המשפחה הבאה שתוצג לנו אולי נראית כמו עוד משפחה יהודית-אמריקאית טיפוסית. אימא פסנתרנית, אבא מהנדס בחברה גדולה וילדים שמתחנכים לפי המסורת והחגים היהודים. אבל בנם הבכור מעט שונה מרוב הילדים שיגדלו, הוא הולך לאמץ כבר בגיל צעיר את התחביב שהוא כל כך אוהב למקצוע שיילווה אותו למשך כל חייו.
"הפייבלמנים" הוא סרט דרמת התבגרות אוטוביוגרפית בבימויו של סטיבן ספילברג, שכתב יחד עם טוני קושנר. בסרט מככבים מישל וויליאמס, סת' רוגן, פול דנו וגבריאל לבל, שהאחרון מגלם את התפקיד הראשי של סמי פייבלמן, יוצר קולנוע צעיר שאפתן, דמות המבוססת על ספילברג עצמו. הסרט מתבסס על ילדותו של ספילברג שגדל באריזונה שלאחר מלחמת העולם השנייה, מגיל שבע עד גיל שמונה עשרה.
ספילברג פותח את הסרט בסצנה על סמי בן השש בחורף 1952, שמפחד להיכנס אל בית הקולנוע ולראות את הסרט הראשון שלו. הוריו מנסים להרגיע אותו, מפרטים את האופן בו פועל מקרן קולנוע כדי ליצור אשליה של תמונות נעות, ומספרים לו כי "סרטים הם חלומות שאי אפשר לשכוח". סמי הצעיר צופה בסרט שמציג התנגשות בין רכבת לרכב והוא יוצא מבוהל מהאולם. הסצנה לא יוצאת מראשו. לחג החנוכה הוא מקבל רכבת צעצוע על מסילה חשמלית, ובאחד הלילות הוא מתקשה להירדם ומשחזר שוב ושוב בסתר את אותה התנגשות מפחידה שראה בסרט.
אימו מגלה אותו וחושבת על דרך להפסיק לשחזר את ההתנגשות כל פעם מחדש. היא קונה לו מצלמת קולנוע בה יוכל לצפות כמה שרק ירצה בסצנת ההתנגשות שיצלם. מכאן, מתחיל סמי הקטן את מסעו הבלתי נפרד ממצלמת הקולנוע, שעוד תלווה אותו בחייו הבוגרים. הוא מתחיל בצילומי המשפחה להנאתו בבית ובטיולים, והתחביב החדש מתחיל למצוא חן בעיניו.
מאוחר יותר, משפחתו עוברת לפיניקס אריזונה ושם מתמקדים בתהליך התבגרותו של סמי בליווי המצלמה. עם זאת, הדרך לא קלה לסמי והוא נאלץ להתמודד עם ביקורת מאביו על כך שלא עוזב את "התחביב" שלו, מצבה הנפשי של אימו שמתערער, סוד משפחתי כמוס שחושף בזכות צילומיו וחייו כיהודי בארה"ב, שלעיתים סופג בשל כך כינויי גנאי.
דרך המשחק המעולה של השחקן הראשי, מצליח ספילברג להעביר את סיפורו בדמות ביישנית, מבריקה, סקרנית ובעיקר בעלת תעוזה רבה שתמיד תחפש ותחקור דרכים להפוך את סמי למי שירצה להיות. המשחק של אימו מצוין גם כן והיא נעה בין שמחה עזה לדכאונות והתקפי חרדה איומים. דמותה מתברגת במהלך הסרט כדמות מפתח שמשפיעה ומתניעה את העלילה עבור סמי הצעיר, ואף תגרום לו ללכת באופי של מסלול חיים דומה לזה שבחרה לעצמה.
מוטיב נוסף מהותי בחייו של ספילברג מתגלם בזכות היותו של הגיבור כיהודי, ודואג לספר זאת דרך שחקנים שחוו מסע התבגרות דומה בשל היותם יהודים בעצם (סת' רוגן, ג'אד הירש) ומראה כיצד נראו החיים כנער יהודי שלאחר מלחמת העולם השנייה. בנוסף, הדרך הוויזואלית שמוצגת לנו מהממת ומסקרנת, והיא מציגה את חייו של סמי מאחורי הקלעים של אופן צילומי הקולנוע באמצע המאה שעברה.
הצפייה בסרט מהנה, ובמיוחד למי שחובב קולנוע. במהלך ההקרנה עולה מדי פעם השאלה "למרות מה שהיה עד כה, מה עדיין מוביל את סמי?". הדבר היפה הוא שספילברג מראה לנו שלב אחרי שלב כיצד כל חלק בחייו של הגיבור הוא קריטי, דווקא כדי שימשיך להתעקש ללכת בדרכו שבחר. בשל כך, כל דבר בסרט הופך למשמעותי עבורנו כצופים ומציג עניין רב וסקרנות להמשך. עם סוף הסרט, המתין לרגע כל הקהל לפני שקם כאילו אין לו לאן למהר, אם היינו רואים עוד חלק מחייו של סמי, כנראה שהיינו נשארים לצפות.
המסע שספילברג מבקש להעביר אותנו בו רצוף בדרך מרגשת, מצחיקה ובעיקר יפה, שמגוללת לנו את סיפורו של אחד הבמאים הגדולים של ימינו, ואולי, מהגדולים אי פעם.