ההתנזרות מפוליטיקה והגידול הסרטני: רמי דנוך בריאיון חושף

עשרות שעות שיחה יש לי עם רמי דנוך, מחלוצי הזמר המזרחי בישראל. אבל גם אחרי חברות שנמשכת עשור ושיתופי פעולה מוזיקליים, כשהגיע לידי ספרו האוטוביוגרפי "אבני דרך" (הוצאת אופיר ביכורים) הבנתי שיש דברים רבים שאני לא יודע על אודותיו.

הספר הוא עבודת שורשים של משפחתו של דנוך שעלתה לארץ מתימן, אבל הוא למעשה מספר את סיפורן של משפחות רבות שביקשו לשמור על המורשת והמסורת והצליחו בעבודה קשה לגדל ולטפח משפחה לתפארת, לקחת חלק בהקמת הארץ ולהגדיר מחדש את הישראליות כפי שאנו מכירים אותה כיום.

הספר מתחיל במשפחת סבו וסבתו של דנוך ועובר לילדותו בשכונת התקווה בתל אביב, צעדיו הראשונים במוזיקה כילד פלא, תחילת הדרך המוזיקלית והקמת להקת צלילי העוד המיתולוגית והמהפכה המוזיקלית שחוללה, קריירת הסולו, ההצלחות, הכישלונות, הטרגדיות, המשברים, החזרה בתשובה והאנשים והאומנים שפגש בדרך, מזהר ארגוב וג'קי מקייטן ועד אומן הג'אז סטן גץ. הספר מסתיים בהווה, אחרי הסולחה עם דקלון והמופע המשותף עם כוהן השירה בציבור גבי ברלין.

דנוך עושה חשבון נפש עם עצמו, חושף את רגשותיו האישיים ביותר ועל הדרך מספק הצצה לתעשיית המוזיקה של שנות ה־70 וה־80, על צדדיה היפים והמכוערים. "כשאני קורא את הספר, אני מופתע ממה שעברתי בחיים האלה", הוא אומר. "עברתי חתיכת דרך, זה לא פשוט". 
אנחנו נפגשים בחצר ביתם התל־אביבי של בתו, השחקנית־קומיקאית פרלה דנוך ובעלה, כוכב הילדים מני ממטרה (מני צוקרל), שלאורך המפגש הרעיפו אהבה ודאגה לרמי דנוך. "פרלה מאוד מזכירה לי אותי באופי, היא כישרון ענק, זמרת אדירה ואני לא אומר את זה רק כי היא הבת שלי", אומר האב בגאווה. "היא לקחה הרבה ממני, את העקביות והרצינות במקצוע הזה. כשהבנתי שהיא נכנסת לעולם הבידור, אמרתי לה שזה עולם קשה ואכזרי, שצריך לדעת להתמודד. היום היא במקום טוב ועדיין מתמודדת עם הקשיים במקצוע, אבל אני מאמין בה ובטוח שהיא תגיע רחוק".

ומה לגבי החתן שלך?
"מני? הוא בחור חבל על הזמן. מה אני אוהב בו? את הפשטות שבו. הוא דרוויש. הוא לא יכול להגיד 'לא' לאף אחד. הוא עובד קשה מאוד, הנה עכשיו הוא חזר מסיבוב בארצות הברית ואיך שהוא נחת - לפני שבכלל הספיק להגיע הביתה - כבר יצא להופעות. אני מזהיר אותו שישמור על הבריאות שלו עם העומסים האלה, כי הייתי במקום הזה. בעבר קראו לי בשוק 'רמי טורס', בגלל שהייתי נוסע לכל חור בארץ כדי להופיע. אין מקום בארץ שלא הייתי בו, אבל הבנתי שהבריאות מעל הכל".

ההצעה לכתוב אוטוביוגרפיה הגיעה אליו בהפתעה. "לא חשבתי על זה לפני כן", הוא אומר. "אבל התגלגלתי עם הרעיון והבנתי שזו יכולה להיות סגירת מעגל נהדרת עבורי. לא שאני מסכם משהו, אבל זה חשוב". 

שמתי לב שבספר אתה לא מדבר על קיפוח, על הדרת השירים של צלילי העוד בסבנטיז מתחנות הרדיו הממסדיות. למה השמטת זאת?
"לאורך כל הדרך לא אהבתי לדבר יותר מדי על קיפוח. דיברתי פה ושם שהיינו ב'גטו תרבותי', אבל לא רציתי להצטייר כבכיין או להיתפס כקוריוז. כל הזמן נלחמתי ועד היום אני נלחם על הזכויות שלי. כשדקלון קיבל את פרס ישראל, אמרתי שאם היו פונים אליי, לא הייתי לוקח את הפרס. זו ברירת מחדל.

"אני רוצה לקבל פרס בזכות שמגיע לי, ולא בגלל ששלמה ארצי לא רוצה את הפרס. מה פתאום?! למה?! לא מגיע לנו? אנחנו ותיקים, אנחנו מחלוצי הזמר הישראלי, רבאק. עשינו פה הרבה דברים. למה לא? כשמירי רגב פנתה אליי ב־2016 להופיע עם דקלון בטקס הדלקת המשואות בשיר 'חסידה צחורה', היא אמרה לי בפירוש: 'רמי, רציתי שאתה ודקלון תשירו ביחד את השיר הזה'. אבל דקלון לא רצה. הוא רצה להופיע אך ורק עם סגיב כהן, אז הוא לא השתתף בטקס. ההפסד כולו שלו. בסוף הופעתי עם מירי מסיקה".

מה לך ולכוורת? 

דנוך, שבחודש הבא יחגוג 72, נולד בשם רחמים ליחיא (זכריה) ובתיה דנוך. משפחה מוזיקלית. "האחיות של אבא שלי היו זמרות והקימו שלישייה בשם בנאת דנוך, שהופיעה ברחבי העולם, וגם האחיות שלי התלוו אליהן לעתים להופעות", הוא מספר. "מגיל אפס ידעו שאהיה זמר. אבא שלי היה חבר טוב של הזמר התימני שלמה מוקעה (מחלוצי הזמר התימני בישראל - ד"פ) שהיה וירטואוז. הוא ניגן בעוד, כתב והלחין שירים והוציא מספר תקליטים.

הוא קלט אותי ואמר לאבא שלי 'תשקיע בו'. אבי שמע בעצתו ובאמת כילד הצטרפתי למקהלת תפארת ישראל. שם למדתי את השירה הפיוטית ובזכות זה אני משמש כיום גם כחזן בבית הכנסת בראשון לציון, עיר מגוריי. השיא שלנו היה להופיע בבנייני האומה בירושלים לצד ג'ו עמר, אליל הזמר שלנו".

עוד כילד נהג לשיר באירועים משפחתיים, ובגיל 14 אף הלחין את שירו הראשון, שהפך במרוצת השנים לקלאסיקה ים־תיכונית - "איילת חן", על פי מילים של רבי שלום שבזי. "הושפעתי מכמה דברים בלחן, למשל ממוטיבים של מוזיקה ערבית ותימנית", הוא מספר. "אחרי מלחמת ששת הימים כתבתי גם שיר שעסק במלחמה, על פי מנגינת השיר הטורקי 'איסטמם בבג'ים' שהלך ככה: 'בחמישה ביוני החלה מלחמה, צה"ל ניצח ביד רמה'. אחרי שכתבתי את השיר הזה, הבנתי שאני יודע לחרוז ולכתוב, והמשכתי עם הכתיבה".

בגיל 16 כבר הקים את להקתו הראשונה, הצוקים, להקת חתונות שסיפקה לו את טבילת האש המשמעותית הראשונה בעולם המוזיקה. "כל הזמן הייתי אחד שיוזם ודוחף. גיבשתי סביבי חבר'ה מיפו ויצאנו להופיע. בצוקים ניגנתי על תופי קונגס ושרתי הכל, שרתי שירים של אריס סאן, ג'ו עמר, עליזה עזיקרי ועוד", הוא מספר.

"הייתי הולך ל'קפה נגה', שנחשב אז לבורסת המוזיקאים. ישבו שם אמרגנים שהיו 'קבלני עבודה', שולחים זמרים להופעה ממקום למקום. פעם אחת אחד האמרגנים סידר לי הופעה בחתונה באולמי תל אביב. הופעתי שם עם הרכב נגנים שהוא בעצמו שלח. אבל חלק מהנגנים בהרכב לא היו מוזיקאים. הם רק החזיקו את כלי הנגינה ועשו כאילו. הקהל עלה על הבלוף הזה וזו הייתה פדיחה, אבל זה היה בית ספר עבורי ללמוד איך השוק עובד וממה צריך להיזהר, בייחוד מאמרגנים ממולחים".

בשנת 69' התגייס. "הכרתי חבר'ה שמנגנים והקמנו הרכב בבסיס", הוא מספר. "הופענו בבסיסי תובלה שונים וזו הייתה חוויה נהדרת". בשנת 72' השתחרר מהצבא וכעבור שנה נישא לאשתו הראשונה אתי (הזוג התגרש בשנת 80') השניים עברו להתגורר בקריית אונו. סיבוב בגן הציבורי השכונתי הפגיש אותו עם קרוב משפחה שאותו לא ראה זמן מה. "ראיתי בחור רזה עם רגל מגובסת יושב על ספסל ומנגן על גיטרה אקוסטית שירים של כוורת ולד זפלין", הוא מספר.

"זה היה יהודה קיסר. סבתא שלו וסבתא שלי היו אחיות. אמרתי לו 'תגיד לי, יהודה, מה לך ולמוזיקה הזאת? רבאק, מה לך ולכוורת? אתה תימני וגדלת על המוזיקה התימנית'. 'זה מה שאני שומע ואוהב', הוא אמר לי. אהבתי מאוד את כוורת אבל שאלתי אותו אם בא לו לנגן מזרחית, מוזיקה שאנחנו גדלנו עליה. הוא אמר: 'כן, למה לא, אם תכוון אותי'. הלכנו למקלט השכונתי שנקרא 'צוללת צהובה', ישבנו שעות על גבי שעות, ניגנו ושרנו שירים מזרחיים שהכרנו. לימדתי אותו שירים שהכרתי כמו 'איילת חן', 'שלום לבן דודי' ועוד. בהמשך צירפנו עוד חברים לישיבות שלנו. היו שם נגן הקאנון דוד גזאלה, הקלידן מאיר לינגו והמתופף אלי מדינה".

על העוד והנבל 

הלהקה, שנקראה צלילי העוד והנבל (אף על פי שאף אחד מחבריה לא ניגן על עוד או נבל), אמורה הייתה לדבריו להיות להקת חתונות. "גם כשהוצאנו את הקסטה הראשונה ב־500 עותקים - זה היה רק בשביל להעביר לחבר'ה ולבני משפחה, לא בשביל להתפרנס מזה", הוא אומר.  

איך הגעתם להקליט קסטה?
"זה היה ספונטני, באחת החזרות שלנו ביקשתי ממשה עוזרי, קרוב משפחה שלי שעבד גם עם קיסר, שיביא טייפ סלילים שהיה ברשותו. בשעה 12 בצהריים התחלנו להקליט את השירים ובשעה עשר בלילה כבר הייתה לנו קלטת ביד. חילקנו את הקלטת בין חברים והיא איכשהו התגלגלה לתחנה המרכזית הישנה".

כשנפוצה השמועה על הלהקה החדשה ששבתה את לב באי התחנה המרכזית, קיבל דנוך פנייה מפתיעה ממאיר אזולאי מחברת האחים אזולאי, חברת התקליטים הוותיקה והידועה שבה היו חתומים באותה עת אומנים כמו אריס סאן, ג'ו עמר ואפילו צביקה פיק. "מאיר אמר ששמע את הקסטה שלנו ואהב מאוד את מה ששמע, והציע לנו להקליט תקליט", הוא מספר.

"בהתחלה חשבתי שהוא מסתלבט. מה לנו ולתקליט? אבל הוא התעקש. נכנסנו למשטר חזרות אינטנסיבי של שבועיים ואז לעוד חודש וחצי של הקלטות אינטנסיביות, עד כדי כך שלפעמים ישנו באולפן. הביאו את אצ'י שטרו, הבסיסט של גברת תפוח, להקת הליווי של שלמה ארצי, וכיום מפיק ידוע בהוליווד, שיעשה לנו את העיבודים. הוא עשה לנו סדר, ייצב ועיצב אותנו, כי לא באנו ממקום של אולפנים ומשמעת".

בעצת אזולאי, הלהקה השמיטה את המילה "נבל" משמה והפכה לצלילי העוד. תקליטה הראשון יצא בשנת 75' תחת הלייבל קוליפון וכלל שירים כמו "איילת חן", "חסידה צחורה", "בזוכרי ימים ימימה" ו"לנר ולבשמים", שלימים הפכו לקלאסיקות, וגם להיט אחד שובב ששיגע את המדינה - "חנהל'ה התבלבלה". "זה היה הלהיט הראשון שלנו ולא היה אירוע שבו הוא לא הושמע", מספר דנוך.

"ספגתי את השיר הזה עוד בנעוריי, אבל עם העיבוד הפופי הוא הפך למשהו חדש ומרענן. הקהל עף על השיר הזה אבל הרדיו לא השמיע אותנו בכלל. חיים יבין, שהגיש אז את 'מבט לחדשות' בערוץ הראשון והיחיד, אהב אותנו, והחליט לעשות עלינו כתבה. הוא פתח את הכתבה באומרו 'מהפך'. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא השתמש במילה הזאת. הפעם השנייה הייתה שנה מאוחר יותר, ב־77', כשבגין ניצח בבחירות".

ביוני 76' השיר קצר הישג נוסף כשהפך להמנון הכדורגל הראשון של בית"ר ירושלים עם זכייתה הראשונה בגביע המדינה. "מאיר אזולאי אמר לי להגיע באופן בהול לאולפן", משחזר דנוך. "לא הבנתי מה הוא רוצה, אבל הוא אמר לי לא לשאול שאלות. הגעתי לאולפני סיגמא ביפו ושמעתי פלייבק מוכן של השיר 'חנה'לה התבלבלה'. אזולאי הגיש לי ליד טקסט שכתב אילן גולדהירש וביקש ממני לשיר אותו על המקום, אפילו בלי ללמוד את המילים".

הצוות עבד באולפן עד שתיים לפנות בוקר: "בשעה שתיים ועשר דקות נשלחה מונית מהאולפן ביפו לאולפני קול ישראל בירושלים עם סלילי ההקלטה. בשעה שש בבוקר כבר אותו שיר שהקלטנו הושמע לראשונה ברדיו ואחר כך הושמע בכל שעה עגולה. זה היה טירוף שלא ידעתי כמותו עד אז. אחרינו גם אהובה עוזרי הקליטה המנון משלה בשם 'ירושלים של בית"ר'. זו הייתה תקופה אחרת לגמרי מהיום. התביישתי לראות מה שקרה בסוף גמר הגביע האחרון, כשהאוהדים לא נתנו לנשיא לקיים את טקס הענקת הגביע. לפעמים אני מתגעגע לתמימות של הזמנים ההם". 

היינו לסנסציה 

כשהוא מדבר על עוזרי, חברתו הטובה, ניכרת ההתרגשות בקולו של דנוך: "כשהכרתי את אהובה בכרם התימנים, עוד בהיותי חייל, למדתי בפעם הראשונה איך עושים חפלה אמיתית. אהובה הייתה מוכשרת ומדהימה. הופענו ביישובי ספר ובמלחמת יום הכיפורים הוזמנו על ידי בצלאל אלוני להצטרף להופעות של סדנת תיאטרון שכונת התקווה במוצבים השונים. הופענו חמש הופעות בכל יום". 

אף על פי שקיסר נמנה עם מייסדי הלהקה ומזוהה עמה, הוא ניגן בגלגולה הראשון רק כחצי שנה, שבמהלכה צירף ללהקה כזמר אורח את חברו מנתניה, הזמר ג'קי מקייטן, שהיה אז בתחילת דרכו. "יהודה הציע שנצרף ללהקה את ג'קי, שאז הוא עוד לא היה מרותק לכיסא גלגלים בשל מחלת הפוליו", מספר דנוך. "ג'קי היה שר את השירים ביוונית, ואני בעברית ובתימנית. זה נמשך חודש וקצת וזהו. ג'קי ויהודה עזבו והקימו הרכב משותף ובמקום יהודה הבאתי את הגיטריסט אבנר מימון".

בשנת 76' החליטו האמרגנים יהודה טלית וחיים סבן לפרוש חסותם על צלילי העוד ולהוציא אותה לסיבוב הופעות ארצי ראשון. "זה היה בדיוק אחרי שהם סיימו את סיבוב ההופעות של כוורת", מציין דנוך. "הופעת הבכורה הייתה בקולנוע רינה בחולון בליל שבת. כל המי ומי היו שם, מנסים אלוני ועד הגששים. כולם היו סקרנים לדעת מאיפה צצנו. היינו לסנסציה". 

לאורך שנות ה־70 וה־80 צלילי העוד סיפקה לא מעט להיטים, בהם "הכוכב", "שב אל אדמתי", "עופרה", "גדליה רבע איש", "סורו מני" ועוד. באותה תקופה פעלה גם להקת צלילי הכרם, שכללה את דקלון ומשה בן מוש. התקשורת סיקרה וליבתה את התחרות בין הלהקות, שכן כמה חודשים אחרי צלילי העוד, הוציאו צלילי הכרם תקליט בכורה עם שירים דומים שפנו לאותם קהלי יעד. צלילי הכרם טענו שצלילי העוד העתיקו מהם, ולהפך, כשלמעשה מדובר באלבומי קאברים ששתי הלהקות הוציאו.

זה לא שינה לדקלון ולדנוך, שבמשך למעלה מ־45 שנה לא החליפו מילה ביניהם על רקע זה. רק ב־2018 התפייסו ויצאו לסיבוב הופעות משותף. "החלטתי לשבור את הקרח ולוותר על האגו והושטתי לדקלון יד. התחבקנו, התיידדנו וההופעות שלנו היו סולד אאוט בכל מקום", אומר דנוך. "סיבוב ההופעות נקטע עם הקורונה והפסיק עם הידרדרות מצבו הבריאותי של דקלון. אני מנסה מדי פעם ליצור איתו קשר אבל הוא לא עונה לאף אחד. מאחל לו רק בריאות ואריכות ימים".

בספר, כמו בראיון, דנוך מספר על הטאלנטים שהוא דחף והפכו לעמודי תווך בפסקול המקומי: "בשנת 1978 הוזמנתי כזמר אורח לחתונה באולמי החוף השקט בטבריה. על הבמה ניגנה להקה ירושלמית בשם הכוכבים. נגן הגיטרה, שגם שר, צד את עיני. לאחר שסיימתי את ההופעה לקחתי מהבחור את מספר הטלפון. לאחר מספר שבועות התקשרתי אליו והזמנתי אותו כאורח להופעה שלי עם צלילי העוד שהתקיימה בסוף דצמבר, ערב חנוכה, באולמי נוף ירושלים.

בנוסף, ביקשתי ממנו שיכין עשרה שירים, עבור קלטת. לאחר כחודש הוא התקשר אליי ואמר שהשירים מוכנים. קבענו יום הקלטות באולפני סיגמא בתל אביב. הבחור, איציק קלה שמו, הגיע לבית אמי ביד אליהו עם חברי להקתו. היה זה יום גשום וחורפי ואני הייתי חולה. קודח מחום, אמרתי שלא אוכל להצטרף אל החבורה וביקשתי מהם לגשת לאולפן. איציק אמר לי: 'אם אתה לא בא איתנו, נדחה את ההקלטה'. בלית ברירה נסעתי איתם ובשעה שתיים אחר חצות הקלטת הייתה מוכנה. לקלטת ניתן השם 'איציק קלה והכוכבים'. לאחר כחצי שנה הפיקה חברת קוליפון לאיציק את הקלטת השנייה, עם הלהיט 'מאמי מאמי', והשאר היסטוריה".

התרגיל המסריח 

זמר נוסף שדנוך ניסה לעזור לו בתחילת הדרך היה זהר ארגוב: "אחרי הופעה שלי במועדון היווני אריאנה ביפו ניגש אליי בחור רזה וצנום. הוא סיפר לי שכרגע הגיע ממועדון הברווז ביפו שם הקליט קלטת, ושאל אם אני מוכן לשמוע אותה. ישבנו אצלי באוטו והאזנו לשירים כמו 'אלינור', 'מה לך ילדה?', 'סוד המזלות' וכו'. זהר אמר שהוא שמע שאני מקושר לאחים אזולאי וביקש שאנסה לסדר לו לחתום אצלם. בדיעבד התברר שיהודה קיסר שלח אותו אליי. שלחתי את זהר אל האחים אזולאי, הם שמעו את הקלטת ולגלגו. זהר לקח את הקלטת לאחים ראובני שהתלהבו, החתימו אותו על חוזה והשאר היסטוריה. האחים אזולאי הכו על חטא ופנו אליי לגבי זהר שוב, אז אמרתי להם: 'זה הלקח שלכם - לא לזלזל באיש, כי לעולם אין לדעת מאין תבוא ההצלחה'".

למרות ההצלחה שלכם, הלהקה לא התקבלה לפסטיבל הזמר המזרחי, שלא לדבר על פסטיבל הזמר והפזמון. מדוע?
"אני זוכר שהלכתי לא פעם ולא פעמיים למשרדו של יוסף בן ישראל, שהפיק את הפסטיבל, ושאלתי למה אנחנו וצלילי הכרם לא מופיעים, הרי אנחנו האמ־אמא של המוזיקה המזרחית. פשוט החליטו להוקיע אותנו. אין לי הסבר. בשנת 82', שני לחנים של דוד גזאלה התקבלו לפסטיבל, הוא לחץ על זה שאופיע וכך קרה, כי אחרת לא הייתי מופיע. אבל עשו לי תרגיל מסריח. צירפו אליי את הזמר משה ענקי לשיר בדואט את 'קסם המזרח'. שנינו בעלי גוון קול שונה ולא מתאימים לדואט אבל זה היה התנאי להשתתפותי. עד היום זה מציק לי. מי ששלט אז בפסטיבל הזמר המזרחי היה אביהו מדינה, וכל מה שהוא אמר ליוסף בן ישראל - הוא היה עושה. עזוב, עד היום אני מרגיש שהכל מסחרה, אבל אין מה לעשות".

באותן שנים לא היו לך פנטזיות על חו"ל? כמו זהר ארגוב ושימי תבורי שניסו מזלם שם?
"בטח שהיו לי. בשנת 81' יצאנו להופיע בניו יורק במועדונים בהצלחה רבה, וקיבלתי הצעות להופיע שם קבוע. אבל אשתי השנייה והנוכחית, סימה, פחות התלהבה מהרעיון לעזוב את הארץ, וגם אמא שלי האהובה לא רצתה שאהיה רחוק ממנה, אז החלטתי להישאר. בשנת 2008 שימשתי במשך כשנה חזן בבית כנסת גדול בניו יורק ובזה הסתכמה ההרפתקה שלי שם".

בספר מתאר דנוך גם את הרגע שבו גילה שיש לו גידול סרטני: "בשנת 89' פתאום לא ראיתי בעין אחת. בהתחלה חשבתי שזו בעיה בעין. הלכתי לרופא עיניים והוא הפנה אותי לבדיקת ראש. הלכתי לעשות צילום ואחרי כמה שעות המתנה הרופא הביא לי את תוצאות הצילום ומתוך סקרנות ראיתי בסיכום שכתוב 'נמצא גידול מעל קשתית העין השמאלית'. באותו רגע קיבלתי שוק והתאבנו לי הרגליים. התקשרתי לאשתי שתאסוף אותי כי לא הייתי מסוגל לנהוג. ואז התחיל התהליך המפרך. עשיתי ניתוח של 15 שעות והייתי בין חיים למוות. אומנם יצאתי מהניתוח בשלום והסכנה לחיי חלפה, אך הראייה בעין שמאל לא שבה אליי עד עצם היום הזה, שכן ארובת העין נפגעה ללא תקנה".

חגיגות היובל  

בשנת 90' חזר בתשובה ובמשך שנים הופיע בפני קהל דתי בלבד: "הכל התחיל כשיהודה טלית, שלא דיברתי איתו שנים רבות, הזמין אותי להופעה בחתונת גיסו בירושלים. באמצע הערב עלה לנאום הרב של החתן, משה פתיחי. בסוף הערב יצרתי קשר איתו והוא הזמין אותי להתכנסות בישיבה שלו בירושלים, נקשרתי למקום ולדבריו והקפדתי לבוא מדי שבוע עד שחזרתי בתשובה".

מה גרם לך לחזור להופיע בפני קהל מעורב?
"באמצע הופעות לקהל של גברים בלבד היו אומרים לי להפסיק, כי הרב הזה רוצה לשאת דרשה או הרב ההוא רוצה לגייס כספים. זה מציק שקוטעים אותך באמצע שיר כדי לדבר, אז החלטתי שאני מופיע בלי הפרעות, וזה רק במגזר הכללי".

בימים אלה מתכונן דנוך למופע מיוחד של חגיגות יובל ללהקה פורצת הדרך, שייערך ב־9 ביולי בשעה 20:30 בבית העם ברחובות בהשתתפות יזהר כהן, אבנר גדסי, ניסים סרוסי, ציון גולן ועוד. "כל האומנים הוותיקים שגדלו איתי יהיו על הבמה ויצטרפו אליי לשיר אחד מהרפרטואר שלנו", הוא מספר. "זה יהיה מופע מרגש וראוי לחגוג בו את חגיגות יובל קיומה של הלהקה".  

דנוך לא מתבטא ברשתות החברתיות או בראיונות בנושאי פוליטיקה: "אני אף פעם לא מביע דעות. יש לי את הדעות של עצמי אבל אני שומר אותן לעצמי. לא תראה אותי מדבר על כך בשום פנים ואופן כי אני יודע שזה יפגע לי בפרנסה אז למה? אני עובד קשה מאוד בשביל להביא פרנסה הביתה".

ומה בכל זאת דעתך על המצב במדינה?
"המצב הזה של שסע חברתי נהיה באמת מדאיג ומפחיד. מה שאני רואה היום שובר לי את הלב. אני כל הזמן קורא לאנשים לאהבת חינם. לא צריכים לבזבז אנרגיות וזמן על שנאה, אנחנו עם אחד. אני מקווה שהמצב ייעצר".

למי מיועד הספר?
"חשוב לי שגם צעירים יקראו את הספר הזה, כי הוא מתאר איך נראתה תעשיית המוזיקה אז והיום. להצלחה אין מעלית אלא רק מדרגות, וזה המסר שאני מעביר גם בספר - זה בית ספר למוזיקה".