אחיו של החלל שכתב את "שיר חייל": "המוזיקה זה מה שנשאר ממנו"

בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים נכנסו שני אנשים לכיתה ח’ בבית הספר בית יחזקאל באשקלון. התלמיד רונן גאון זיהה אותם מיד. האחד היה השכן מהקומה העליונה בבניין שבו התגורר, השני היה אביה של עמליה, מי שהייתה בת הזוג של אחיו סרן נמרוד גאון ז”ל.

"צעקות בערבית וקליעים על הדלתות": רגעי הפאניקה בקרב על מוצב החרמון נחשפים
מכתביי לקיסינג'ר: כשמזכיר המדינה התערב למען קצין צה"ל במלחמת יום הכיפורים

בדרך הביתה, מרחק 20 מטרים מבית הספר, הלב הצעיר של רונן הלם בחוזקה ובראש רצו מחשבות. “ימים רבים לא ידענו מה קורה עם נמרוד. הדאגה ריחפה באוויר”, הוא מספר. “אבא ועמליה נסעו לבסיס שלו בשבטה וחזרו בלי תשובות, אבל הסימנים לא היו טובים. בדיעבד הבנתי שבאותו בוקר ההורים קיבלו את הידיעה על נפילתו של נמרוד. כשנכנסתי הביתה נשברנו ובכינו נורא. כל כך מעציב אותי להיזכר ברגעים האלה”.

סרן נמרוד גאון ז”ל ייזכר לנצח כמחברו של “שיר חייל” (“אני שומע שוב ברגעי השלווה”) שלאחר נפילתו הולחן ובוצע על ידי שלמה ארצי ונכלל באלבומו “דרכים”. “אני שומע שוב ברגעי השלווה / את ג’ניס ג’ופלין שרה שיר ישן על בובי מקגי / רביעייה קאמרית מנגנת מוזיקה צלולה מעבירה בי / שוב אותן צמרמורות עונג ידועות / אבל אני חייל – ואל תבכי לי ילדה”.

בחיים אחרים ושלווים, שלושה חודשים בלבד לפני המלחמה, נמרוד גאון עם אביו רפאל והדוד מרדכי (דודו) היו בהופעה של שלמה ארצי שהתקיימה בקיבוץ יד מרדכי.

“שיר חייל”, שיר־מכתב שכתב נמרוד לחברתו עמליה, נכלל בספר הזיכרון שהוציא האב, רפאל גאון, לבנו. “אבא שלח את הספר לשלמה ארצי, הזמר שנמרוד אהב", מספר האח רונן. "לימים, כששלמה ארצי הוזמן להלחין שיר לפרויקט שירי נופלים ליום הזיכרון בגלי צה”ל, הוא אמר ‘לא צריך לשלוח לי טקסט להלחנה, יש לי שיר’, והתכוון ל’שיר חייל’. נדמה לי שהטקסט המקורי שכתב נמרוד היה ארוך יותר, ואולי, אני לא בטוח, אבא או שלמה ארצי זיקקו אותו לשיר כפי שהודפס בספר הזיכרון”.

ממרחק 50 שנים כיצד משפיע עליך השיר?
“לפי מילות השיר אני חושב שלהיות חייל לא היה דבר טבעי לנמרוד. כשאני שומע אותו הוא מעורר בי זיכרון, צער וגם גאווה. השיר הוא מצבה, והפך לנכס לאומי. כשמשמיעים ברדיו את ‘שיר חייל’ או את ג’ניס ג’ופלין, אני עדיין מתרגש. זו העדות למיוחדות שהייתה לאחי נמרוד. בעבר לא אהבתי לספר שהחייל כותב השיר הוא אחי. כל עוד ההורים היו בחיים ההנצחה וההובלה של השיר היו בשדה שלהם, ובעיקר של אמא. מאז מותם, זה אני”.

“שאף לתל אביב״

“שיר חייל” הוא אחד משירי “פסקול 1973”, מופע חדש לציון 50 שנה למלחמת יום הכיפורים, הכולל עיבודים חדשים לשירים שליוו את מלחמת יום הכיפורים ואלה שנכתבו בעקבותיה. את המופע יצרה, ערכה ושרה המוזיקאית מיקה עינב ביחד עם נועם גילאור, שינחה ויספר את הסיפורים מאחורי השירים, ובניהול מוזיקלי של רמי הראל.

בנוסף ל"שיר חייל" יבוצעו במופע השירים “לו יהי”, “מי ידע שכך יהיה”, “אדבר איתך”, ״השכם השכם בבוקר” ועוד, בתוספת שיר חדש: “אמיר, אחי הצעיר” שכתבו בני משפחתו של אמיר כפתורי ז”ל שנהרג במלחמה והולחן על ידי נורית הירש. בן זוגה של עינב קרוי על שמו של אמיר, אחיה של אמו. ״כל השנים פיעם בי הצורך לחקור את נושא מלחמת יום כיפור", היא אומרת. "בתור ילדה שגדלה בקיבוץ גניגר שספג אבידות קשות במלחמה, וכבת לאב שהשתתף בה, הרגשתי שאני רוצה לדעת מה קרה שם, אבל הבנתי שללוחמים  קשה לספר. הדרך שלי לפתוח את הנושא ואת השיחה ואולי להזמין לריפוי - זו המוסיקה. כך עלה הרעיון להעלות מופע שמתמקד בשירי התקופה והסיפורים עליהם״.

מופע הבכורה ל”פסקול 1973” יתקיים ביום שישי הקרוב (11:00) בבית יד לבנים בתל אביב. אחריו יעלה המופע שוב ב־15 באוקטובר בכפר סבא הירוקה וב־24 באוקטובר בבית יד לבנים ברמת השרון בהשתתפות נתן כהן (“אחכה לך”) ונתנאלה (“היה לי חבר היה לי אח”).

“דור הלוחמים של מלחמת יום הכיפורים חטף מאוד קשה ולא טופל. רק בשנים האחרונות, ולקראת שנת ה־50 למלחמה, החבר’ה נפתחים, מספרים את סיפורי הקרבות, כותבים ספרים ועושים סרטים ומופעים”, אומר רונן. “בתי אביה קיבלה ממיקה עינב את הביצוע המחודש ל’שיר חייל’, וחיברה בינינו. ‘פסקול 1973’ עם השירים שלפני ואחרי המלחמה מפרספקטיבה של 50 שנים, מחדד את נקודת המבט שלי על התקופה האופטימית והתמימה שלפני המלחמה, ואת ההתמודדות שבאה אחריה. המוזיקה היא הדבר שנשאר לנו מגן העדן של נמרוד”.

במלחמת יום הכיפורים לחם קצין השריון נמרוד גאון עם יחידתו בקרבות הבלימה נגד המצרים בתעלת סואץ. ביומה הראשון של המלחמה נפצע ועבר לטנק אחר. ביום השני למלחמה, 7 באוקטובר, נקלעה פלוגתו למארב מצרי ובקרב בגזרה המרכזית שעל גדות תעלת סואץ הטנק שלו נפגע שוב והוא עבר לפקד על הכוח מטנק אחר. בסופו של ליל קרבות חטף הטנק פגיעה ישירה ושלושה מחייליו נפצעו. נמרוד, בעומדו חשוף בצריח, נפגע מרסיס בראשו ונהרג. בן 22 היה.

לאחר נפילתו הועלה נמרוד גאון לדרגת סרן והוענק לו צל”ש האוגדה. כשנה לאחר נפילתו הועבר נמרוד גאון מבית העלמין הארעי במשמר הנגב ונטמן בחלקה הצבאית בבית העלמין באשקלון. “בטקסים צריך היה לשמור על פאסון. אבל האבל לא מתבטא באזכרות בלבד, אלא בזיכרון של החיים הקצרים”, אומר אחיו.

נמרוד גאון ז”ל היה אחיהם הבכור של מיכל הצעירה ממנו בשנה וחצי ושל רונן, שצעיר ממנו בתשע שנים. השם נמרוד שנתנו לו הוריו, הוא כשמו של איש הפלי”ם, רב־החובל נמרוד אשל שהנהיג את מרד הימאים בשנת 1951, השנה שבה נולד בכורם. “כמפ”מניקים, הם הזדהו עם המרד נגד מפא”י, בהנהגת נמרוד אשל”, אומר רונן.

ההורים, שניהם ילידי יוגוסלביה, שרדו את מלחמת העולם השנייה. האם אדית ואחותה טובה גורן היו בנות 9 ו־7 כשהוריהן נלקחו על ידי הגרמנים. הן נדדו מבלגרד אל בית היתומים בהונגריה, שם הועלו על הרכבת של קסטנר. האב רפאל (רפי) ואחיו מרדכי (דודו) גאון ברחו מסרייבו בזמן המלחמה, הגיעו לאיטליה ומשם עלו לארץ ישראל. אדית ורפי נפגשו במסגרת השומר הצעיר והיו ממקימי קיבוץ גבולות בנגב. כשרונן, צעיר הילדים לבית גאון היה בן שנה, עזבה המשפחה את הקיבוץ והתמקמה באשקלון.

בן 14 היה נמרוד גאון כשהתקבל לפנימייה הצבאית בגימנסיה הרצליה שנפתחה באותה השנה. “נמרוד לא רצה לגור באשקלון. הוא רצה ושאף לתל אביב. מעטים התקבלו לפנימייה שהייתה כמו ההייטק של היום. נמרוד היה מלך המחזור הראשון, חתיך ומוצלח”, מספר אחיו.

מהו הזיכרון שאתה נושא איתך מנמרוד?
“כשאבא קנה פטיפון ראשון, נמרוד רכש את התקליטון הראשון של אדאמו. התרגשנו איתו. הייתי בן 4 כשהוא עבר לפנימייה, וכשהיינו מבקרים אותו הוא היה מנגן על גיטרה ואני הייתי מצחיק את המשפחה עם חיקויים של הגשש החיוור. למרות שהמפגשים היו קצרים, שמרנו על קשר טוב וחם. כשבוע לפני המלחמה נמרוד ועמליה חברתו לקחו אותי בג’יפ הצבאי ליום כיף בלונה פארק. זה היה מגניב. זו הפעם האחרונה שראיתי אותו”.

שמרתם על קשר עם עמליה שלה נכתב “שיר חייל”?
“למעשה הקשר האינטנסיבי היה עם ליאורה, חברה אחרת של נמרוד מימי הגימנסיה. כשעמליה הגיעה לנחם לאחר שאבא נפטר, אמא שאלה בהתרסה ‘איפה היית כל השנים?’. נו, אחרי זה שהיא תחזור? עמליה נישאה והיא אמא לבת, חיה לסירוגין בחו”ל”.

מצוקתם של האחים

בשיחות המקדימות לכתבה, כשהוא נשאל על הפרידה מאחיו הנערץ, רונן משתדל להיות ענייני. “אחותי מיכל חטפה את זה קשה יותר ממני. אני לא הרגשתי דחוק. ההורים נתנו לי ספייס והשתדלו לשמור על בית מתפקד, לא לסחוף אותנו פנימה לתוך האבל והשכול. אבל זה בור שחור וכשהם נשברו, הייתי שם”, הוא אומר.

בשיחה נוספת הוא גלוי יותר ומספר על בדידותו כילד ואח שכול: “בשנים הראשונות התאמצתי לשמור על איפוק. רק כשהייתי לבד הייתי מתפרק. מתרחק, הולך לחוף הים ושם הייתי נקרע מבכי לבדי מול הגלים. לא רציתי להוסיף במצוקתי על צערם של ההורים. כמובן שלא תמיד הצלחתי להתאפק”.

רונן מעיד על עצמו שבילדותו ונעוריו היה פרחח. גם היום, כשהוא סבא לנכדים, הוא סקיפר וחובב אופנועים, דוהר על ההארלי דיווידסון שלו מביתו ברמת הגולן לעבודתו בתל אביב כיזם פרויקטים נדל”ניים. במקביל הוא חבר מועצה בגולן ומתנדב במשטרה.

כשהוריו התנגדו להצטרפותו לתנועת הצופים, הילד רונן עבד בכיסוח דשאים ומימן מרווחיו את קניית מדי החאקי, אך גם סייע להורים בחנות הספרים “אדית” שפתחו באשקלון לאחר המלחמה.

את שירותו הצבאי עשה ביחידה 8200. “האפשרות שלא אשרת בצבא לא עלתה על הפרק, היינו ציונים, אבל לא בקרבי”, הוא מסביר. “לכן בבחירה בין לעשות צבא בהרצליה או בטיז אל־נבי, העדפתי שלתפקיד תהיה ארומה קרבית, ושֵירתי במודיעין באיזה חור בסיני”.

בשבע השנים האחרונות מתגורר רונן, 62, ביישוב הקהילתי קלע אלון ברמת הגולן, שאליו עבר בעקבות בתו אביה ושני נכדיו. הוא נשוי בשנית לגלית וביחד יש להם חמישה ילדים - בן משותף יהלי, בן 14, ושני ילדיה של אשתו מנישואיה הקודמים. מנישואיו הראשונים, רונן הוא אב לשניים. בנו הבכור נמרוד קרוי על שם אחיו. “אני אדם רציונלי. וההחלטה לקרוא לבני על שמו של אחי הייתה טבעית. אם כי הוספנו לו את השם מתן”, הוא אומר.

הבן נמרוד, 35, חי בירושלים עם עמנואל, בן זוגו. הוא מוזיקאי, כנר ומנצח ועומד בראש המגמה למוזיקה בתיכון האקדמיה למוזיקה ומחול בירושלים. הבת אביה, 33, מתגוררת במרום גולן עם משפחתה ומשמשת קב”נית אוגדה בצה”ל.

ביום האחרון של מלחמת יום הכיפורים נחת אסון נוסף על משפחת גאון. מרדכי, אחיו הצנחן של האב רפי, שהעפיל איתו יחד לארץ ישראל, נהרג בקרב על כיבוש החרמון הסורי, בן 33 בנופלו.

האב, רפאל גאון, שהיה גזבר חברת אפרידר ועיתונאי בעיתון “על המשמר”, נפטר בשנת 1986 בגיל 58, כתוצאה מסיבוך בניתוח צנתור (בלון). “אני לא מוציא מכלל אפשרות שגם הצער הכריע אותו”, טוען בנו. “אמא הייתה חזקה ועצמאית. נהגה והתנדבה בבתי חולים. הייתה ג’דה, עד שחלתה ונפטרה לפני חמש שנים”.

בצמוד לביתו בגולן הקים רונן גאון חדר זיכרון לאחיו נמרוד ולכל יקיריו שאינם: “לאחר שההורים הולכים לעולמם, האחים השכולים מתייצבים במקומם. וכמו שעתה מפיקים לקח בנוגע לטיפול בהלומי הקרב, אני רוצה שלהבא, בתקווה שלא יהיו עוד מלחמות, יתרכזו גם במצוקתם של האחים השכולים שהוטל עליהם לשמור על ההורים”.

בשנה האחרונה רונן נמנה עם הפעילים האקטיביסטים במחאה בצפון נגד הרפורמה המשפטית. כשראש הממשלה נתניהו ורעייתו נפשו בנווה אטי”ב, הוא היה הראשון שחדר את חומת האבטחה ונכנס למושב שנסגר מפאת חופשתם של בני הזוג. גם כשהגיעו למושב רמות, מקומו לא נפקד בין המפגינים. “צריך לשים רסן לכל שלטון”, הוא אומר.

אתה לא חושש?
“גם כשהמאבטחים מכים אותי, כפי שהיה כשהפגנו בכפר בלום נגד השר ניר ברקת, אני לא פוחד. אולי זה המחיר הכבד ששילמנו במלחמת יום הכיפורים, דוד יקר ואח גיבור ונערץ שנהרגו במלחמה, שבזכותם חייתי חיי חופש וחירות במדינת ישראל. כיום, לאחר 50 שנים, אני מוכן למות כדי שילדיי ונכדיי ייהנו מחיי חופש וחירות. לא פחות”.