"אני לא מתגעגע לאבא, הוא היה אדם קשה בגלל היטלר" | ארקדי דוכין בראיון ליום הולדתו ה-60

המוזיקאי ארקדי דוכין חוגג ממש היום יומולדת 60, והוא יכול לזקוף לזכותו קריירה מפוארת, הישגים רבים ואינספור להיטי ענק - והיד עוד נטויה. אבל בתחילת דרכו כמוזיקאי, במחצית השנייה של שנות ה-80, החיים נראו זוהרים פחות. חברי החברים של נטאשה גרו אז במלון דירות זול ברחוב שלמה המלך בתל אביב ומצבם הכלכלי היה קשה במיוחד, עד כדי כמעט חרפת רעב, כשכל אחד סוחב על גבו טראומות משלו.

"הרגשנו אז מסכנים", אומר דוכין בריאיון מיוחד לוואלה! תרבות. "היום אני יודע שאלוהים הפגיש אותנו. אני לא דתי, אני אוכל שרימפסים ולא שומר שבת, אבל חושב שאלוהים הפגיש אותנו על רקע של אסונות. כל אחד מאיתנו עבר איזשהו אסון אישי. האסון שלי נבע מאותם מקומות של יהודה פוליקר, שקשורים בשואה ובהיטלר. אני דור שני קשה, בן לשני הורים שהיטלר הרס להם את החיים, והם הרסו לי את החיים. אנחנו מדברים על אסונות ילדות".

"הרגשנו מסכנים, וחברות התקליטים ניצלו את המסכנות שלנו, והייתי מוכן לחתום על כל דבר כי מאוד רציתי להיות מוזיקאי. לא התנהלתי טוב ברמה הכלכלית. כל כך רציתי להצליח במוזיקה שהייתי מוכן לוותר על הכול, על כל הכנסה", הוא מוסיף, "ואז גנבו לנו איזה 70 מיליון שקל. סלחתי לכולם. אני לא כועס על אף אחד".

גם היום אמנים צעירים, וגם המצליחים שבהם, חווים קשיים כלכליים, שנובעים גם מכך שהסטרימינג והדיגיטל משלמים פירורים לאמנים.
"לגבי כמה משלמים או לא משלמים, זה לא דיון מכובד לגיל 60. אני לא מבין בכלכלה. אני חושב שאם אדם מרגיש לא מספיק אוהב את עצמו אז הוא מאפשר לאחרים לנצל אותו. עם השנים, למדתי לאהוב את עצמי יותר, ועכשיו עובדים עליי פחות. אם נתרגם את זה לכסף, אז אמן שמאוד מצליח כנראה מאוד אוהב את עצמו, ואמן שפחות מצליח כנראה פחות אוהב את עצמו".

בגיל 60, מה נשאר בך מהצעיר הרעב שהיית פעם?
"הסקרנות לכל שיר חדש שיוצא, לסגנונות, לערבוב סגנונות, עדכנות. אני לא חושב שאמנים צעירים עדכניים, אני חושב שרק מעטים באמת מתעניינים. אני חושב שהם סופר מוכשרים בדור החדש, אבל מה שמנחה אותם זו הגישה החומרית יותר. אני, גם אם גנבו לי, רציתי לעשות מוזיקה. זה מה שהנחה אותי. מעטים מהדור החדש זה מה שמנחה אותם, לעשות מוזיקה מורכבת, מיוחדת, שונה, מהפכנית. אלא שכבר עושים את זה עוזבים את הארץ, כי הארץ הזאת בעיני לא בנויה לקלוט מוזיקה מיוחדת מדי. אני מבין את זה. גם עם זה השלמתי: שהטלוויזיה, הרדיו וגופים תקשורתיים - צריכים מוזיקה מובנת. מזל שיש את יוטיוב ואת פייסבוק, למעשה שם אני מציג את הדברים המוזרים שאני עושה. הבת שלי, בת 18, אפילו לא יודעת מה זה רדיו. אני מבין שרדיו היום חייב להיות מובן, אני מבין שהוא חייב את השירים המובנים, את הלהיטים, מה שנקרא".

היחס של דוכין לרדיו מפויס היום הרבה יותר. בעבר ניהל מאבק מתוקשר נגד גלגלצ, אמר שהושפל בדחיות רבות מוועדת הפלייליסט לאורך השנים, וב-2017 אפילו כתב מכתב לשר הביטחון דאז, אביגדור ליברמן, בעקבות התעלמות התחנה מאלבום שהוציא, "לאהוב או למות".

"אין לי שום רגשות טינה לתחנות כמו שהיה לי אולי לפני 20 שנה, כשהייתי אומר 'למה אתם לא מעזים?'. אני מבין אותם, כי למעשה האנשים שנמצאים באוטו ופותחים רדיו צריכים לשמוע משהו שירגיע אותם על רקע כל המהפכות המוזרות ועל רקע המדינה הזאת. אין בי שום כעס מינימלי היום אם אני מוציא שיר ולא משמיעים אותו. אני באמת לא שומר טינה, לעומת מה שהיה פעם, לפני 20 שנה, כי לא הבנתי שאלה גופים שבעצמם בסוג, נקרא לזה במילה עדינה - של הישרדות".

גם כשמעלים בפניו את היעדרם של אמנים מבוגרים מהפסטיבל שערכה התחנה לרגל 30 שנה להיווסדה, הוא מסרב להתרגש. "אני שונא מטיפים, ואם אני אגיד לך שאני נגד התופעה הזאת אז אני אהיה מטיף בעצמי. אני לא קובע בשביל אף אחד מה לעשות, ואם הגוף הזה מחליט שלא מתאים לו המבוגרים - שיבורך. זה גוף שכנראה יכול להרשות לעצמו את הדבר הזה. שמישהו שיכול להגן על אמנים בגילי יעשה הופעת בתגובה לזה. מי אני שאני אתקן את התופעה הזאת? מה אני אבזבז את חיי בלהגיד 'למה לא הייתי בהופעה הזאת שהיו בה רק צעירים?', במקום לשבת ולכתוב שירים?", הוא אומר.

"שמע, אני כבר לא מרדן. זה לא שאני מפחד - אני באמת מבין את הקו המנחה של גופים ציבורים כמו גלגלצ וערוץ 12. גלגלצ בעיניי, תחנה יחסית בין הייחודיות והאיכותיות שיש, כי היא כן נותנת לך אופנה אחרונה. העולם משתנה, ואני מפחד להגיד את זה, אבל כנראה עוד מעט לא יהיה רדיו. הפורמט הזה של רדיו ייעלם עקב הופעת הסטרימינג שנתן לנוער את החופש לבנות לו רדיו משלו. גלגלצ מצליחה להתמקד בלהיטים חשובים שיש בעולם ובארץ, אבל יש עדיין אנשים כמו אסף אבידן שלא יכלו לשרוד בארץ שלנו, ויש את נגה ארז, אלה אנשים שכנראה הארץ הזאת קטנה עליהם".

"אהבתי את הקורונה"

כל עשור מביא איתו אתגרים, התמודדויות ולמידה. מה היה האתגר של העשור האחרון בחייך? ומה האתגר של העשור השביעי בחייך?
"בעשור הזה אני הכי אזכור את הקורונה, גם כסכנה, כי זאת מחלה מפחידה, וגם כהזדמנות - להיזכר מאיפה באתי. זו הייתה הזדמנות כי משהו בצנזורה והציפייה קצת זזו הצדה. באופן כללי, יש לי OCD (הפרעה טורדנית-כפייתית - ש"ב), שאם אני לא כותב חמישה שירים ביום אני לא מרגיש טוב. בקורונה אני חושב שכתבתי איזה 400 שירים, בכל מיני צבעי קשת. כמובן שאני לא משחרר את הכול".

"בעיקר איבדתי את הפחד במוזיקה בזמן הקורונה, הלכתי למקומות הכי רחוקים של האמן שבי. יצרתי המון מוזיקות שאף אחד לא מחויב לקבל את זה ברדיו. עשיתי את זה בשביל עצמי. נסעתי גם לגור חצי שנה במושב דור. כאילו נזכרתי שבמקצוע הזה אתה מקבל כרטיס אחד לחוויה כיפית אבל גם מפתחות לסוג של כלא אמנותי. כי בעצם כשמגלים אותך במוזיקה מסוימת שמצליחה, אז אתה כאילו צריך להישאר כל הזמן באותו עניין. הכלא הזה קצת השתחרר לי בקורונה. לא נעים לי להגיד, אבל אהבתי את הקורונה. זאת אחלה כותרת, אחי, 'אהבתי את הקורונה'".

"ומה האתגר שאני מציב לעצמי לעשור הבא? יש לי שני מחזות זמר שאני מאחל לעצמי: על אחד אני לא יכול לגלות, זה קצת סודי, מדובר במחזמר ארצי ואני חושב שאני אעשה את זה בעזרת השם, והשני זה 'עליסה בארץ הפלאות' - זה לא בדיוק עליסה הסטנדרטי אלא הגרסה על פי ויסוצקי, שהלחנתי, ואני מתחיל לגשש ברמה העולמית. זה חלום גדול. זה איכשהו הגיע לבן של ויסוצקי, הוא צלצל אליי ואמר שבדרך כלל הוא לא נוהג להגיב, אבל הפעם הוא הרגיש שזה משהו גדול ושהוא מצפה לזה. אני לא יודע אם זה יכבוש את ברודוויי אבל זה החלום".

ומה עם מחזמר משירי "החברים של נטאשה"?
"אני לא יכול להתחייב על נטאשה. אני בקשר מקסים עם מיכה, אנחנו מגששים אם לכתוב, מגששים יותר מאי פעם, אבל כרגע אני לא יכול להתחייב שייצא משהו מזה".

ובכל זאת, יש סיכוי לשיר מקורי חדש של הלהקה?
"סיכוי תמיד יש. מימוש ותיזמון - לא ידוע".

"גיל 60", מוסיף דוכין, "זה זמן לעשות סקירה, חשבון נפש קצר, עצירה, להיזכר בכל התחנות. הראש שלי במוזיקה צעירה, אני עושה טכנו והיפ הופ, נהנה ממוזיקה כמו שלא נהניתי אף פעם. יש הבדל בין מה שאני מייצר בבית לבין מה שהעולם צורך ממני. אני מאוד מאושר, כל הזמן עוקב אחרי אופנה מוזיקלית".

אם ארקדי הילד היה נפגש עם ארקדי בן ה-60, מה הוא היה חושב עליו ומה הוא היה אומר לו?
"בגדול ארקדי היה אומר לארקדי - בזבזת המון זמן בשינוי אנשים בכוח, בהתמרדות מול כל מיני מצבים. חבל שבמקום זה לא ישבת ויצרת שירים".

דוכין יחגוג את יום הולדתו ה-60 שחל היום במופע שקיעה שיתקיים מחר (שישי, 2.6) בזאפה אמפי שוני ובו יארח חברים; וב-4 באוגוסט, ט"ו באב, יקיים את המופע "יש בי אהבה" בהיכל התרבות, בו יבצע את שירי האהבה הגדולים שלו ויארח את שלומי שבת, שלומי שבן וקרן פלס. "לפני שנה אמרתי שבא לי לצאת מאיזור הנוחות שלי בהופעות. כבשתי את אזורי הביניים כמו מועדוני זאפה, שם תמיד היה סולד אאוט, כבר מ-1996".

"לפני שנה אמרתי: אני אמנם בבינוני וחי חיים יחסית רגועים, אבל החלטתי שאני הולך להרים קצת את האף ויצאתי למקומות של 2,000-3,000 אנשים", הוא מסביר, "אני מצד אחד נהנה מאוד מההצלחה של זה, ומצד שני אני סובל מאוד ממתח שיש לאמן בישראל בכל פעם להוכיח ולהצליח ולמלא אולמות. זה תמיד מלא אבל הדרך לשם היא תמיד טיפה מכרסמת את הבריאות שלי. זה לא נורמלי, מקומות של 3,000 איש. נראה לי יותר נורמלי מקומות של 300. כמה שעשיתי את זה בקריירה, עוד לא התרגלתי לזה, וזה תמיד מטלטל אותי".

אחרי 60 שנה, מה הבחירות בחייך שאתה הכי גאה בהן?
"אשתי, סימה. בחרתי נכון. שמע, הכרתי אשה שאין קשר ביני לבינה. זאת אומרת, האופי שלה, היופי שלה, ההתנהלות שלה, ההתנהגות שלה והמהות שלה כל כך 180 מעלות הפוך ממני, שזה לא אמור היה לקרות שנהיה כמעט 30 שנה ביחד, וזאת באמת הבחירה הכי טובה שעשיתי בחיים; המפגש המיסטי והמוזר ביני למיכה היה סוג של בחירה טובה, כי מה הקשר בין נער בן 16 שמגיע מרוסיה לנער מרוקאי? נקשרתי אליו ודווקא לא נקשרתי לכל החבורות הרוסיות. כנראה שיש לי טעם טוב בסופו של דבר, לבחור אנשים נכון ולהתרחק מאנשים שפחות עושים טוב".

 "אני מאמין באדם, מה לעשות?"

כשבתו מאי הייתה בת שנה, אמר דוכין בריאיון לידיעות אחרונות שבתור ילד ההורים שלו לא הציבו לו גבולות. "היום, כשיש לי ילדה, אני מבין כמה זה נורא שההורים לא אמרו לי לא". לפני שבועיים חגגה מאי יומולדת 18, ואני מבקש לדעת מה השתנה מאז בגבולות ובכלל. "היא עושה מה שהיא רוצה ואני גאה בה. ילדה מדהימה. שברתי את מחסום האבא בכך שהצלחתי להעניק הרבה יותר אהבה לילדים שלי מהיחס של אבא שלי אליי. אבא שלי לא נגע בי עם מטאטא. אני מתחנן לחבק את הילדה. היא כבר לא אוהבת חיבוקים בגיל שלה. אני ניצחתי את אבא שלי במובן הזה. אני כן אבא אוהב ומחבק. עם הזמן, סליחה על ההשוואה הבוטה עם המהפכות המשפטיות והדמוקרטיות, כמו שאני לא רוצה לשנות את העולם, אני לא רוצה לשנות את הילדים, ונותן להם להיות מי שהם ומה שהם. לא רוצה לכפות עליהם את הבחירות בשום דבר. פשוט לאהוב".

אמנם המהפכה המשפטית השתרבבה לה הפעם לתוך התשובה, אבל דוכין חש אי נוחות להתבטא ישירות בנושאים פוליטיים, אפילו בשנה הסוערת הזאת. לפני כארבעה חודשים חתמו מאות מוזיקאים על גילוי דעת נגד האיומים בקיצוץ דרמטי או סגירה של תאגיד כאן, שכלל בין השאר את המילים "לא במקרה מי שמנסה לחולל הפיכה משטרית בחר לו את חיסול השידור הציבורי כאחת ממטרותיו הראשונות". בין החותמים היו כמה מהאמנים הבכירים ביותר במוזיקה הישראלית כמו שלום חנוך, שלמה ארצי, ריטה, אהוד בנאי, נורית גלרון, יהודית רביץ ויהודה פוליקר. גם דוכין נתן את הסכמתו לצירוף שמו לגילוי הדעת, אך לאחר מכן התרחשה דרמה מאחורי הקלעים.

"חתמתי ואז יצאתי מהמעגל. לכאורה חתמתי ואז הצטערתי, מכיוון שכל ההתנהלות סביב ההצהרה הזאת מהר מאוד הפכה לפוליטית, ואני אדם שמתעב פוליטיקה", אומר דוכין. 

"ברגע שהתחיל שם, בווטסאפ, סביב ההצהרה הזאת, שיח שהוא פוליטי, אמרתי שאני נגד סגירה של ערוץ 1 לחלוטין אבל לא בעד פוליטיקה. ניסו להפוך אותי לפוליטי בכוח. אני מופיע בשטחים למתנחלים, אני מופיע לכיפות סרוגות, אני מופיע לאשכנזים ולמזרחים, לגייז וללסביות. אני בעד כולם, כי ברגע שיש מוזיקה, היא מרגיעה את כולם והיא עושה שלום. ניסו לשייך אותי, כביכול 'אם הוא נגד סגירת כאן 11 אז הוא בטח שמאלן'. אני לא שמאלן ולא ימין ולא כלום. אין לי טייטל, אני מתנצל. אם אני צריך להסביר מי אני במובן הזה - אז לא יספיק לנו הריאיון בכלל. ברגע שראיתי שמקשרים את הסגירה הזאת של כאן 11 לשנאה בין בני אדם, ביקשתי להוציא את עצמי מהמעגל הזה. אני רציתי שלא יסגרו את כאן 11 רק מסיבה אחת - כי יש שם תכנים טובים, נקודה, סוף. לא בגלל ביבי או שרה או שמאל או כל השטויות האלה".

"אני לא פוליטי", הוא מדגיש שוב. "אני אוהב את השמאל כמו שאני אוהב את הימין ואני אוהב לנגן ולשיר לכולם, מכיוון שיש בי אהבה והיא תנצח. אם אני אתחיל לעשות סלקציה, את מי אני אוהב? אני שונא את המילה נגד, כי ברגע שאתה נגד מישהו מתחיל פילוג, ואני חושב שאסור לעשות פילוג. צריך למצוא פטנט איך השמאל יחבק את השמאל, כי הרי גם בתוך השמאל אף אחד לא אוהב את אף אחד והם בינם לבין עצמם מסוכסכים. באג'נדה הדמיונית שלי, השמאל צריך להתחבק עם השמאל, הימין צריך להתחבק עם הימין, אחרי זה השמאל צריך להתחבק עם הימין, ואז כולם צריכים להתחבק עם הדתיים ועם הערבים הטובים שהם לא מחבלים, אני כמובן לא מצדיק חבלות. בגלל שאתה חושב ימינה או שמאלה, אתה לא צריך לאבד אותי בתור מי ששר על האדם. אני מאמין באדם, מה לעשות".

גילוי הדעת נגד האיומים על תאגיד כאן הוא חלק מהמאבק נגד הפגיעה בדמוקרטיה ונגד שינוי שיטת הממשל, שבו שותפים גם שמאלנים וגם ימנים רבים. מה אתה חושב על גל ההפגנות נגד המהפכה המשפטית?
"אני לא נכנס לזה. כשגנבו אותי, הפסקול היה ימין-שמל-ימין-שמאל. גנבו אותי יפה גם על רקע השמאל, וגנבו אותי מאוד יפה גם על רקע הימין. אני לא רואה את עצמי מחלק את הדברים בצורה כזאת חדה. מה שחשוב לי זה טבע האדם. אם האדם הוא טוב - זאת התחלה טובה לשיח. מי שיקשיב טוב לשירים שלי יבין מה אני חושב. לא על ההפגנות אלא על טבע האדם. נכון, זה נשמע נאיבי 'יש בי אהבה והיא תנצח'. נשמע חרטא, כן? אבל אם אנחנו לא נאהב - אנחנו נמות. אז אני פה למען האהבה".

בעבר דווקא היית שותף ביצירה של שיר מחאה פוליטי ידוע, "אחרינו המבול" שהלחנת וכתבה ושרה נורית גלרון, ועסק באדישות הישראלים באינתיפאדה הראשונה. היית עושה שיר כזה שוב היום?
"הלחנתי את השיר בצורה פונטית ולא הבנתי אף מילה ממנו. רק עשיתי מוזיקה, לא הבנתי כלום ולא ידעתי על מה היא מדברת. אני לא חושב שהייתי מלחין שיר עם טקסט כזה שוב. אבל בוא נבהיר שנורית גלרון היא אחותי הגדולה, ואני מעריך, מעריץ ואוהב אותה".

חוץ מ-60 שנה להולדתך, מציינים גם 45 שנה לעלייה שלך לארץ. בין אם כיוונת לכך ובין אם לא, הפכת לסמל לאמנים יוצאי ברית המועצות בישראל. אתה מרגיש שהיחס היום לעולים מברית המועצות לשעבר הוא טוב יותר? אתה עוד מרגיש את האפליה?
"אם בן אדם מספיק חזק לשרוד את הגל שנקרא להיות עולה חדש, ללמוד עברית, להשתלב בחברה הישראלית ולהיות אמן - הוא יהיה אחד הבכירים בתיאטרון גשר או ארקדי דוכין או מארינה מקסימיליאן או סשה דמידוב או זאת שמפרסמת תה ויסוצקי".

אניה בוקשטיין.
צוחק. "כן, אתה רואה, בגיל 60 אני מתחיל לא לזכור שמות. זה תלוי בבן אדם, ברצון שלו ובטבע שלו. אין שום אפליה ואין שום דבר, אם אתה באמת אדם חזק. אני באתי לתל אביב עם כמה גרושים ואף אחד לא עזר לי, אחי, עשיתי הכל בעצמי. אין שום אפליה ואין שום דבר. יש מסלול של בן אדם. אף אחד לא רוצה לדכא אף אחד בכוח. אם אני מסתכל על החבר'ה הרוסים ואני רוצה לתת להם טיפ: חבר'ה, אל תתערבבו רק בחברה הרוסית, תצאו, תדברו עברית. כל הניסיון לעשות הפרדה הוא ניסיון זול".

"למות זה קל. לחיות זה הרבה יותר מסובך"

בריאיון איתך באמצע שנות התשעים ציינו את העבר עם האימונים המוזיקליים המרובים שלך. למרות הכישרון, ההערכה וההצלחה, אמרת "ככל שהשנים חולפות, אני מרגיש שאני לא יודע כלום". התחושה הזאת השתנתה מאז?
"אני לא יודע כלום. מה לעשות, ברגע שאתה אומר שאתה יודע, אתה יוצא לפנסיה. פנסיה זה מוות. אני לא רוצה למות עדיין. אני עדיין לא יודע כלום. חקרתי היפ הופ ועכשיו דאב-טכנו ומוזיקה קלאסית. לא למדתי מקצוע אף פעם ואני לא יודע תווים. אני חוקר, אני לומד. אני אוציא ספר שירים בקיץ, בעזרת השם, של שירים שכתבתי ולא הולחנו. אני גם מתנסה בכתיבה".

בעוד חצי שנה ימלאו עשר שנים למות אריק איינשטיין, שדוכין יצר לו את הלהיטים הגדולים "יש בי אהבה" ו"בגללך" (עם מיכה שטרית). "ברמה האנושית, אריק הגדיר כמה לא פשוט להיות פשוט", הוא אומר. "היום זמרים בגדלים האלה קצת בלתי מושגים ברמת התקשורת. אריק מאוד אהב לדבר עם אנשים פשוטים, עם אנשים ברחוב ועם אנשים בגובה העיניים. חלק מהזמרים הצעירים - קשה להיות איתם סתם בקשר. אריק חיפש להיות בקשר עם בני אדם. זה מה שאני זוכר. את הפרצוף שלו. זה היה בית ספר, איך הוא עם כל כך הרבה שירים מפוארים עדיין נשאר פשוט ומיוחד. זה מה שאני מאחל לכל הזמרים, גם אם הם סופר מצליחים, שאפשר יהיה לדבר איתם בגובה העיניים. עוד לא למדנו לקדם ולשמר את האמנות של אנשים שנפטרו, הלוואי ונלמד לעשות את זה מארצות אחרות".

עוד ענק תרבות שנפרדנו ממנו, לא מזמן, הוא יהונתן גפן, שהיה שותף בגרסה בעברית לשיר "טמבל". מה המשמעות של גפן ושל השיר הזה עבורך?
"אני ומיכה ישבנו אז כמו שני ילדים קטנים שמקבלים שיעור בכתיבה בחינם. זה היה הצגה. בא בנאדם מולנו, אני מתרגם לו את השיר ותוך חצי שעה יהונתן מעברת את זה בצורה שהכי תתאים לישראל ופשוט מצייר לך ציור מדהים. אתה רואה מה זה כשרון כתיבה ענק. הייתי בשוק".

עבדת עם הגדולים ביותר, ועכשיו אתה כבר בעצמך כזה. עם איזה אמנים צעירים מעניין אותך לעבוד ולהעביר הלאה מכישרונך וניסיונך?
"כל האזור של נונו, עיליי אשדות, כל החבורה הזאת מדהימה. מיכאל סוויסה, הבן של מאיר, הוא ראפר מטורף. אם הייתי מנטור שלו הייתי אומר לו - אני רוצה לראות סרט שאתה מוביל. עדן חסון זמר אדיר. מארינה מקסימה. אודיה מדהימה. יש הרבה חבר'ה טובים. הכי הייתי רוצה לעבוד ממש עם בחורה כמו נרקיס, שזה נראה לא קשור אבל זה כן קשור. בעיני היא איזה אלטר אגו של מאיר בנאי. זמרת ענקית ונשמה ענקית".

מה לגבי נועה קירל ואנה זק?
"זה פופ טוב וראוי. אני לא מבין בכדורגל אבל הייתי כמו אוהד ישראלי כשצפיתי באירוויזיון ומאוד התפללתי שנועה תצליח. נועה כבירה. אם הייתי רוצה משהו בשבילה זה שיהיו לה גם שירים שיישארו קצת, בוא לא נקרא לזה לנצח, אבל בוא נגיד איזה 10 שנים, והייתי שמח לכתוב לה שיר שלא יהיה רק אופנתי אלא שיישאר פה איזה 15 שנה".

"בשלוש-ארבע השנים האחרונות אתה רואה שיש מעט מאוד שירים שיישארו. הייתי רוצה לאחל לחבר'ה האלה להתעניין בשירים שיצמיחו שורשים עמוקים יותר ויגדלו לעצים עבים יותר, ולא יהיו רק כפופ חולף. גם הביטלס זה פופ שנשאר להרבה זמן. גם הבי ג'יז ואבבא זה פופ שנשאר. והשירים של כל החבר'ה האלה, שהם סופר מוכשרים, לא מצמיחים שורש ועץ שמתעבה".

ואגב אירוויזיון, רק מעטים יודעים שבוועדה שבחרה את השיר בשנת 1998 הגיע דוכין למקום השני והפסיד רק לאחת, דנה אינטרנשיונל, עם השיר "דיווה". גם 25 שנה אחר כך, הוא אומר שעדיין לא ויתר על החלומות על קריירה בינלאומית.

"מעניין אותי מאוד אזורים של לכתוב שירים לזמרים כמו אדל, ומוזיקה ספרדית טובה. אנשים לא יודעים אבל כתבתי שיר נושא לסרט עם אנג'לינה ג'ולי ושירים שהגיעו מאוד גבוה במצעד ברוסיה. מאוד מעניין אותי לקחת גם את הקטלוג הישן שלי וגם את החדש ולהעביר אותם לאיטלקית, ספרדית, צרפתית ואנגלית. אני צריך חבורה של זמרים שיעזרו לי לעשות את זה. באחרונה, בזמן הקורונה, יהלי סובול כתב לי כמה שירים באנגלית. אני מאמין שאם אני מספיק טוב בישראל אז אני יכול להיות מספיק טוב גם בחו"ל. החלום הזה קיים".

על איזה שיר אתה מתחרט? ועל מה עוד אתה מתחרט?

"תראה, אני אהיה שקרן אם אני אגיד שאני מתחרט על שיר אחד שכתבתי. אני מתחרט על כמה עשרות או אולי אפילו מאות שירים שלי, שלא תמיד היו ברמה שהגעתי אליה עם השנים. יש לי יכולת טכנית ומקצוענות לכתוב שירים כמו שסנדלר יודע לתקן נעליים. אז יש לי הרבה שירים שאני מתחרט עליהם, אבל אני בהחלט מאמין שהרפרטואר שלי הוא בין הכי חזקים שיש בישראל, כי מתוך אלף שירים לפחות מאתיים הם שירים שהזמן לא הפריע להם להיות נצחיים. ועל מה עוד אני מתחרט? הייתי שר באלבום הראשון של נטאשה במבטא הרבה פחות רוסי. אבל בגדול אני לא מצטער על כלום".

למי אתה הכי מתגעגע? ולמי לא ממש מתגעגע?
"זה עצוב להגיד - אני לא מתגעגע לאבא שלי, כי הוא היה אדם מאוד קשה אבל בגלל שהיטלר עשה אותו קשה. אני מתגעגע מאוד לאמא שלי, כי היא הייתה יוצאת מכליה בשביל להעניק בכוחותיה האחרונים איזושהי אהבה מינימלית. אני מאוד מתגעגע למאיר בנאי. אף פעם לא איבדתי חבר שהוא מוזיקאי כזה אדיר וענק, וזה השאיר לי חור מאוד גדול בנשמה. אני מתגעגע לימים שהייתה תחרות של בסיסטים בחיפה, ופתאום אני תופס מקום שני ויוסי פיין תופס מקום ראשון".

"אני מתגעגע לימים של ויסוצקי, שאביב גפן בא לצוותא 2 והעריך את המוזיקה הזאת. אני מתגעגע לימים שהספיק ערוץ 1 ולא היה צריך כל כך הרבה ערוצים. אני מתגעגע לשקט מסוים שזה יצר ואיפשר ליצור יותר, כשלא הייתה כזאת תזזיתיות אינטרנטית. יחד עם זאת אני מאוד מחושמל ויש לי תוכנות ואני עושה מוזיקה אלקטרונית, אבל אני מתגעגע למה שהיה קודם. ואני מתגעגע לאחי שנפטר בדיוק בגיל שהגעתי אליו עכשיו, 60".

אתה חוגג יומולדת 60 ביום שבו מופיע בישראל רובי וויליאמס, ששר באחד משיריו: "אני יודע שאני אמות, אז הנקמה שלי היא לחיות טוב"? אתה מזדהה?
"קודם כל אני מת על רובי וויליאמס, הוא אחלה פרפורמר. אני חושב שיש בינינו הרבה דימיון בעניין ההתמכרויות, הוא היה מכור לאלכוהול ואני מכור לסוכר. כל אחד עם ההתמכרויות שלו. הייתה לי גם אכילה רגשית, וזה אפקט צדדי של השואה. אם ההורים שלי לא הצליחו לאהוב אותי בגלל היטלר, אז אני במקום אהבה אליהם הלכתי לסוכר".

המוות זה משהו שמפחיד אותך?
"אני יותר מפחד לחיות מאשר למות. לחיות זה הרבה יותר מסובך. למות זה קל".

נאחל לך עד 120 שנים בריאות ומאושרות. איזה שיר יושמע בהלוויה שלך? ואיזה בופה יוגש בשבעה?
"בהלווייה שלי ישמיעו את השיר 'עכשיו אני כי ההוא הלך'. כי תמיד כשמישהו הולך - מישהו נולד. לגבי הבופה בשבעה, אני אומר: די, חלאס עם האופנה הזאת של העוגיות והעוגות, תפסיקו להשמין באירועי השבעה. תאכלו בריא. אתם צריכים אחר כך לקום ולחיות".