לפני כמה ימים שוחחתי עם יהודה עדר ואחד הדברים שהוא אמר לי היה שבשנים האחרונות רואים פריחה מופלאה של רוק ישראלי נשי. יהודה הציע לי לחקור אנתרופולוגית את העובדה שיותר נשים עושות רוק כיום בארץ מאשר גברים (בניגוד לשנים עברו).

יום לאחר שיחתנו, כשהנושא עוד מהדהד במוחי, אני מקבל הודעה כי נינט טייב השיקה אלבום חדש בעברית – "קמתי לרקוד". האלבום הזה הוא בדיוק אותה הוכחה למה שיהודה אמר, שיש רוק נשי אבל לא כי נשים שרות אותו אלא כי הן אלו שיוצרות אותו, יוצרות דנ"א ייחודי להן ומציירות בצלילי הרוק את התהליך המעמיק והמפתל לעתים שעברו בינן לבין עצמן. אלבומה של נינט ריגש אותי בדיוק מהסיבה הזו.

בכל אחת מ-13 הרצועות שבאלבום שמעתי את נינט עצמה, ואם בניגוד לאלבומיה בעבר, ביצירותיה הקודמות, היא נשמעה מחפשת, פותחת פצעים וצלקות ומציגה את השיט שעובר עלינו (ועליה), באלבום הזה היא יותר משוחררת, יותר מאפשרת לעצמה לקבל את הטוב והשמחה ויותר אופטימית. זה ניכר בכל שיר ושיר באלבום הזה. 

המעטפת המוזיקלית, רוק בועט ונוגע, תפורה היטב לקולה, זה טבעי לה ומוציא ממנה את המיטב, והחיבור שלה לעצמה ולצלילים ממקום של ביטחון ושל דרך (מכאן אולי שם האלבום) אותנטית וכנה שרקמה בעיניי את אחד מאלבומי הרוק הטובים בשנים האחרונות.

באלבום יש גם שיתופי פעולה נהדרים שמצד אחד נשמעים מאד מובנים מאליו אך מצד שני מצליחים להפתיע: "הורגת" עם אסף אמדורסקי ו-Garden City Movement ו"ככה זה" עם טונה. 

האלבום ממנן בצורה מדויקת בין בלדות לשירי קצב, בהפקה מוזיקלית מצוינת שנותנת מקום לסולואי גיטרות המחשמלות את הלב, בטקסטים מאד אישיים ובבגרות מחוספסת. 20 שנה חלפו מאז שנינט פרצה לחיינו בגמר "כוכב נולד" בניצנים, ונדמה שעכשיו, בחלוף הזמן, היא מצאה בצורה שלמה לחלוטין את קולה הפנימי, קול שאני רוצה לשמוע יותר ויותר ממנו.

כשבר צברי שחרר את "רוקנ'רול בצהריים", אלבומו השני והמופתי, בגלגול הנוכחי והמגובש שלו שהקפיץ אותו ללב המיינסטרים, חשבתי שהוא אלבום מושלם ואחד הטובים שיצאו פה בשנים האחרונות. אחרי כן שמעתי את "מיליון עננים" שהוא הוציא עם יובל דיין ו"צ'או בייבי ביי" (שנשמע לי כמו ניסיון  עצל לייצר את "ג'וני 2") ודי התאכזבתי כי פחות אהבתי אותם והם נשמעו לי מאולצים מדי. את "גולות" שהקליט עם מיכה שטרית למשל מאד אהבתי.

עם זאת, כששמעתי את "שמחת חיים", אלבומו השלישי והחדש, הרגשתי שוב את אותה רוממות רוח שאפיינה את קודמו, גם בטקסטים שעוסקים מצד אחד בזיכרונות ילדות ונעורים ומצד שני בנבכי נפשו של האדם והרצון לשמוח. 

כששמעתי את "שמחה", השיר הפותח את האלבום, הרגשתי לרגע את הרוח של זהר ארגוב מרחפת (למשל ב"עוד יום יבוא" {זמר בודד הוא הלב}) של תחילת הדרך, וזה עשה לי טוב כי זה החזיר אותה לתקופה הטובה של המוזיקה המסולסלת, בטקסט, בלחן ובביצוע, בדיוק כמו "אקורד שבור" שמושפע בעיניי מ"באו הצלילים" של אריס סאן וכראייה הוא מבצע אותו עם ישי לוי, מכוכבי הז'אנר, שגם ביצע שיר זה בשעתו. ואז הגיע "צעקתי בלילה", שברוחו מזכיר לי את שירי האלבום הקודם, והאוטוביוגרפיה הכנה שבו ריגשה, מסוג השירים שהטקסט מתעלה לעתים על הלחן ויוצר משהו שאפשר להתחבר אליו ולהזדהות עמו.

האלבום נע בדיוק בשילוב הזה, בין האישי לכללי, בין ה"אני" ל"אנחנו", בדיקציה נהדרת, בשירה עם ע' ועם ח' וביצירת נשמה אותנטית שעושה כבוד למוזיקה המזרחית (ולמאזין) ולא מזניח גם את הפופ, אבל בצורה מתוחכמת שמתאימה לו ולגוון קולו המיוחד.

צברי גיבש דנ"א משל עצמו וזה בולט כבר באלבום הזה (כמו בקודמו) והוא עושה זאת בצורה נהדרת, מוקפדת ובדגש מכובד להפקה המוזיקלית ולחיבור בין העבר להווה, כהלך רוח האלבום. בעיניי הוא ממשיך את גל היצירתיות ומסקרן לראות לאן כישרונו יישא אותו עוד.

"סולד אאוט בלב" הוא שם מיני האלבום החדש של אגם בוחבוט, המונה שישה שירים חדשים. האזנתי לאלבום מספר פעמים כי בהתחלה לא התחברתי אליו, אחרי האזנות חוזרות התחברתי לחלק מהשירים ולחלק עדיין לא ואחרי האזנה נוספת גיבשתי דעה לא מלומדת לכתוב עליו.

אתחיל בכך שאגם בוחבוט לדעתי ווקאליסטית מצוינת, יש לה פוטנציאל מעולה, שאת חלקו היא מיצתה וחלקו לדעתי לא מנוצל מספיק בצורה חכמה. בוחבוט ניחנה בכישרון שירה, בכריזמה ופרפורמנס מחשמל אבל בחירת שירים לקויה לדעתי היא זו שמונעת ממנה באמת להתפוצץ ולהגיע לליגה של הגדולים ולא של בני הנוער. הסיבה העיקרית היא חוסר המקוריות, וזה ניכר לכל אורך ה-EP הזה: שירי טראש-פופ על אהבה, על ההוא ששבר לה את הלב ומכונה "מניאק" ועל טיזינג שהיא עושה. זה בסדר, זה מדבר לצעירים והולם את הלך הרוח הנוכחי ואני מבין זאת.

אבל הייתי מצפה לקצת עומק, לקצת יותר תעוזה ופחות רדידות, ליותר תחכום בטקסטים ויותר ניסיון להביא את אגם ולא את אגם שמחקה את נועה קירל או אנה זק. במקום לפתח את הישות האומנותית שיש לה ולנצל את הפוטנציאל, היא מעדיפה להישאר תקועה במקום עם אותו קהל מעריצים (שבשלב מסוים יתבגר ולא יתחבר לטקסטים חסרי משמעות) ולשמור על אותו סטטוס קוו. 

קחו למשל את השיר "BOOM", אין בו שום תכלית, תוחלת או עניין. הוא רק רעש וצלצולים, בלי שום פואנטה ובלי קוריוז שיהפוך אותו ללהיט. רק מעטפת של הפקה פופית מגניבה וביצוע שמיועד לקהל המועדונים אבל זה שיר טיפשי. כנ"ל לגבי "ילדה של הרחוב". הוא טרנדי, וזה לגיטימי, אבל גם טרנדיות לא מספיקה כשאין איזה פואנטה שתדבר למאזינים. 

לעומת זאת, שירים כמו "אהובי" מסוגת החפלה הים תיכונית השובבה או שיר הנושא, "סולד אאוט בלב" מסוגת בלדת הפופ אני כן שומע את אגם ה"אמיתית", זו שאני מאמין לה שהיא שרה, זו שאני מאמין שהיא מתכוונת למילים שיוצאות מפיה ונשמעת גם איכותית וגם טרנדית. אבל כיוון ששני שירים מתוך שישה שבמכלול הם מיעוט, לא הייתי מאמץ את ה-EP הזה כטוב או סביר, מקסימום "סביל", וחבל.

נסרין קדרי היא מהאמניות הבודדות בז'אנר הים תיכוני ששומרת (לרוב) על אותנטיות ונאמנות לעצמה, לשורשים שלה ולצלילים שגילו לנו אותה אי אז ב"אייל גולן קורא לך". אלבומה החדש "חולמת" הוא בדיוק האלבום שציפיתי ממנה: בלדות, שזה הצד החזק שלה, מרכיבות את רובו והן כוללות טקסטים עמוקים לצד לחנים מלודיים וביצוע נהדר התפור למידותיה הקוליות; ההפקה המוזיקלית, בעיקרה של גיל ויין, עוטפת את הלחנים בקו הדק שבין פופ למזרחית, הקו בו קדרי מהלכת בנונשלנטיות ובטבעיות, והעיסוק בתכנים נשיים עוצמתיים לצד שירי שיברון לב וגעגוע בואכה שירי אהבה רומנטיים מספק היטב את הסחורה.

עם זאת, יש באלבום כמה שירים שהייתי מוותר עליהם כי די הורסים את הקונספט של האלבום, בראשם "קשה לך מדי" ו"אף אחד מדי" שמבולגנים יותר ונסרין מתאמצת בהם להישמע מי שהיא לא, בין אם בשירת פופ מאולצת ולא קולחת ובין אם בסמטוחה במבנה השיר שיוצרת קקופוניה של צלילים מיותרים וצורמים לאוזן.

בגדול זה אלבום טוב, אלבום שצריך להתמסר אליו, לטקסטים, ללחנים ולאווירה וקל להזדהות איתו ולמצוא בו פיסה אותנטית וטובה של נסרין, זמרת נשמה אמיתית.