מזה חצי יובל ויותר ענת קוריאל כותבת ומפרסמת שירה, אבל רק השנה יצא לאור ספר שיריה הראשון "את נמצאת אני מרגישה" (הספריה החדשה. בעריכת מנחם פרי) המאגד 1110 שירים העוסקים בטרגדיות משפחתיות ואישיות של המשוררת. "מנחם פרי עודד אותי להוציא את הספר. בלעדיו זה לא היה קורה" היא אומרת.
"השירים של ענת קוריאל החלו להיכתב ב-1995, לאחר שאחיה שם קץ לחייו ונפרשו לאורך השנים אל ההווה של ההסתייפות הנחושה שלה עם הפרקינסון. בין שתי הדרמות הללו נצברו רגעים שיריים הנאחזים דווקא בפואטיקה של צניעות... שירים ארוגים במלאכת יד עדינה".. כתב פרי על כריכת הספר.
"מצאתי את אחי יואב ז"ל מתבוסס בדמו, הוא היה בן 27. זו היתה התקופה הקשי בחיי. לא ידעתי מה לעשות עם הסבל והכאב. הלכתי לפסיכולוגים אבל לא יכולתי לשבת שם ולדבר מרוב שהייתי במצוקה. בלילות הייתי ישנה עם רדיו דולק כדי לא לשמוע את הפחדים שלי. היום אני מבינה שמה שעברתי בעקבות ההתאבדות של אחי, דומה לתחושות של הלם קרב.
ההורים שלי היו באבלם. אמא היתה אבודה ואבא בדיכאון עמוק. כדי להעסיק את עצמי ולנקות את הראש, זרקתי מהבית חפצים, גם כאלה שהשתמשתי בהם" היא מספרת. באחד הימים בעת מיון החפצים, מצאה ענת קוריאל יומן שירים נשכח שכתבה. "שירים בוסריים של נערה בתיכון". תוך כדי דפדוף בין דפיו היא הציעה לעצמה: "אכתוב שירים אולי זה ייתן מענה לנפש שלי".
"עפיפון" היה השיר הראשון שכתבה. השיר התפרסם בכתב העת "חדרים" ונכלל בספרה החדש. "בחדרו של אחי בבית ילדותנו ברמת חן, היה חלון רחב שהשקיף על שדה בו היינו משחקים, והפך מזמן לשדה של וילות מפוארות. השיר מתייחס להתבוננות מאותו חלון. לאחר מותו של אחי שהיתי בחדרו כמה שבועות, לא יכולתי להתנתק ממנו. הכתיבה הביאה לי מרפא".
עפיפון
שוּב הִבַּטְתִּי מֵחַלוֹן חַדְרְךָ
עַל הַשָׂדֶה הַמַּאֲפִיל.
גַּם הַשָּׁנָה שִׁבְרֵי הַזְּכוּכִית יַבְהִיקוּ
בֵּין הַבַּרְקָנִים.
מִי שֶׁיַעֲבוֹר, יִזְרֶה מְעַט חוֹל
עַל לַחְשוּשֵי לֶהָבָה אַחֲרוֹנִים,
נַעַר חִוֵּר יַחֲזִיק
חוּט עֲפִיפוֹן בְּיָדָיו, וְיִצְחַק.
"אני כמעט בטוחה שלולא הטראומה שחוויתי עם התאבדותו של אחי, לא הייתי משוררת. עד אז קראתי שירה. אני משערת שהייתי מסתפקת בזה" היא אומרת.
23 שנים לפני הוצאת ספר השירה החדש, פרסמה ענת קוריאל ספר פרוזה "חתכים" (הספרייה החדשה. 1999), רומן המגולל את סיפורה של מיכל צעירה לאחר צבא חסרת עכבות העובדת במשרד לשיחות אירוטיות, שמפתחת יחסים "מחוץ לעבודה" עם לקוח, חברתו ועם חברו הטוב.
"...זהו רומן על אהבת נפש בין אחות לאח, אהבה שרובה שתיקה ועקיפין.
מול המלל המדומה בשיחות האירוטיות" כתב העורך מנחם פרי.
"אני שומרת על קשר עם מנחם פרי מאז הייתי בת 21. כל מה שאני יודעת על ספרות למדתי ממנו. הוא חלק חשוב בצמתים של חיי. חבר שעוזר בכל דבר ספרותית וחברית" מעידה קוריאל.
שמו של הספר "את נמצאת אני מרגישה", לקוח משורת הפתיחה של השיר "נוכחות". "אני מקיימת בשיר סוג של דיאלוג פנימי עם בת דמותי, המלווה את חיי. אני מתייעצת איתה וקשובה לה. אבל כשאמא שלי נפטרה לפני כחודש, השיר קיבל משמעת נוספת. הרגשתי פתאום שכתבתי את השיר לה.. לכן חרטתי את המילים האלה על מצבת הקבר שלה" מספרת קוריאל.
נוכחות
אַתְּ נִמְּצֵאת, אֲנִי מַרְּגִישָׁה:
חֲדָרֵינוּ מִתְּלַכְּדִים
לִשְּׁבִיל נִסְּתָר.
עֲדַיִן לאֹ יָצְּאָה בַת קוֹלֵךְ
אֶל הָאֲווִיר בְּדַרְּכָהּ אֵלַי,
אֲנַחְּנוּ מַשִיגוֹת מַבָט בַחֲלוֹם.
הַאִם הָעֲנָנִים שֶׁלִי
מַאֲפִילִים אֶת יוֹמֵךְ ?
לִפְּעָמִים אַתְּ פּוֹעֶלֶת
בִפְּעִימוֹת קְּצוּבוֹת,
בְּהֶסַח הַדַעַת אֲנִי מְּסֻגֶלֶת לְּהִסָחֵף בְּקִצְּבֵךְ,
דַרְּכֵךְ אֲנִי יוֹדַעַת מִי אֲנִי כְּשֶׁהַמַרְּאָה נִסְּדֶקֶת.
"אמא שלי הכירה את השירים שכתבתי ואהבה את העובדה שבתה כותבת שירה. לימים כשחליתי בפרקינסון היא עודדה אותי להמשיך לכתוב כשאמרה לי 'אם תכתבי תרגישי פחות את המחלה'. והיא צדקה. יש לי משמעות וייעוד והמחלה זזה הצידה. אמנם זו מחלה כרונית שאיאלץ לחיות איתה עד יומי האחרון, היא האוייבת שלי. אבל בדבריה אמא שלי התוותה לה כיוון אחר. כלומר, למרות שהמחלה קיימת אני יכולה להפקיע ממנה את המקום שהיא דורשת ממני, ולהחליט כמה מקום לתת לה בחיי. לפעמים זה אפשרי לפעמים לא".
חייה של ענת קוריאל התהפכו כשהיא אובחנה כחולה במחלת פרקינסון בשנת 2017 כשהיתה בת 46. אגב, היום ה-30 במאי מציינים את יום הפרקינסון העולמי.
"הרגשתי חלשה, פעילויות שונות שעשיתי בקלות הפכו להיות קשות מאד.
היה לי רעד סמוי בידיים. כשאובחנתי עם פרקינסון זה נשמע מפחיד ומאיים. לא ידעתי מה הכוונה ולמה לצפות. תהיתי האם אפשר לחיות עם זה וכמה סבל הפרקינסון ייסב לי. המחלה שינתה לי את החיים. אני לא יכולה להיות ספונטינית כמו בעבר, אני תלויה בכדורים".
בעקבות המחלה היא פרשה מהוראה כמורה לספרות ומחנכת בתיכון חדש. "הפריע לי שכוחותי אוזלים, שאני לא במיטבי מול התלמידים שלי. יש בי געגוע לבית הספר. אהבתי את מלאכת ההוראה. עדיין אני בקשר עם תלמידי לשעבר".
הפרקינסון השפיע גם על קולה של קוריאל, שטופלה אצל קלינאית תקשורת ואף הצטרפה למקהלת חולי פרקינסון בשורותיה היא שרה בארבע השנים האחרונות. "המחלה הפכה אותי לאשה יותר חברותית, זה לא שהייתי סוציופתית בעבר, אבל כשהמחלה פרצה נזקקתי לקרבה אנושית ונעשיתי גם יותר קשובה לאחרים" היא מפרטת.
הצורך בחברה ושיפור יכולת ההקשבה שלה, הביאו אותה ליזום את פרוייקט "גברת פרקינסון", ראיונות עומק שהיא עורכת עם חולי פרקינסון חבריה וחברותיה לעמותה, אותם היא מעבדת לסיפורים המתפרסמים באתר "ליריקה" בעריכתה. עד כה התפרסמו 11 סיפורים.
ספרי על המעברים בין פרוזה לשירה
"אין לי העדפה לאחד מהם. כשאני חשה מיצוי מכתיבת שירה אני עוברת לפרוזה ולהיפך. פרוזה הופכת סיטואציה לסיפור שלם, ואילו שירה היא כתיבה מתומצתת יותר, גבישית יהלומית. מעט המחזיק את המרובה. 'גברת פרקינסון' לא מערב שירה אולי בעתיד".
מתמודדת
וְּלַפַּרְּקִינְּסוֹן אֲנִי אוֹמֶרֶת :
לאֹ תִנְּעַץ בִי יוֹתֵר
מִקָּצֶה מְּחֻדָד שֶׁל יָתֵד,
אָמְּנָם בָאתָ לְּהִתְּנַחֵל
אַךְ אֶחְּפֹּר שׁוּב וְּשׁוּב סְּבִיב הַיָתֵד,
אָעִיף חוֹל לְּכָל עֵבֶר.
יֵשׁ לִי עֳקָצִים מִשֶלִי
שֶׁמְּחַדְּדִים אֶת מַחְּשְּׁבוֹתַי לְּלַהַב,
וְּהֵן חוֹתְּכוֹת כָל מִי שֶׁהוֹדֵף אוֹתִי,
רוֹתֵם אֶת גוּפִי לְּגַחֲמוֹתָיו,
לִגְּרֹר אֶת פְּּסִיעוֹתַי בְּחוּט תַיִל .
יֵשׁ בִי כֹחוֹת־עָל
לְּסַיֵף בִנְּחִישׁוּת כָל תַסְּמִין.
כְּשֶׁקָּשֶׁה אֲנִי קוֹרֵאת לְּחַבְּ רוֹתַי וְּהֵן בָאוֹת ,
אֲנִי עָפָה אִתָן לִנְּקֻדוֹת הַצָלָה בְּלִי פַּחַד,
זְּקוּפָה מִלְּמַעְּלָה־לְּמַטָה.
מַה נִשְּׁאָר לְּךָ?
יָתֵד אַחַת מְּחֻדֶדֶת,
לְּהַזְּכִיר לִי שֶׁאֲנִי בַת אֱנוֹשׁ.
ענת קוריאל תדבר על שירה ועל פרוזה, בפסטיבל השירה במטולה מיסודו של בית הקונפדרציה בניהולו של אפי בניה - בפאנל שכותרתו "את נמצאת, אני מרגישה: ענת קוריאל ו"גברת פרקינסון" (יום שישי 2.6 16:30. גלרייה בית הגבולות) בהשתתפות ענת קוריאל ואורית מיטל. מנחה מירון ח. איזקסון. מוסיקה גילי אלון. קוריאל תיקח חלק בפאנל נוסף: "נערה מן הקטמונים - רוח הרפאים של מירי בן שמחון (שבת 3.6 ב-11:30 "הספריה").
"אני נרגשת לקראת האירוע. לא פשוט לי לעמוד מול קהל. אמרתי שאני צריכה כסא ושולחן. אני מקווה שיעבור בשלום".
ענת קוריאל, 52, בוגרת תואר ראשון לתעודת הוראה בלשון וספרות עברית מאוניברסיטת בר אילן, ותואר שני בספרות עברית מאוניברסיטת בר אילן. עבודת התזה שלה היתה מונוגפריה על המשורר יאיר הורוביץ. "אני מאד אוהבת את הפואטיקה ואת עולם הדימויים שלו", היא אומרת.
היא נולדה ברמת גן, נצר למשפחת אנוסים ענפה מספרד מהכפר קוריאל שליד טולדו שהוגלתה לפורטוגל ומשם התפזרה למדינות אירופה.
אביה נולד בוונציה ועלה לארץ בגיל 13. "באחד הביקורים בבית התפוצות לפני שנים ראיתי את העץ המשפחתי של משפחת אבי. המשפחה הסתתרה בהרים במהלך המלחמה. הם לא עברו גיהנום גם כי סבתא שלי נוצריה קתולית. סבי הבטיח שאם המשפחה תעבור בשלום את השואה הוא יבקש מכולם לעלות לישראל. ואכן כולם עלו לארץ, למעט סבא וסבתא שנשארו בונציה. כל השנים שמרנו על קשר אמיץ נסענו אליהם והם באו לבקר אותנו. היהדות לא היתה נוכחת במשפחה שלי. כמעט לא חגגנו חגים, ערכנו ליל סדר פעם פעמיים לא יותר. עם זאת בנו של בעלי, חזר בתשובה והיהדות נכנסה אלינו הביתה דרך החלון".
בעשרים השנים האחרונות קוריאל נשואה בשלישית לגיא חצרוני. היא אמא לשני בנים איתמר מנישואים קודמים, ויואב הקרוי על שם אחיה, שנולד מבעלה הנוכחי. "לקח לי זמן למצוא את המסלול שלי מכל בחינה, גם אישית ורומנטית. אני גאה בזה לאחר הכשלונות שחוויתי".