גת, מרצה לתרבות ולתקשורת באוניברסיטת תל אביב. “באותה נשימה הוא מנבא חורבן למדינה וחורבן לקולנוע הישראלי. כדאי לשים לב לדימויים ולסמליות: הסרט נעצר מעת לעת כאשר הברמנית מצלמת תמונות סטילס. הסנאפ־שוט הזה הוא המטאפורה שבה אסי דיין משתמש דרך השם של הסרט עצמו: החיים על פי סרט הצילום, החיים על פי הקולנוע. אנחנו חיים בסרט, ולסרט הזה יש סוף נורא: מדינת ישראל הולכת באופן ברור למלחמת אחים. כל סוגי האוכלוסייה במדינת ישראל שוחטים אחד את השני בסוף הסרט.
"דיין מדבר על חברה מתאבדת, על מדינה שקופצת דרך החלון. ואכן בסרט יש מישהי שמתאבדת, היא קופצת דרך החלון, והיכן זה קורה? ברחוב בזל. כמה סמלי. כדאי לשים לב מי הם האנשים שהורגים אחד את השני: אלו הם כל הייצוגים של ישראלים בקולנוע שלנו: חיילים מסרטי צבא, ערבים מסרטים שעוסקים בסכסוך, מזרחים מסרטי בורקס וכו’. דיין מוביל את כולם לחסל אחד את השני, מעין רצון לחסל את כל הז’אנרים השחוקים של הקולנוע. מתוך הכאוס, האימה והמוות, דווקא בוקעת אופטימיות. בסוף כל ההרס הזה מפותח לתמונות שנתלות לייבוש. הסרט עצמו עובר להיות צבעוני. כלומר אחרי כל הבלגן, יצמח כאן משהו חדש. אולי מדינה חדשה, ואולי גם קולנוע אחר".
מה סוד הצלחת הסרט?
אלכסנדר: “יש בסרט תמהיל מאוזן, שלא היה בסרטים אחרים, בין הוולגרי לפיוטי, בין היפה למכוער, בין השחור והלבן לצבע. הסרט אלים ואגרסיבי, וגם מאוד עדין. יש שפה פיוטית לצד קללות. מה שגרם לסרט להצליח הוא האיזון".
דיקר: “הסרט מדבר על מקומות שכולנו יכולים להזדהות איתם: בדידות, ניכור, העובדה שאתה יכול להיות מוקף בהמון אנשים, אבל עדיין להיות בודד וכואב. זה רלוונטי תמיד".
רנד: “השפה בסרט היא שפת תיאטרון, וזה מראה את הגדולה של אסי. אסי האמין שהסיפור שהוא מספר זה הסיפור שצריך לספר. הסרט לא מנסה להיות ריאליסטי, וזה חלק מכוח השימור שלו. זה סרט שהוא משל".
פרנק: “אסי חשב שהוא עושה סרט אפוקליפטי ושהוא מעביר ביקורת חברתית, מתוך תקווה שיהיה שינוי. במקום מסוים הוא רצה שהזעקה תצא החוצה, ולצערי לא באמת השתנה הרבה מאז. זה הכאב הכי גדול. אותן מערכות יחסים, אותם אנשים, אותן רמות של אלימות. יש בסרט אלמנטים של כעס ושנאה, יש אהבות אמת ואהבות שקריות, יש געגוע לעולם יותר טוב, ותמיד יש את התקווה הזו".