שנה חלפה מאז הלך לעולמו צביקה פיק, המאסטרו, מהמוזיקאים המשפיעים ופורצי הדרך בתרבות הישראלית. עבורי הוא ענה על ההגדרה “חבר". מה לא עברנו יחד? ראיונות, הופעות, ימי הולדת, שיחות נפש בשעות לא הגיוניות, התכתבויות סתמיות ושאר חוויות. אהבתי את הפגישות בביתו ברמת השרון, שהיה גם משרדו. רק הוא ואני. בלי לחץ של זמן, בלי מכשירי הקלטה ובלי אינטרס או מחויבות. שני לבבות שנקשרו בכוחה של המוזיקה.
במשרדו, ליד מקרר הארטיקים (צביקה היה מכור לקרטיב לימון), היה חדר צדדי. שכשנכנסים אליו רואים מאות בגדים, עשרות נעליים, כובעים, ז'קטים נוצצים עם פאייטים ושאר אקססוריז. אלו היו כל הבגדים שלבש, מימי המחזמר “שיער" בשנות ה־70 ועד התקופה האחרונה בחייו. “זה המוזיאון שלי", אמר לי פעם. “אני שומר כל בגד. כל חולצה וכל בנדנה. הכל מסודר ומקוטלג. הלבוש הוא חלק בלתי נפרד ממני כאומן וכפרפורמר, ואני אוהב שיש לי מבחר. אני יכול לפעמים לעלות לבמה עם חולצה שלבשתי בשנות ה־80, והיא עדיין עולה עליי".
הוא נהג לעשות כושר, והיה יוצא להליכות. “חשוב לי להישאר צעיר לא רק בראש אלא גם בגוף", הסביר.
בעשור שבו הכרנו קיימנו לא מעט פגישות כאלה, גם כשהיה בריא וגם כשהיה חולה. גם אז הוא נשאר אותו צביקה: ציניקן, חמוש בהומור פולני וחצי חיוך שובב, כן, פתוח וקשוב. כלפי חוץ, כחלק מתדמית הסופרסטאר שאימץ לעצמו עוד בסבנטיז, הוא נתפס כשחצן, מרוחק ופרימדונה, אבל במקדשו הפרטי, בבית, הרחק מהמצלמות ומאור הזרקורים - הוא פשוט היה צביקה. צנוע, עממי ומפרגן תמיד לקולגות.
“אין לי חברים, אתה יודע", אמר לי באחת הפגישות האחרונות. “יש מעט מאוד אנשים שאני בקשר איתם מרצון ולא מטעמי המקצוע. כמוך, למשל, וכמו ניקי (גולדשטיין - ד"פ) וחן (מור, המנהלת שלו - ד"פ). יש לי הרבה מעריצים והגעתי להישגים בינלאומיים, אבל בסופו של דבר אני לבד. אני חושב שאף פעם לא התאמצתי לחפש חברים, כי יש לי את המשפחה שלי ואת אותו הקהל שמגיע להופעות ומחבק אותי, אז לא הרגשתי צורך להתאמץ ולרדוף אחרי המושג הזה ‘חברים', כי על הבמה כולם חברים שלי אבל כשאני יורד ממנה - אני די לבד".
“זה מציק לך?" שאלתי. “לא, טוב לי ככה. פחות כאבי ראש", השיב נחרצות ובחיוך.
“כשאתה כל כך הרבה שנים בתעשייה והופעת על הבמות הגדולות ביותר כמוני, אתה לא יכול להסתובב איפה שמתחשק לך ולקיים פגישות בכל בית קפה או מסעדה שאתה רוצה, כי אנשים ייגשו אליך כל שנייה", אמר. “אז צריך למצוא זמנים ומקומות יחסית שקטים. שלא תבין אותי לא נכון, אני מאוד אוהב שניגשים אליי אנשים, כי הם באים ממקום של הערכה למוזיקה שלי. אני אוהב גם לחתום וחי מהאהבה הזאת, ואף פעם לא אמרתי ‘לא' כשביקשו להצטלם איתי או ביקשו ממני חתימה, בזמנים שהיו חתימות. לכל אומן חשוב לשמור על הקהל ולהחזיר לו אהבה".
כשהמנגינה נולדת
הוא אולי לא ידע זאת, אבל הוא היה חבר נאמן, לי, למנהלת שלו חן מור ולמעגל נוסף ומצומצם של אנשים שזכו להכיר את צביקה האמיתי. איך זה בא לידי ביטוי? בהודעות “מה נשמע?" באמצע היום בלי המשך אלא רק כדי לוודא שהכל בסדר, התעניינות בשלום בני משפחה (פעם הוא אפילו ביקש לדבר עם הוריי), הגעה לאירועים משפחתיים והפצרות חוזרות ונשנות לקפוץ אליו לביקור ולכוס קפה.
היו לו, כמו לכל אחד, “שיגעונות" פה ושם. פעם כששאלתי אותו על הקשר שלו עם אריק איינשטיין, הוא התרגז וביקש לא לדבר איתו על זה. בדיעבד התברר שהוא התאכזב מכך שבתחילת דרכו איינשטיין סירב להקליט משיריו, ולא שכח לו את זה. איינשטיין, מצדו, לא בדיוק סמפט את פיק בעצמו. בראיון בשנת 78', כששאלו אותו על ההיסטריה סביב פיק, השיב: “יש לי פתק מהרופא לא להסתכל על זה".
שיגעון נוסף שלו היה שאם עלתה במוחו שאלה והתשובה עליה לא נמצאת בחיפוש פשוט בגוגל, הוא היה מצלצל שש־שבע פעמים ברצף ולא מרפה עד שעונים לו. במקרים נדירים, כשלא התאפשר לי לענות, היה שולף איזו אמירה מצחיקה כמו “תגיד, דודי, כשאלטון ג'ון מצלצל למדונה, היא גם לא עונה לו לטלפון?". אחרי הדאחקה הזאת השיחה כבר הייתה קולחת.
היכולת הווירטואוזית לחבר בין מוזיקת פופ ורוק'נרול למוזיקה קלאסית (כמו ב"מרי לו" או “לא אני הוא האיש"), לערבב בתוך זה צלילים אוריינטליים (כמו ב"אל תיתן לייאוש", “שולחן לשניים" או “אני אוהב אותך, לאה") ולא לחשוש לגעת גם בטקסטים שמוזיקה חדשנית לא נגעה בהם עד אז, כמו שירים חסידיים (כמו ב"שמע ישראל") ושירי משוררים (“נאסף תשרי", “שושנת פלאים") הביאו אותו לרקום סגנון ישראלי שחיבר בין המקורות של החברה הישראלית.
הוא הגיע מפולין מרקע קלאסי, גילה את הרוק'נרול בלהקות הקצב שבהן ניגן והחדיר את התרבות הזאת למיינסטרים. מעטים הם היוצרים שהצליחו לעשות זאת, וצביקה היה ללא ספק הכוכב הראשון שהעז. “יש מוזיקאים שטוענים שהם עובדים קשה מאוד בשביל להלחין, ואולי זה נכון, אבל לי אישית זה פשוט מגיע בקלות", אמר. “זה תלוי בטקסט. אם אני רואה טקסט שאני מתחבר אליו, המנגינה פשוט נולדת מעצמה, יוצאת לי מהלב ומהרגש. קח למשל את השיר ‘נאסף תשרי' (מת אב ומת אלול), ברגע שקיבלתי לידיי את הטקסט מנתן (יונתן - ד"פ), כתבתי את המנגינה תוך עשר דקות, ונתן ואני זכינו ליהנות מהעבודה שלנו. ועובדה, זכינו בתואר ‘שיר השנה' ב־78'. אני יודע שיצרתי מוזיקה שלא עשו לפניי בארץ. עברתי דרך מאוד ארוכה עד שהכירו במוזיקה שלי, אבל עבורי זה היה חלק מהדרך, זה היה מובן מאליו לשלב בין הסגנונות, כי זו המוזיקה שאהבתי. לא אהבתי להגביל את עצמי כמאזין, ולכן גם לא הגבלתי את עצמי כמוזיקאי".
את השיחה האחרונה שלנו פתח פיק במשפט המצמרר: “אתה יודע? הגיע הזמן שיעריכו אותי כשאני בחיים ולא רק אחרי שאמות". הוא מנה בפניי מחוות שנערכות לכבודו בטלוויזיה, ברדיו ועל הבמות. טענתי שהוא נחשב לאגדה בחייו, על זה הוא אמר: “בחו"ל הייתי מקבל יותר כבוד. אני ישראלי בנשמה, והקרבתי למען המדינה: בשנת 73' חתמתי על חוזה בינלאומי להקלטת שירים בארצות הברית והקלטתי שם, וכשעניינים התחילו לזוז, פרצה המלחמה (מלחמת יום הכיפורים - ד"פ) והחלטתי לעזוב הכל, להפר חוזה, לקחת מטוס ולבוא לארץ כדי להופיע בפני חיילים, הקהל הטוב בעולם. יכולתי לעשות קריירה מצליחה בארצות הברית, אבל שמתי את ישראל במקום הראשון. אם אני מתחרט? לרגע אני לא מתחרט, אבל אני יודע שיכולתי להצליח שם בגדול. הבעיה בישראל היא שזוכרים אותך כשאתה למעלה אבל כשאתה למטה אז מפקירים אותך. אבל אני לא רוצה לדבר על זה, כי אנחנו הפולנים לא מראים רגשות אף פעם, שכחת? בכל מקרה עכשיו אני מרגיש שמתחילים להעריך אותי, וזה משמח אותי".
אמרו שיש לי עתיד
בשנתיים האחרונות לחייו הדיבור לא היה קל לצביקה, אבל הוא עשה מאמצים עילאיים לחזור לעמוד, לדבר ולנגן באופן עצמאי, ולא עשה לעצמו הנחות. “אני עובד עכשיו על מופע חדש, לקחתי נגנים טובים, ואני כותב מוזיקה חדשה", סיפר לי בשבועות האחרונים לחייו. “אני רוצה לכתוב שירים חדשים לנועה (קירל), לאיתי (לוי) ולעדן (בן זקן). אני יודע לכתוב את הלהיט שיתאים להם. אני תמיד חושב על הדבר הבא. אתה יודע שאני לא אוהב נוסטלגיה. אתה זה שאוהב נוסטלגיה".
אף שמרבית השיחות שלנו לא עסקו בעבר, לפעמים, כמו באחת השיחות האחרונות, הצלחתי לגרור אותו לספר על שנותיו המוקדמות בלהקות הקצב, לצורך פרויקט שאני מכין בנושא הרוק הישראלי. “אחרי שעליתי מפולין לישראל, המוזיקה הייתה השפה שחיברה ביני לבין שאר החבר'ה", הוא אמר אז. “בגלל שלמדתי לנגן לפני שידעתי לדבר עברית, דרך הנגינה הצלחתי להתאקלם מהר. בשנות ה־60 פגשתי את שוקי לוי והוא הציע לי להצטרף ללהקת טלסטאר כגיטריסט וכקלידן. גיטרה לא הייתה כלי שהייתי מספיק טוב בו, לכן נשארתי עם הקלידים והפסנתר. חשבנו שאנחנו הביטלס וגם זכינו פעם בתחרות להקות קצב".
"אחרי זה ג'רארד קמינסקי, שאתה בכל פגישה מזכיר לי אותו למרות שעברו 50 שנה מאז שדיברנו, הציע לי להצטרף כקלידן ללהקת השמנים והרזים שהוא הקים וניהל. היה לנו את השיר ‘יה יה מה יהיה', אתה זוכר? זו בעצם הפעם הראשונה שהקלטתי באולפן. זו הייתה תקופה יפה, כולנו הושפענו מהמוזיקה מחו"ל והלהקות הבריטיות, וכולנו היינו חברים טובים, עוזי פוקס, חיימון (אלגרנטי - ד"פ) מלהקת האריות, צ'רצ'יל (יצחק קלפטר - ד"פ), חיים רומנו וכל החבר'ה האלה. הופענו כמעט בכל ערב במועדונים ברחוב המסגר. ואז שוקי לוי הציע לי לחבור אליו, אל גבי שושן ועוד חברים, שבסוף עזבו, להקים להקה חדשה, שזו הייתה להקת השוקולדה".
זמן קצר אחר כך, יחד עם חבריך מהשוקולדה כיכבת במחזמר “שיער", תפקיד שעליו זכית בפרס “שחקן השנה".
“כנראה נראיתי להם מתאים לתפקיד של קלוד בוקובסקי. לא שיחקתי לפני כן ולא התכוננתי להיות שחקן, אני מוזיקאי, אבל זה פשוט בא לי טבעי. זו הייתה האווירה של סוף שנות ה־60, התחברנו כולנו לשירים של שלום ואהבה ולרוק'נרול. הקהל התלהב מהרגע הראשון. עשינו את הבכורה בתיאטרון אואזיס ברמת גן, והאולם היה מפוצץ. יום אחרי זה כולם הכירו אותי. בתקשורת קיבלו אותי ככה ככה. חלק טענו שאני היפי ומסומם, למרות שלא נגעתי אף פעם בסמים, וחלק כתבו שיש לי עתיד כשחקן".
למה לא המשכת בקריירת משחק אחרי הסרט שאתה תמיד מתפדח להזכיר אותו, “בדרנית בחצות" (77'), שבו שיחקת בתפקיד ראשי לצד תיקי דיין?
“אני באמת לא יודע למה הסכמתי לסרט הזה, אולי כי ג'ורג' עובדיה, הבמאי, הבטיח לי שאכתוב את המוזיקה, ואולי כי ראיתי שליגאל בשן ולששי קשת הלך טוב עם הסרטים האלה ורציתי להתקבל יותר על ידי הממסד שלא ספר אותי. זה סרט נוראי, ואני משחק שם גרוע. אחרי ש'שיער' הפך ללהיט, חשבתי שההצעות יזרמו גם למסך הגדול, אבל לא מצאו כנראה תפקידים שמתאימים לי, אז התמקדתי במוזיקה. אני זוכר שהלכתי להיבחן לתפקיד שששי קשת עשה בסרט 'הלהקה', אבל בגלל שלא הייתי בלהקה צבאית, אבי נשר, הבמאי, לא קיבל אותי והבטיח שבסרט הבא שלו הוא ישלב אותי. בסוף הלחנתי לו לפסקול הסרט ‘דיזנגוף 99' את השיר ‘מסיבת יום שישי' ששרתי ואת ‘לגור איתו' לריקי גל".
מבט אל העתיד
כששאלתי אותו אם הוא מתגעגע לתקופה ההיא, ענה: “אני לא מתגעגע אף פעם. מה שהיה בעבר נשאר בעבר, ואי אפשר ולא צריך להחזיר את העבר. אני מסתכל רק קדימה, אל העתיד, ובעתיד אני מתכנן להעלות מופע חדש. אני מרגיש שהקהל צמא לזה".
בהתחלה לא ידעו איך לאכול אותך, בניגוד לזמרים אחרים שצמחו מלהקות הקצב, כמו חבריך גבי שושן ועוזי פוקס. למה?
“לא ידעו פה בישראל מה זה רוק מתקדם. זה נשמע מתקדם מדי. הושפעתי מדיוויד בואי, דיפ פרפל, לד זפלין וניסיתי להלביש את זה בטקסטים עבריים שכתבו לי. רציתי ליצור סגנון משל עצמי ולקח זמן עד שהתרגלו לזה. אתה זוכר שסיפרתי לך שאת ‘שושנת פלאים' הצעתי לפסטיבל שירי משוררים של גלי צה"ל ושנאו את זה? הם הביאו לי את הטקסט הזה של טשרניחובסקי, הלחנתי בקלות והשמעתי להם - אבל הם ממש לא התחברו. לא סבלו את זה, וזה לא היה רוקי מדי אלא רך. בסוף יוני נמרי הקליט והפך את זה ללהיט. אחרי זה גם אני הקלטתי. אל תשכח שגם התלבשתי כמו שאנשים לא התלבשו, עם פאייטים וטייטס ואיפור וחולצות בצבעים שונים, לא ידעו לעכל את זה, כי שאר הזמרים הופיעו עם חולצה ועניבה. הבאתי גם את האופנה לבמה".
"השינוי ביחס הממסד כלפיי קרה לדעתי כשהלחנתי את ‘השנים שחלפו' של נתן יונתן. אני זוכר שדן אלמגור פנה אליי להלחין את השיר הזה, בלי לבקש את רשותו של נתן. הוא רצה לעשות לו הפתעה. הופעתי עם השיר בתוכנית טלוויזיה שדן הנחה, ואחרי ההופעה נתן ניגש אליי ואמר: ‘מה שעשית עם השיר שלי - אף אחד לא עשה עם אף שיר שלי'. לא הכרנו לפני כן ולא כל כך ידעתי מי הוא, אבל נוצרו קשר וידידות טובה והמשכנו לשתף פעולה יחד. פעם הוא אמר לי שבהתחלה הוא חשב שאני פושטק שעושה מוזיקה רועשת, אבל אחרי ששמע את הלחן ל'שנים שחלפו' - הוא שינה את דעתו והבין ששפט אותי כמו שאר אנשי הממסד. אחרי שהשיר ‘השנים שחלפו' יצא לרדיו, למדו לעכל אותי ולקבל אותי, ועד היום שירי המשוררים שלי אהובים על הקהל. כשאני ניגש להלחין שיר משוררים, אני לא מבדיל בין שיר שכתב משורר לבין פזמון פופ פשוט יותר. אני מלחין טקסט שנוגע בי. כל מי שלא קיבל אותי בזמנו אכל את הכובע כש'דיווה' זכה באירוויזיון וכבש את המצעדים ברחבי העולם".
היית, סליחה, אתה עדיין סופרסטאר. אבל בתחילת הדרך, איך התמודדת עם הכוכבות?
“לא ייחסתי לזה חשיבות. מה שהיה חשוב לי זה שיאהבו את המוזיקה שלי. זה כיף שיש מעריצים ומעריצות, אבל יותר כיף שמעריכים את המוזיקה. זה מה שמרגש אותי יותר מכל דבר. אל תשכח שהפרסום גורר אחריו רכילויות ושטויות שנכתבות עליי, כל הזמן, אבל אנשים לא באמת מכירים אותי, הם מכירים את המותג ‘צביקה פיק'. מתי אנשים מכירים אותי? כשהם שומעים את המוזיקה שלי. שם אני פותח את הנשמה והם יכולים להכיר אותי דרך הנגינה והשירה".
מחובר 24/7
יש דבר שהיה יותר חשוב לצביקה מהמוזיקה - המשפחה שלו. הוא אהב אהבת נפש את ילדיו, בנלי, שרונה ודניאלה מאשתו הראשונה הפזמונאית מירית שם אור, ותים וניל משירה מנור, זוגתו ב־17 השנים האחרונות ועד חודשים ספורים לפני פטירתו. צביקה דיבר בהערצה על ילדיו והתגאה בהצלחות ובהישגים של ילדיו. זכורות לי לא מעט פעמים שבהן הוא צלצל אליי ב־6 בבוקר, כשהסתובב עם תים וניל בעגלה או בלילה אחרי שהשכיב אותם לישון. כשהיה משחק איתם, לכמה רגעים חזר להיות ילד. “המשפחה היא הדבר הכי יקר לי, וזה מה שנשאר אחרי הכל", אמר לי באחת השיחות האחרונות. “אני אוהב שהמשפחה שלי קרובה אליי, אוהב מאוד את הילדים והנכדים, והם הפרס הגדול ביותר שזכיתי בו בחיי. הלהיט הכי גדול שלי. אני אבא במשרה מלאה ונהנה מזה. החלום שלי הוא שכל המשפחה תהיה יחד במופע החדש שלי".
צביקה היה מחובר לטלפון הסלולרי שלו 24/7. הוא ידע כל דבר שנכתב עליו, גם באתרים נידחים או ברשתות חברתיות בקבוצות שאינו חבר בהן. אחרי פטירתה של אמו האהובה, פאולינה, שטיפלה לו בענייני הכספים, הוא לקח על עצמו את ניהול העסק שלו ותמיד חשב על מציאת הדבר הבא. פעם היה זה “רדיו פיק" שהוא הגה ורצה שישדר כל היום את שיריו ברצף (ואיכשהו רתם אותי לצוות ההקמה, עד שהרעיון נגנז), פעם אחרת הייתה זו קבוצת הפייסבוק “כולם שרים צביקה פיק", שמטרתה לשתף ברשתות ביצועים לשיריו כדי להפיצם לקהל הרחב, ופעם זה היה רצונו להקים אתר שיכלול את כל שיריו ויצירותיו. זה קרה. “מלבד לתרגל את הדיבור והעבודה עם הפיזיותרפיסטית, אני דואג שגם הדורות הבאים יכירו את המוזיקה שלי ואת השירים שלי", אמר לי אחרי שעבר אירוע מוחי שגרם לו לאבד את יכולת הדיבור והתנועה. “אומנם קשה לך להאמין, אבל לא אהיה פה לנצח", אמר.
הוא היה בעשייה מתמדת. ככה רצה. “אני לא נח", אמר. בשיחה אחת לפני האחרונה עוד ביקש ממני לברר לו על מעבדים לשירים חדשים שעליהם עבד. הוא דיבר על נועה קירל, שאותה צירף בעבר לסיבוב הופעות, ועל עומר אדם, איתי לוי ועדן בן זקן. “הם יודעים איך להחזיק קהל ולהופיע, רק צריכים לפעמים שירים יותר טובים שמתאימים להם. אני רוצה לכתוב להם. אני גם אוהב מאוד את חנן בן ארי, הוא כישרון", אמר. בכלל, הוא אהב מאוד את המוזיקה העכשווית וחשב שהמעבדים והמפיקים ברמה גבוהה.
לאחר האירוע המוחי שעבר, כששאלתי אותו אם הוא מתגעגע לבמה, השיב בחיוב. “כשהשתתפתי ב־2019 בפסטיגל, הרגשתי שוב את החשמל, וזו הרגשה שהייתה חסרה לי אחרי הרבה זמן שלא הופעתי. מספיק ישבתי בבית גם בקורונה, אז הגיע הזמן לחזור לקהל", אמר.
“דודי, אני אוהב אותך, אבל בשום אופן אל תשלח לי הודעות כאלה", אמר לי בפעם האחרונה שבה דיברנו, כששלחתי לו בוואטסאפ, בפעם החמישית בחצי שנה, הודעות פייק שרצו ברשת וביכו את מותו. אמרתי לו שזה סימן לחיים ארוכים, לפחות כך קיוויתי. “לא יודע מי החוצפן שמפיץ כל הזמן שאני מת ומקפיץ את התקשורת, קוברים אותי בחיים. אל תשלח לי דברים כאלה, זה גורם לי להתרגז ולהתעצבן, ואני רוצה לנצל את האנרגיה שלי ליצירה ולא להתעסק בעברייני מקלדת", אמר.
יוצא לך לחשוב מדי פעם על הסוף?
“לא, השתגעת? אני מתכוון לחיות פה עוד 20 שנה לפחות. יש לי כל כך הרבה דברים שאני רוצה להספיק. אני אחלים עוד טיפה ואחזור לבמות הגדולות. אני לא מפחד ממוות ולא חושב על זה בכלל, אני מתכנן לנצל כל רגע שאני קיים. מה שכן, כשאהיה ממש זקן וחולה, אני רוצה שתתעד אותי כאומן ותיק. כרגע אני עוד לא ותיק".
אתה מפסוט?
באחת השיחות שאלתי אותו אם הוא שלם עם ההחלטות בחיים ובקריירה. “אני לא חושב במונחים כאלה", אמר. “כל צעד שעשיתי ואני עושה נעשה במחשבה ובשיקול דעת. יכול להיות שהיו טעויות, אבל אני לא מתעסק בזה. אני מסתכל קדימה ועל המכלול, ובמכלול השארתי פה שירים נצחיים. זה מה שחשוב".
אחרי ששם אותי בשיחה ממתינה לדקה, חזר ושלף מהמותן שאלה שלא הייתי מוכן לה: “נו, כבר יש לך מישהי? מתי אתה מזמין אותי לחתונה?". הסברתי לו שכרגע אין והוא המשיך: “לחפש לך?". אחרי שניתבתי את השיחה לכיוון אחר, נבוך קמעה, הוא שאל: “אבל אתה מפסוט?". כן, צביקה אהב לומר (וגם לכתוב) “מפסוט" במקום “מבסוט". כנראה הרגל משנותיו הראשונות בארץ, וזה היה מקסים. “כל עוד אתה עובד, חי ועסוק אתה תהיה בסדר, כל שאר הדברים יבואו, שמע לי, אני בשנתיים יותר גדול ממך", צחק, אבל בטון רציני שאופייני לו.
“יש לך את ההקלטות דמו שהקלטתי בארצות הברית? אני רוצה לשמוע, לא שמעתי את זה 50 שנה, אתה יכול להשמיע לי?", ביקש, ללא קשר למשפט הקודם. השמעתי לו דרך הטלפון. “וואי, איזה פספוס", נאנח. “יכולתי להיות ענק שם. תשלח לי את זה בוואטסאפ. אולי שבוע הבא תקפוץ אליי?". הבטחתי שאקפוץ, אבל זה כבר לא קרה.
הבטחתי לו בשיחה האחרונה לא לשלוח הודעות לגבי פטירתו, ולכן לא האמנתי כשהחלו לרוץ שמועות על מותו ולא סימסתי לו, כדי לא להרגיז אותו. כשהבנתי שזה אמיתי, הדמעות זרמו והלב נחמץ.
צביקה, שנפטר ב־14 באוגוסט אשתקד בגיל 72, הובא למנוחות בטקס צנוע, רחוק מהתקשורת והמעריצים, משהו שעד היום נשגב מבינתי, שכן מי שמכיר אותו טוב ידע כי כאדם שהבמה והקהל הם חייו - היה רוצה טקס בומבסטי, הצבת ארונו במקום מרכזי וקהל שיחלוק לו כבוד אחרון.
מאז פטירתו זכה להערכה שלה ייחל כל חייו, גם בשיחתנו האחרונה. “פורץ הדרך", “גאון מוזיקלי", “מלך הפופ הישראלי", אמרו עליו כשדבר מותו פתח מהדורות חדשות. עד היום המוזיקה שלו ממשיכה לכבוש במות ולבבות בכל מקום.
צביקה היה עוף מוזר שנחת בישראל, עבר דרך חתחתים עד שהגיע לפסגה, ידע עליות ומורדות, הן בחיים האישיים והן בחיים המקצועיים, הגדיר מחדש את המונח “דיווה" (עוד לפני השיר) ואת הכוכבות בישראל, היה הזמר הישראלי הראשון שהעז להיראות שונה מכולם וחי את החלום ואת המוזיקה עד הסוף. הוא יצר מורשת עשירה, שלנצח תהיה חלק מהפסקול הישראלי.
מהרגע הראשון שהוא צלצל אליי אחרי שקרא כתבה שפרסמתי עליו בתחילת דרכי, הוא הבהיר לי, בלי להכיר אותי, שהיחסים בינינו לא יהיו של עיתונאי־מוזיקאי. הוא הבהיר שגם אם נגיע לסיטואציות שאצטרך לראיינו באופן רשמי - תקדם לכך שיחה אישית, כי זה היה חשוב לו יותר מעוד אייטם. “אתה לא צריך לשאול, תמיד יש לך ‘כן' ממני", אמר לי, וגם כשבאמת לא יכול היה להתראיין בגלל מחויבויות קודמות - דאג לצלצל ולהסביר, לגרור אותי לשיחה פילוסופית של שעה על החיים ולהשכיח ממני שבכלל סירב לי.
“הדבר העיקרי שאני רוצה שיזכרו ממני אחרי שאלך יהיה השירים שלי", אמר לי באחת הפגישות האחרונות. “את כל הרכילויות, כל מה שכתבו עליי, את ההישגים שלי אני לא בטוח שיזכרו, אבל את המוזיקה שלי אני רוצה שיזכרו לתמיד. כשילד בן 5 ישמע את ‘ארטיק קרטיב שוקולד בננה' או את ‘מעלה מעלה' וישמח וישיר - זאת המורשת שלי".
שנה חלפה מאז שצביקה איננו, ואני מודה שלפעמים אני מוצא עצמי מסמס לו באופן אוטומטי ורק אז נזכר שהוא איננו. תודה, צביקה, היכן שלא תהיה. תודה על המוזיקה, תודה על הנשמה, תודה על האהבה ובעיקר - תודה על החברות.
חָבֵר מִכּוֹכָב אַחֵר / דודי פטימר
סְתָיו שִׁשִּׁים ותֵשַׁע, רוּחַ ווּדְסְטוֹק בָּאֲוִיר
שָׁלוֹם וְאַהֲבָה זָרְמוּ בְּדָם חַם וְצָעִיר,
מֶרֶד נְעוּרִים מָהוּל בְּרוֹקֶ'נְרוֹל סוֹעֵר
חֲלוֹמוֹת קְטַנִּים עַל לוֹנְדוֹן בְּפִנַּת רְחוֹב הַמַּסְגֵּר
בְּשֵׂעָר אָרֹךְ וְסֶרֶט הוֹשִׁיט לַשֶּׁמֶשׁ יָד
יֶלֶד הַפְּרָחִים טִפֵּס אֶל רֹאשׁ מִצְעָד,
רָקַד וְהִתְנוֹעֵעַ בְּטֵרוּף שֶׁלֹּא רָוָה
הָפַךְ אֶת בְּלוּז הַחֹרֶף לְקַיִץ אַהֲבָה
תַּקְלִיט אַחַר תַּקְלִיט, “שְלָאגֶר" עִם לָהִיט
גְּדוּדֵי מַעֲרִיצוֹת צוֹבְאִים אַחֲרֵי הַמְּכוֹנִית,
אַךְ זְמַנִּים חָלְפוּ וְתַמּוּ, הַבְּדִידוּת סָפְרָה שָׁנִים
מוֹעֲדוֹנִים רֵיקִים מִנֶּפֶשׁ, אֱלִיל בְּלִי הֲמוֹנִים
הַקֶּצֶב בַּנְּשָׁמָה לְרֶגַע לֹא הִפְסִיק
לֹא בִּימֵי הַשֵּׁפֶל, לֹא בְּשִׂיאֵי הַפִּיק,
הַקָּהָל עוֹדוֹ מַצְדִּיעַ, אַגָּדוֹת כֻּלָּם זוֹכְרִים
בָּרַדְיוֹ שֶׁל הַנֶּצַח הַשִּׁירִים לֹא נִגְמָרִים
בְּתוֹךְ הַגַּעֲגוּעַ מִתְנוֹצֶצֶת לָהּ דִּמְעָה
עַל מָה שֶׁלֹּא יִקְרֶה וּמָה שֶׁכֵּן הָיָה,
הַפְּסַנְתֵּר כְּבָר לֹא מְנַגֵּן, נָדַם קוֹל הַזָּמִיר
אוֹר הַזַּרְקוֹרִים כּוֹכָב חָדָשׁ מֵאִיר