הסוויטה "ישראליאנה" לכינור ולתזמורת מאת מרק לברי אמורה להיות משיאי חג המוזיקה הישראלית ה-26, שייפתח ב-18 החודש ביוזמת משרד התרבות והספורט בניהולו האמנותי של הפסנתרן והמנצח יובל צורן. "קראתי לסוויטה שלי 'ישראליאנה' כי כל חלק ממנה קשור באיזה אופן שהוא עם הארץ", כתב לברי בשעתו. "זהו מין אלבום בלתי יומרני של רשמים ותמונות שלה".

לברי נולד אל המוזיקה בדצמבר 1903 בריגה שבלטביה כמרק לוין. בהיותו בן שלוש לקחה אותו המטפלת להאזין לקונצרט בפארק. עם, שובם לביתו, כפי שסיפר באוטוביוגרפיה שלו, ניסה לגלף "מקל קסמים שעושה מוזיקה" מענף עץ. הצלקת שנותרה על אגודלו הייתה מזכרת לכל ימי חייו ממפגשו הראשון עם המוזיקה.

לברי ניגן בפסנתר והלחין משלב מוקדם בחייו. בטרם יציאתו לארץ-ישראל, מסר בידיו מנהל הגימנסיה שבה למד צרור יצירות-ילדות שלו שנשמרו בבית הספר. לאחר שסיים את לימודיו בקונסרבטוריון בעירו, סברו הוריו שמוזיקה איננה מקצוע מכובד דיו והתנו את המשך עיסוקו בתחום בלימודים כביכול תכליתיים יותר. לברי הנער בחר בארכיטקטורה בשל קרבתה לאמנות ונשלח למכללה הטכנית באולדנבורג שבגרמניה, שם גם הקים תזמורת סטודנטים שעליה ניצח.

עם תעודת ההסמכה כאדריכל,שבה לא עשה כל שימוש, הוא חזר אל המוזיקה ולמד בקונסרבטוריון בלייפציג. משרתו הראשונה בגיל 21 הייתה כמנצח האופרה בזאאבריקן. לברי נקלט בתרבות הגרמנית ומקץ שנתיים עבר לברלין, כשבראשית צעדיו שם שימש כמדריך מוזיקלי וכמנצח בלהקת הבלט של רודולף פון לאבאן, שעמה סייר ברחבי אירופה ואף במצרים. 

לברי הצעיר הלחין באותה תקופה מוזיקה לתיאטרונו של מקס ריינהרדט הנודע ולסרטים. במקביל הוא השתלם שם בהלחנה אצל המלחין הרוסי הנערץ עליו, אלכסנדר  גלזונוב ובניצוח אצל המנצח היהודי-גרמני ברונו ואלטר. לברי היה כוכב-שביט, כשבגיל 26 הוא מונה כמנצח התזמורת הסימפונית של ברלין. עם עלות הנאצים לשלטון ב-33', לברי קרא נכון את המפה וחזר לריגה, עיר-הולדתו, שם מונה כמנצח הראשי של האופרה. כמו כן הוא ניצח על תזמורת הרדיו  של העיר בביצוע יצירתו "היהודי הנודד" ונשא לאשה את העיתונאית הלנה מזא"ה.

שהייתם המשותפת שם לא ארכה זמן רב. "צילו של היטלר החל להעיב על אירופה כולה ובשנת 1934 תפסו פשיסטים את השלטון בלטביה", כתב לברי. הוא, שלא בא ממשפחה ציונית ורעייתו החליטו לעלות לארץ-ישראל למורת רוחה של משפחתו, שנספתה בשואה. כשעלה ארצה ב-37', הוא נשבע שלא יחזור לגרמניה. אגב, כמו מלחין אחר, בן תקופתו, פאול בן-חיים, לברי התנער לחלוטין מהיצירות שהלחין טרם עלייתו ארצה.

"מיד חשתי שארץ-ישראל היא מולדתי האמיתית", כתב. לברי השתלב במהירות בחיים המוזיקליים כאן. כולו נלהב הלחין את "שיר העמק", שיר ראשון למילים עבריות (של רפאל אליעז), שהעלה על נס את החלוצים בעמק יזרעאל. "בשום מקום לא הייתה לי תחושה כזאת שאני במקומי האמיתי, "כשהארץ הפרתה את רוחי כקומפוזיטור". 

בשנות ה-40 שימש לברי כמלחין-בית בתיאטרון "אהל" והלחין את המוזיקה לתריסר מהצגותיו. הוא גם שימש לצד המנצח גיאורג זינגר כמנצח האופרה הארץ-ישראלית העממית ופעם אף ניצח על הפילהרמונית בביצוע יצירתו "שיר השירים". ציון דרך חשוב בחיי התרבות בארץ הייתה  "דן השומר.", האופרה העברית הראשונה שכתב עם מכס ברוד על-פי "יריות בקיבוץ", מחזהו של המשורר ש. שלום עם הזמר פאול גורין בתפקיד הראשי. האופרה, שעלילתה מעוגנת בימי חומה ומגדל, הייתה היחידה שעסקה בחיי היישוב בתקופת המדינה שבדרך.

כמלחין, לברי כמו נולד כאן מחדש. "כמעט בכל יצירותיי ניתן למצוא אווירה ארצישראלית ונדמה לי שהן מבטאות את הארץ", העיד על עצמו. "אינני רוצה להיכנס לוויכוח אם קיים סגנון ארצישראלי או לא, אולם אני מכנה עצמי מלחין ארצישראלי. אני שייך לארץ ושואף לשיר אותה - גם את זו הצעירה, הנבנית ונאבקת וגם את זו העתיקה התנ"כית, הרומנטית. אני שואף לבטא את שמחת העמל וקשיי המאבק בקיבוץ, את הרומנטיקה האקזוטית ואת תפארת עברנו".

עם הקמת המדינה, נענה לברי לבקשת בן-גוריון לייסד את תחנת הרדיו "קול ציון לגולה", שבה שימש כמנהל המוזיקלי. דרך התחנה, ששידרה בגל קצר לתפוצות, איתר אותו אחיו, בן משפחתו היחיד ששרד מהשואה. כשהיה צורך בשיר-לכת לצה"ל, כתב לברי עם המשורר אברהם ברוידס את השיר "כיתתנו בלילה צועדת", שבמשך 20 שנה היה לחנו אות השידורים בגלי צה"ל. לברי היה מלחין מגויס בכל נימי נפשו. כך כתב עם ש. שלום את "חניתה" עם העלייה לקיבוץ הגלילי בימי חומה ומגדל. כך גם הקדיש את הסימפוניה הראשונה שלו לזכר קדושי גטו ורשה ואת השנייה, "קוממיות", למלחמת העצמאות. כשבן-גוריון עבר לשדה-בוקר, ציין את המאורע בפואמה הסימפונית "נגב".

לברי הלחין בביתו וגם אם הייתה שם מהומה גדולה, זה לא הפריע לו בהלחנה. "בעודי מנגנת בפסנתר את המוזיקה שלי, אבא היה כותב תזמור לאיזו יצירה", נזכרת בתו, אפרת. "אף פעם הוא לא דרש מאיתנו להיות בשקט. אבא כתב מאוד מהר, מאוד בקלות, הכל מהראש". הוא לא כיוון את ילדיו אל המוזיקה. "להיות מוזיקאי זה חיים קשים", אמר לבתו הנבלאית, שלה הלחין יצירות. לימים ניגנה בנבל בתזמורת הסימפונית בעיר חיפה, שאותה היא ניהלה בעבר.

המשך סיפורו של לברי היה רחוק מלהרנין. "כשסגרו את 'קול ציון לגולה', נתנו לאבא משרד בסוכנות בירושלים בלי תפקיד", מעידה אפרת. "כאדם הגון, הוא ניגש לראש הסוכנות דאז, משה שרת ואמר שהוא לא מוכן לקבל משכורת בלי לעבוד. אז פיטרו אותו והתחילה התקופה  הקשה בחייו. הוא יצא בשליחות קול ישראל לארצות הברית וכשחזר, נדהם לגלות שנמחקו הקלטות המוזיקה האותנטית של עדות ישראל שהקליט ברחבי הארץ. מרוב צער נגרם לו התקף-לב. דברים כאלה הרגו אותו".

ב-63' שכנע אותו ראש העיר חיפה, אבא חושי, לעבור לחיפה. "גם זו לא הייתה אפיזודה מוצלחת בשבילו", אומרת אפרת. "הבטיחו לו הרים ונפלאות, כולל ניהול התזמורת הסימפונית בעיר ושום דבר לא קוים, אבל אבא לא צעק ולא הפך שולחנות".

לשם פרנסה נאלץ לברי להרחיק עד לוס-אנג'לס וטען: "לאף אחד אין רשות לקרוא לי 'יורד'. אינני יורד, אלא גולה, לאחר שבארץ לא אפשרו לי קיום מינימלי. משום כך אני נאלץ לחיות מחוץ לגבולות המולדת, היכן שיודעים להעריך מוזיקה יצירתית. אם היו מנגנים בארץ יותר את יצירותיי, לא הייתי נוסע".

מרק לברי הלך לעולמו באביב 67', בהיותו בן 63. "אבא הלך לישון ולא קם", מספרת בתו. בין השאר הוא הותיר אחריו את המוכר בשיריו, "זמר" ("לא אורחת גמלים") למילותיו של אברהם שלונסקי, המזוהה עם הביצוע המתרונן של "הגבעטרון". לאפרת אין טענות לגבי אי השמעת שיריו האחרים ש"היו לתקופתם".

באורח פלא לא בוצעה "ישראליאנה" מאז ביצוע הבכורה שלה באמצע שנות ה-50 באולם ימק"א בירושלים על-ידי תזמורת קול ישראל בניצוח היינץ פרוידנטל עם הכנר שמעון מישורי כסולן. גאולתה מים השכחה ממחישה את חיוניות חג המוזיקה הישראלית, הנערך מדי שנה בחודש תשרי.

הביצוע של "ישראליאנה" בחג המוזיקה  הישראלית על-ידי התזמורת הסימפונית חיפה בניצוחה של בר  אבני, עם הכנרת יעל ברולסקי כסולנית, אמור להיות מגולות הכותרת של שנת מרק לברי, במלאת 120 שנה להולדתו, בהשתתפות מיטב התזמורות בארץ. מביניהן תבצע ב-21 באוקטובר התזמורת הפילהרמונית הישראלית, בניצוח להב שני, את "מלחמה ושלום", יצירתו האחרונה של מרק לברי.