"פעם חי לו כאן מלך משוגע, אהבה בלי סוף הוא רצה, פעם חי לו כאן איש מוזר – אני אחר עכשיו – הוא לא נשאר”, כך נפתח השיר “מלך משוגע” מאלבומו החדש והשישי במספר של שי להב, “השלם”, שאותו הוא מכנה כ”אישי ביותר” עד כה.
“זה שיר עליי ועל התפיסות שלי את עצמי”, אומר להב. “בשיר אני עושה משפט שדה לעצמי. בגיל הנעורים רציתי להיות ג’ים מוריסון, אליל נוער, מלך ענק, כוכב גדול ונערץ, תחושות שזכיתי להרגיש בעבר עם הפריצה הגדולה של ‘מופע הארנבות של ד”ר קספר’ בניינטיז, אבל יום אחד כל הבלון המנופח הזה התפוצץ. כששיניתי את התפיסה שלי, הפכתי לאדם רגוע שלא מחפש להיות יותר מלך”.
האלבום, הנע במחוזות הקאנטרי־רוק, מונה תשעה שירים שלהב כתב בעצמו והלחין יחד עם המוזיקאי והמפיק המוזיקלי של האלבום, גלעד פסטרנק. “גלעד ואני עושים דרך משנת 2003 כשהקלטתי את אלבום הסולו הראשון שלי ‘אדוני הממון’, הוא גם ניגן איתנו ב’קספרים’ ובכלל הוא מכיר בדיוק את הטעם המוזיקלי שלי”, אומר להב. “כשסיימנו לעבוד על אלבומי הקודם (‘החמישי’) ב־2021, גלעד אמר לי: ‘בוא נעבוד על האלבום הבא שיהיה האלבום השלם’, כלומר אלבום שתהיה בו יותר מודעות. התחלנו תהליך של כתיבה כשהמטרה שלי הייתה ליצור את המילים הכי אישיות ותוקפניות שלי אי פעם. ללא פילטרים. גלעד עיצב צורה חדשה שלי שאני לוקח גם לעבודה שלי עם ‘הקספרים’. הגישה הזו היא הגישה שמאפיינת אותי עכשיו כזמר, סינגר־סונגרייטר שבא לספר לך את הקטע שלו. התהליך שעברנו באלבום הזה מעצב אותי כמוזיקאי כיום”.
האלבום כולל שירים כמו “טבריה 1986”, “מסיבת סיום” ו”רוקדים עד הסוף” שמגוללים את סיפור חייו של להב, 54, מהילדות בטבריה, דרך הקמת להקת הרוק FOG (Fields Of Gold) ועד ייסוד להקת “מופע הארנבות של ד”ר קספר” עם חברו אורן ברזילי, שהפכה לאחת מלהקות הרוק המשפיעות והמצליחות בניינטיז. “אני חי את העולם ופתאום מגלה שיש לי מגירה בנשמה שכל הזמן חיה, קיימת וקשורה לאזור הזה של טרום ‘הקספרים’ - האזור של החלומות הגדולים”, הוא מספר. “רגע אחד הייתי נער שנמצא בטבריה ורגע אחר, בתוך כמה שנים, מצאתי את עצמי בתל אביב אחרי לימודי קולנוע ועם אלבום הבכורה של ‘מופע הארנבות של ד”ר קספר’ שכל המדינה מתייחסת אליו”.
חלומות במגירה
להב, שנחשב לאחד המפיקים המוזיקליים הבולטים בתעשייה המקומית ובפופ־רוק בפרט, הקים עם ברזילי את הלהקה בשנת 1991. בשנת 93’ יצא אלבומה הראשון שכלל להיטים כמו “בשמלה אדומה” ו”בואי דינה”. מאז פירוקה בשנת 96’, התאחדה הלהקה מספר פעמים והוציאה אלבום (“מנגינות”). האיחוד האחרון התרחש במרץ האחרון לציון 30 שנה לאלבומה הראשון והוא מלווה בסיבוב הופעות. “בתקופה של התיכון עוד הייתי במצב של ‘מה יהיה איתי? מה יקרה? אני אצליח? אני אכשל?’”, מספר להב. “אלו היו חלומות במגירה. אחרי ‘קספר’ פתאום הייתי יותר בטוח בעצמי. הפכתי להיות שי להב ה’תל־ אביבי’ שחי את החלום. אורן ברזילי מכיר את האזור שממנו צמחתי, בדיוק כמו שאני מכיר את האזור שממנו הוא צמח, ככה שזה עוזר לנו להכיל זה את זה בתוך היצירה שלנו”.
האלבום החדש הוא סוג של חשבון נפש שלך עם עצמך. איך זה מרגיש?
“זה לא פשוט בכלל, אבל זה מרתק. אני לא מסתכל בהנאה מלאה על עצמי, אבל זה ממש תהליך שלקחתי על עצמי. אחד הטריקים שעשיתי באלבום הוא להשלות את עצמי שאני כותב ספר על החיים שלי. הפרקים שהיו אמורים להיות בספר – הפכו להיות השירים. העליתי באוב זיכרונות ודברים שאני זוכר מאותה תקופה. בפועל לא כתבתי אלבום, אלא כתבתי זיכרונות, ואז צמצמתי את זה לשירים. מי שהדריך אותי בכתיבת הטקסטים, שהפכו למילות השירים, היה המורה שלי בחוג לדרמה בתיכון בטבריה, שמעון ריקלין, שהכיר אותי עוד מהתקופה ההיא”.
אתה מתכנן לצאת לסיבוב הופעות עם שירי האלבום?
“ככל שידרוש הקהל, אני אשמח. במסגרת ‘מופע הארנבות של ד”ר קספר’ אנחנו ממלאים היכלים. אלו שני עולמות שונים. כאמן סולו אני יכול אולי להביא 100 איש להופעה, אבל אולי ברבות השנים אנשים יכירו את השירים האלה, יאהבו ויבואו, וגם אם לא – זה בסדר”.
אגב הקספרים, איך הרגשת במופע האיחוד האחרון שלכם?
“מדהים. לא ייאמן. אני תמיד מזכיר שב’קספר’ אנחנו לא החלק הכי חשוב, אלא מהיום הראשון שלנו הקהל היה חשוב בדיוק כמונו בהופעות. בהופעות שלנו אנחנו מנגנים, ו־2,000 איש חוגגים את החיים שלהם. אנחנו לא בטוחים שהם אפילו מסתכלים עלינו לאורך כל ההופעה, אבל הם נהנים וזה מה שחשוב לנו. זה חלק מהדנ”א של הלהקה, וזה נשאר, ולכן זה גם עובד עכשיו. הקהל חוגג את החגיגה שלנו. אנחנו האורחים של הקהל”.