בית הספר “מקאמאת" למוזיקה מהמזרח בצפת נכנס לאחרונה להיסטוריה כשהוזמן לכנס המקאם הבינלאומי בבאקו שבאזרבייג’ן - הפעם הראשונה שבה נציגות ישראלית השתתפה בכנס זה. “זה היה מרגש מאוד", אומר ניסים לוגאסי, מנהל בית הספר. “זכיתי להרצות שם על מוזיקה יהודית במרחב ארצות האסלאם ושרתי דוגמאות של פיוטים וקריאת תורה של מסורות ישראל. זה היה כבוד גדול להרצות בממלכת המקאם בפני נציגים מכל ארצות ערב".

איך קיבלו שם את המשלחת הישראלית?
“קיבלו אותנו, הישראלים, בצורה יפה מאוד ובמחיאות כפיים. אזרבייג’ן זו המדינה המוסלמית שבה היחס לישראלים הוא הכי טוב שפגשתי, וחייתי במדינות מוסלמיות אחרות. זה קשור בכך שבשנה האחרונה נפתחה שגרירות של אזרבייג’ן בישראל. ישבו שם איראנים, טורקים, פקיסטנים וכו’ והתרגשו לראות משלחת ישראלית לראשונה שם".

בית הספר “מקאמאת", פרי חזונו של מייסדו ונשיאו, משה טוב קרפס, יו"ר עמותת מרכז “מקאמאת", הוקם בשנת 2016. “משה הוא יהודי אמריקאי שנולד בניו יורק וגדל בארצות הברית", מספר לוגאסי. “לפני 30 שנה הוא נחשף להרכבים ישראליים אתניים שהגיעו לבקר בארצות הברית והתאהב במוזיקה של המזרח שבאה מתוך המרחב הישראלי. הוא עשה עלייה והתחיל להתעמק בנושא הזה, ובשנת 2016 פנה אליי שאקים איתו יחד בית ספר. הוא התורם ובעל החזון ותרם המון לקידום מוזיקת המזרח בישראל".

חיבור אישי

לוגאסי עצמו הגיע לתפקיד אחרי כ־30 שנות קריירה מוזיקלית כזמר וכמוזיקאי שבמהלכן למד מוזיקה טורקית באיסטנבול ומוזיקה פרסית בפריז. בהמשך הופיע עם אמנים והרכבים כמו מארק אליהו ו"מארש דונדורמה". עד להקמת “מקאמאת", המשמש פלטפורמה לקידום מוזיקה קלאסית, מקודשת ועממית מרחבי המזרח, היו מעט מסגרות לימוד בארץ לנושא. “החוגים השונים היו מצומצמים מאוד ולא העמיקו בנושא המוזיקה המזרחית והוורסטיליות שלה", הוא אומר.

“אנחנו בנינו תוכנית שמותאמת לישראל ומנסה להביא שילוב של מסורות בצורה אמיתית: המסורת הפרסית ממרכז אסיה, המסורת של אסיה הקטנה והמוזיקה הטורקית, המסורת של המוזיקה הערבית במרחב הים התיכון, והמסורת של המוזיקה המרוקאית האנדלוסית מהמגרב. מה שמחבר בין כל המסורות הללו הוא שפת המקאם (מבנה המגדיר מסגרת ליצירה מוזיקלית במוזיקה ערבית – ד"פ). אלינו לבית הספר מגיעים תלמידים מכל הארץ ומכל שכבות האוכלוסייה, מזרחים ואשכנזים, בנים ובנות. הם עוברים לגליל, עוברים מבחני כניסה ומצטרפים לכיתות בהתאם למוזיקליות שלהם. כיוון שאנחנו לא מדינה עם מסורת של תרבויות המזרח כי ביקשו מאיתנו למחוק את המסורת ההיא, אז תפקידנו הוא להוליד את המסורת מחדש ולחבר את התלמידים מחדש למסורת המזרח. לכן ‘מקאמאת’ הוא מוסד כל כך חשוב לתרבות הישראלית. השאיפה שלי היא שבבתי ספר ברחבי הארץ לא רק ילמדו פסנתר וקונטרבס, אלא ילמדו גם נאי, עוד וקמנצ’ה. כך התלמיד הישראלי יוכל לבחור את הכלי שבו הוא רוצה לנגן, ואז אתה מייצר מגיל קטן תרבות מזרחית וישראלית אמיתית ומגוונת".

“הייחודיות של ‘מקאמאת’ היא שהוא מצד אחד מקום שבא ללמד מסורות של מוזיקה מהמזרח ומצפון אפריקה, אבל מצד שני גם בא קצת להתאים את עצמו למוזיקה הישראלית החדשה", אומר אלעד לוי, המנהל האמנותי של התזמורת האנדלוסית אשדוד וראש המחלקה למוזיקה אנדלוסית־מרוקאית ב"מקאמאת". “הכלים שהתלמידים אצלנו מקבלים, מעבר ליכולת להיכנס לעומק לעולם המקאם והמסורות, הם להתאים את הקול האישי שלהם למוזיקה העכשווית. אנחנו דואגים לתת לתלמידים רקע ממש טוב וליצור להם חיבור אישי. המחלקה שלי שמה דגש על המוזיקה הצפון־אפריקאית, אבל הסטודנטים לומדים גם איך להשתמש באלמנטים של הדברים האלה בתוך היצירות שלהם, שלא קשורות דווקא לסגנון".

הייתה לכם מחשבה לפתוח שלוחה נוספת של בית הספר באזור אחר, במרכז למשל?
“בוודאי, קיבלנו הצעות, אבל אנחנו עוד שוקלים אותן. יש משהו מיוחד וקסום בגליל. התלמיד מנותק מכל הציביליזציה והרעש העירוני ויכול להתמקד אך ורק במוזיקה".

מערבב הכל

הצלילים המזרחיים הפכו לחלק בלתי נפרד מהמוזיקה הישראלית, ובאו לאחרונה בין היתר לידי ביטוי באלבומם החדש של דודו טסה וג’וני גרינווד, שיצרו תמהיל של רוקנרול ומוזיקה ערבית. “היום כל הרכב, מעידן רייכל וריטה ועד איתי לוי, חייב לפחות נגן אתני אחד שינגן בכלים אתניים", אומר לוגאסי. “מה שגרם לשינוי הזה הוא כמה דברים: המוזיקה המזרחית הזו נולדה באזור הזה, ומאוד טבעי למאזין הישראלי לשמוע רבעי טונים או צלילים שגורמים לצמרמורת ייחודית בגוף. אנחנו אוכלים אוכל מזרחי, חיים עם שכנים מזרחים, והמוזיקה שעל ברכיה גדלנו זו מוזיקה אנדלוסית, אום כולתום או עבד אל־וואהב. זה היה טבעי שהמהפך הזה יקרה. זה היה צריך לקרות הרבה לפני כן, אבל כיום הרבה אמנים במוזיקה הפופולרית התעוררו והבינו שהצליל המזרחי מחובר לנפש של אנשים, ולא רק לבני עדות המזרח, אלא גם לבני עדות אשכנז".
“זו המוזיקה הישראלית החדשה", מוסיף לוי.

“לא יוצא היום שיר פופ או רוק בלי אלמנט אוריינטלי. זו שפה שהתפתחה פה באופן טבעי, כי האוכלוסייה הישראלית סופר־מגוונת. אם פעם, בתקופה של אריק איינשטיין, הסאונד האירופי־אנגלי־רוסי שלט פה, היום יש הכל מהכל. כיום אמנים, שגדלו על מוזיקה ישראלית ומוזיקה ערבית או מזרחית, יוצקים את התוכן הזה לתוכן הקיים, ואז נוצר תלכיד מעניין שהוא ייחודי להלך הרוח פה בארץ".

לאן מועדות פני המוזיקה המזרחית בישראל?
לוי: “אם אני ארצה לשמוע מוזיקה אנדלוסית טהורה, אני אסע למרוקו ואשמע זאת. כנ"ל אם ארצה לשמוע מוזיקה טורקית טהורה. מה שקורה בישראל הוא משהו שלא קורה בטורקיה, באיראן או במרוקו. למרוקאי שגר במרוקו אין מושג מה זו מוזיקה תימנית. אצלי, השכנה שלי תימנייה ולכן לא מפתיע אותי לשמוע פתאום מקצבים תימניים. קיבוץ הגלויות בארץ יוצר תשתית יפה ליצירה של סאונד חדש לגמרי שלא קיים, סאונד שמערבב הכל. לשם אני רואה את המוזיקה הולכת. הסאונד הישראלי והשפה החדשה שנוצרת פה הם הדבר הכי מעניין שיש".
לוגאסי: “אנחנו מייצרים צבע מוזיקלי חדש ויוצרים מסורת חדשה".

לתפיסתו של לוגאסי, מוזיקה יכולה לגבור על מחלוקות פוליטיות. “אנחנו מדברים מוזיקה", הוא אומר. “כשאני מדבר עם מוזיקאים מפרס, הם יכולים לבוא עם דעה מוקדמת, אבל אם אבוא ואדבר איתם על המקאמים שלהם והם יראו שאני מכיר את התרבות שלהם, זה כבר יגרום לנו להפוך לחברים הכי טובים. המוזיקה מנצחת כל מכשול תרבותי. אנחנו משלבים במוזיקה תרבויות, והבשורה שלנו היא המקאם בשלל צבעיו"