"מגיל 3 אני בעסק": איש הקולנוע שיש קולר חוזר לסרטים הגדולים בהם לקח חלק

בשנים האחרונות פוקד ג'יי (“שיש") קולר מדי יום את אולם הסינמטק בתל אביב וצופה בשלושה סרטים. מגיל ילדות המנהג לצפות בכל סרט חדש שיוצא לאקרנים הוא חלק בלתי נפרד מחייו. כך גם בחייו הבוגרים, הן כאיש תרבות והן כשחקן, מבקר ומפיץ סרטי קולנוע ישראליים.
“מאז גיל 3 אני בעסקי הקולנוע", אומר קולר בנונשלנטיות.

“אבא שלי, יוסף קולר, שהגיע לארץ מברלין בשנות ה־30 בגלל המלחמה, פתח מכוני יופי ברחוב אלנבי בתל אביב, וכל סדרני בתי הקולנוע בעיר ידעו שאם הם רוצים להסתפר או להתגלח בחינם אצל אדון קולר, הם צריכים להביא לו כרטיסים לקולנוע. כך אני ושתי אחיותיי היינו הולכים בכל יום לקולנוע אחר בתל אביב. הייתי רואה בתקופה ההיא שישה סרטים בשבוע. מאוחר יותר, כשהפכתי את התחביב לעיסוק, ראיתי בפסטיבלים בינלאומיים חמישה סרטים ביום. היום אני רואה בין שניים לשלושה סרטים ביום, וממליץ או לא ממליץ לחברים".

שמו אינו מוכר לכולם, אך הרזומה שלו מרשים. “עבדתי כשחקן ב־60 סרטים, ישראליים ובינלאומיים; שיחקתי בתיאטרון; שימשתי מבקר קולנוע בעיתונים כמו ‘קולנוע', ‘העולם הזה' ו'עולם הקולנוע'; שלחתי סיקורים מפסטיבלים; תרמתי מהידע שלי לסרטים חשובים בקולנוע הישראלי; קניתי סרטים בשביל מפיצים אחרים וגם בשבילי - ואני גאה בכל ההישגים האלה", הוא אומר. 

אנו נפגשים במגרש הביתי שלו, ספריית הסינמטק בתל אביב. כשקולר (83) מתחיל לדבר על קולנוע, עיניו מוארות בהתלהבות ובתשוקה לדבר, כאילו לא חלפו 80 שנה מאז גילה לראשונה את המסך הגדול. הסיבה לפגישתנו היא הענקת פרס חדש על שמו, “פרס שיש קולר למצוינות בקולנוע ובטלוויזיה", בטקס שיתקיים ב־3 בפברואר, בסינמטק כמובן, בהפקת יואל ליבה מהנהלת אמ"י. “

אני כבר לא בן 30", הוא אומר. “חברים טובים שלי עזבו את עולמנו. החלטתי לייסד הענקת פרס לאנשי קולנוע שפועלים מאחורי המצלמה, כמו טכנאים, צלמים, עוזרי במה ועורכים. זה פרס אישי שאינו מטעם אגודה או קרן או בתמיכת גוף ממשלתי. מלבד תעודת הוקרה, אעניק לכל אחד מהזוכים 10,000 שקלים, כי כידוע בתכריכים אין כיסים. כל עוד אני אחיה, הטקס יהיה מסורת שנתית למען האנשים שתרמו לקולנוע הישראלי".

קולר בחר להעניק את הפרס לשבעה אנשי ונשות קולנוע. “מתוך מחשבה שהמנחה יציג אותם כ'שבעת המופלאים', בהשראת המערבון הידוע", הוא אומר. “בחרתי בהם אחרי התייעצות עם אנשים כמו המפיק מארק רוזנבאום, מבקר הקולנוע מאיר שניצר, מנהל סינמטק תל אביב לשעבר אלון גרבוז, השחקן והעו"ד דורון צפריר וחברתי הטובה משחר נעוריי, כלת פרס ישראל גילה אלמגור, שהיא נשיאת הפרס". 

יחצן זו מילה נהדרת 

אם לרומן שלו עם הקולנוע אחראי אביו, לרומן עם המשחק אחראי שחקן התיאטרון יצחק ברקת, שהגיע לבית הספר העממי ושאל מי רוצה להיות העוזר שלו. “הרמתי את היד", אומר קולר. “התחברנו ולמדתי ממנו, כבר בהיותי בן 12, את סודות הבימוי. שנה לאחר מכן הוא שיתף אותי, כשחקן, בהצגות של תיאטרון הילדים במתנו (מחלקת הילדים של תיאטרון הפועלים ‘אוהל' - ד"פ) כמו ‘פרח לב הזהב', ‘בן המלך והעני', ‘עוץ העצלן', ‘שלגייה ושבעת הגמדים' ועוד הצגות, כשגולת הכותרת עבורי הייתה לגלם את ירון זהבי בהצגות של חבורת ‘חסמב"ה'. הרגשתי כאילו קיבלתי לגלם את ג'יימס בונד. כל הילדות של בית הספר רדפו אחריי ברחוב בבקשה לחתימה. במקביל שיחקתי גם תפקידים קלאסיים בתסכיתים של ‘קול ישראל לנוער' והייתי כוכב בזה".

בנעוריו השתתף בהצגות של תיאטרון הנוער קלעים, בין השאר ב"כריסטופר קולומבוס" ו"אוהל הדוד תום" לצד חבריו גילה אלמגור, עודד קוטלר ואלכס פלג. בצבא הצטרף ללהקת הגדנ"ע, שבמסגרתה השתתף בהצגה “הם יגיעו מחר", מאת נתן שחם, ובשנת 1960 שיחק בסרטו הראשון, “הבוגד", בתפקיד חייל לצדו של אריק איינשטיין.

בשנות ה־60 פיתח קולר קריירה של משווק ויחצן ועבד עם חברת גלובוס גרופ, בבעלותם של המפיק והבמאי מנחם גולן ובן דודו המפיק יורם גלובוס, שעבורם תרגם והמציא עשרות שמות עבריים לסרטים זרים. כמו כן ניהל את מערך יחסי הציבור של אומנים כמו יהורם גאון, יוסי בנאי, אילי גורליצקי, יהודה בארקן וזאב רווח. “השכנים שלי בשכונת מחלול בתל אביב היו השחקן יוסי גרבר ומנחם גולן", הוא מספר.

“כשמנחם פתח את תיאטרון הילדים והנוער ‘תילון', הוא הזמין אותי לשחק שם וביקש ממני לכתוב מחזה על ‘גוליבר בארץ הענקים'. הגעתי אליו הביתה, והוא ישב לי על הראש כמו רודה, עד שיצרתי את הדיאלוגים. כשהוא נכנס לעסקי הסרטים, באופן טבעי הייתי לצדו וכך גם הכרתי את בן דודו, יורם גלובוס. באותה תקופה לא היו אנשי יחסי ציבור כמו היום. הייתי אחד הבודדים, והשמועה עברה מפה לאוזן. ידעו שאפשר לסמוך עליי. המצאתי את הקיצור ‘יחצן', כי היה ארוך מדי להגיד ‘איש יחסי ציבור'. התייעצתי בקפה ‘כסית' עם דידי מנוסי, והוא אמר שזו מילה נהדרת. הייתי מייעץ למנחם גולן וליורם גלובוס גם בליהוק. למשל, בסרט ‘מבצע יונתן' - שם שאני המצאתי אגב - הצעתי שיהורם גאון יגלם את יוני נתניהו ושאריק לביא יגלם את דן שומרון". 

אלף פוסטרים 

לצד הקריירה המקומית, קולר גם פיתח קריירת משחק בינלאומית ועבד עם במאים כמו מיכאליס קאקויאניס, ריצ'ארד פליישר וקן ראסל. “בשנת 1970 התקבל לתחרות הראשית בפסטיבל קאן סרט ישראלי בשם ‘התמהוני' של דן וולמן, אשר טיפלתי בשיווק וביחסי הציבור שלו", הוא נזכר. “חשבתי לעצמי שבין כל האנשים שיהיו שם אני אנונימי, איך ידעו מי אני. ואז צץ לי רעיון: פניתי לחבר מבית דפוס שהדפיס פוסטר עם התמונה שלי והכיתוב באנגלית J Koller Is Here. הוא חשב שהשתגעתי אבל הדפיס. טסתי לקאן עם אלף פוסטרים שלי. כשהגעתי, פניתי לקהילה היהודית ושילמתי לילדים שהדביקו את הפוסטרים שלי בכל מקום. אחרי כמה שעות, כשיצאתי לרחוב, נבהלתי, כי מכל פינה הפרצוף שלי הסתכל עליי. באותו זמן מנחם גולן ביקש שאביא איזה כוכבת מסרטי ג'יימס בונד משדה התעופה בקאן. מי שנסעה איתנו הייתה מנהלת תעשיית הסרטים ההונגרית, שאמרה לי: ‘מי לעזאזל אתה, מר קולר?'. הסתבר שהיא, כמו הרבה אנשים, תמהה על הפוסטר הזה, שהפך במרוצת השנים לפריט אספנים. אותה גברת כריסטוף התרשמה ממני והכניסה אותי לתעשיית הקולנוע הבינלאומית. מאז שנת 70' הייתי נוסע בכל שנה לשלושה-ארבעה פסטיבלי סרטים בינלאומיים". 

קולר נזכר באפיזודה בביקורו בפסטיבל סרטים במיאמי ביץ' ב־1979: “מנהל הפסטיבל, האנטר טוד, היה חבר שלי. הוא ביקש שאמליץ לו על סרט ישראלי לשלב בפסטיבל. חשבתי על סרט של מנחם גולן ויורם גלובוס. צלצלתי אליהם ושמעתי ברקע את גלובוס צועק: ‘מנחם, אנחנו לא צריכים את שיש, אנחנו יכולים להכניס את הסרט שלנו בלי טובות שלו'. בגלל כפיות הטובה הזו ירדתי מהם. החלטתי לעשות מעשה: ראיתי שיצא סרט חדש בשם ‘שרגא קטן', שביים זאב רווח ושיחקה בו בתפקיד הראשי ניצה שאול. שאלתי את המפיק ברוך אלה אם הוא מעוניין שהסרט יככב בפסטיבל במיאמי ביץ'. הוא כמובן שמח על העניין. גם זאביק רווח וניצה שאול התלהבו. התנאי שלנו היה שכל המשלחת הישראלית, זאב, ניצה, ברוך ואנוכי ניסע לפסטיבל. האנטר הסכים לכך, וכך הסרט הוצג בפסטיבל, כשהייתי ראש המשלחת הישראלית. אחרי ההקרנה פנה אליי כתב המגזין ‘פלייבוי' ושאל אם אני חושב שניצה שאול תסכים לככב בצילומי עירום במגזין. אמרתי לו שאבדוק, שוחחתי עם ניצה והיא הסכימה לחשוף רק את החזה. כך בשנת 79' ניצה שאול כיכבה על השער של ‘פלייבוי'. אחרי חודש נפגשנו בבית קפה והיא נתנה לי, מיוזמתה וכאות הוקרה, מעטפה עם אחוזים מהסכום הנאה שהיא קיבלה על הצילומים".

בסוף שנות ה־70 החל קולר לשתף פעולה עם איש העסקים ארנון מילצ'ן, שהיה בתחילת דרכו כמפיק סרטים: “פגשתי את ארנון לראשונה בפסטיבל סרטים בברלין, לשם הגעתי עם המשלחת של הסרט ‘אסקימו לימון'. הוא בדיוק הפיק סרט בשם ‘מגע המדוזה'. מנחם גולן המליץ לו לדבר איתי כדי לסייע לקדם את הסרט בישראל. ארנון הזמין אותי אליו לפריז ובהתראה של יום טסתי אליו. צילמתי אותו בכמה פורטרטים ותכננו את יחסי הציבור של הסרט בישראל. עשינו הקרנה במוזיאון תל אביב עם כל המי ומי של הבוהמה, הצגתי את ארנון כמפיק הסרט וזו הייתה הצלחה מסחררת. אחר כך סייעתי לארנון בייעוץ בסרטיו הבאים. עד היום אנחנו בקשר טוב".

הקרנה עם אלופים 

בשלב מסוים קולר החל לקנות ולהפיץ סרטים בעצמו, כשהבולט בהם הוא “שתי אצבעות מצידון", סרטו של אלי כהן, שנחשב לאחד מסרטי המלחמה המצליחים בישראל. “הייתי כמו בלש", הוא אומר. “כלומר, רציתי לדעת מי יצר ומי עומד מאחורי כל סרט ישראלי שיוצא. הכרתי את השחקן אלי כהן, שביים את הסרט בשירות המילואים שלו בדובר צה"ל.

טקס פרס “שיש קולר למצוינות בקולנוע ובטלוויזיה" יתקיים ב־3 בפברואר ב־12:00 בסינמטק תל אביב