בשנת 1975 כתבו דני סנדרסון ואלון אולארצ’יק והלחין אפרים שמיר לבקשת האמרגן והמפיק אברהם דשא פשנל את השיר “העולם שמח”, שיר מחאה במסווה של ממתק סמבה קליט ועליז, והציעו אותו לשלישיית הגשש החיוור. הגששים דחו את השיר ובהזדמנות אחרת שמיר הציע את השיר ללהקת כוורת שלאחר הצבעה החליטה לקבלו והקליטה אותו לאלבומה השלישי והאחרון “צפוף באוזן”. השיר הפך לאחת הקלאסיקות הידועות של כוורת, שחודשים ספורים אחרי כן התפרקה.
“העולם שמח” הוא גם שם המופע שמעלים דפנה דקל, עידן אלתרמן, דני רובס ועמרי רוזנצויג ב־1 באוקטובר במסגרת פסטיבל “צלילי ילדות” השנתי בתיאטרון חולון. המופע, בבימויו של דני לוי, הוא מסע מוזיקלי בין שירי להקת כוורת המיתולוגית וחבריה שהפכו לנכסי צאן ברזל בפסקול המקומי. את האמנים תלווה תזמורת בת חמישה נגנים ובעיקר המון סיפורים מאחורי השירים של הלהקה שבימים אלה מציינת 50 שנה להיווסדה.
“הדברים התמזגו"
“זה הולך להיות מופע קסום של חלק מהשירים הכי ידועים של להקת כוורת וחלק מהשירים שיצרו חברי להקת כוורת אחרי פירוק הלהקה וגם השם ‘העולם שמח’ מאוד מתאים לתקופה זו”, אומרת דקל בציניות, ואלתרמן מוסיף: “זה תענוג אמיתי לבצע את השירים האלה שהם חלק בלתי נפרד מאיתנו ומהישראליות. יהיו במופע שירים כמו ‘המגפיים של ברוך’, ‘שיר המכולת’, ‘מדינה קטנה’, ‘גוליית’, ‘אמא ודני’, ‘ערב של יום בהיר’, ‘פה קבור הכלב’ ועוד רבים וטובים”.
זוכרים מתי שמעתם את כוורת בפעם הראשונה?
אלתרמן: “אלבומם הראשון ‘סיפורי פוגי’ שיצא לפני 50 שנה, בנובמבר 1973, היה אלבום שמאוד נוכח אצלי בבית. זה היה אלבום שיצא בתקופה מאוד משמעותית בנרטיב הישראלי כמובן כי מלחמת יום הכיפורים הייתה וואחד סימן בהיסטוריה, ואיכשהו הדברים האלה התמזגו לי. הייתי בן שנתיים בשנת 73’ ובתור ילד בן 4 אני זוכר את עצמי ממשש את התקליט ושר את ‘שיר המכולת’”.
דקל: “האמת שהתוודעתי אל האלבום לא כשהוא יצא אלא לקח לי 3־4 שנים עד שגיליתי אותו. בילדות קיבלתי כלב ובחרתי לקרוא לו פוגי בהשראת התקליט. אני די זוכרת את עצמי מקליטה את השירים של כוורת מהרדיו ואז יושבת ומאזינה לקלטות ומנסה להוציא את הטקסטים של השירים כדי לשיר אותם, שזה היה אתגר כי אז לא היו שירונט או גוגל”.
מה הפך את כוורת למיתולוגית בעיניכם?
דקל: “אני חושבת שזו קומבינציה מיוחדת. היה שם הומור שלא הכרנו לפני כן באופן הזה, שהשתלב עם לחנים, ביצועים ועיבודים קוליים מדהימים ונפלאים. יחד עם זאת הנונסנס היה חדשני ופורץ דרך”.
אלתרמן: “קודם כל אני חושב שדני סנדרסון ראוי לקבל כבר עכשיו פרס ישראל, לא רק כי הוא מוכשר ונפלא אלא כי הוא מהאחראים למהפכה של להביא את הרוקנ’רול לקדמת הבמה ולמיינסטרים, כמו שאריק איינשטיין ושלום חנוך עשו. דני לקח את זה למקומות של שטותניקיות והמון הומור, ואין עוד מישהו שחיבר בין מורשת הלהקות הצבאיות, שממנה נולדה להקת כוורת, לבין רוקנ’רול, והדרך שבה הוא עשה את זה נצחית עד היום וחלוצית. הוא מהמוזיקאים הכי משפיעים על התרבות הישראלית. אומנם כל מי שיצא מכוורת הוא מוזיקאי ענק בפני עצמו ואין אח ורע לסופרגרופ כזה שכולם עם קריירות סולו משגשגות (למעט פניגשטיין שפנה לעולם הקולנוע), אבל זו להקה שסנדרסון היה הכוח המניע שלה ומי שהקים אותה, והסגנון של הלהקה הוא הסגנון של סנדרסון”.
איזה שיר של כוורת הוא הפייבוריטי עליכם?
דקל: “איך אפשר לבחור אחד?”.
אלתרמן: “השיר ‘ילד מזדקן’ הוא אחד השירים שמגדיר בעיניי את הישראליות, ואלון אולארצ’יק מאוד דומיננטי שם ביצירה. בכלל, אני מאוד אוהב את הבלדות של כוורת ששורדות מאוד חזק ועד היום אני יכול לדמוע כשאני שומע את ‘ילד מזדקן’, ‘היא כל כך יפה’ או שיר כמו ‘מדינה קטנה’ שבין כל השטותניקיות של כוורת הם הצליחו למצוא שיר שמאוד מסביר על החיים שלנו כאן והוא עדיין רלוונטי. גם ‘נתתי לה חיי’ הוא שיר נונסנס שבתוכו מחאה ואמירה חכמה כמו ‘יש מספיק אוויר למדינה או שתיים’. סנדרסון הצליח למצוא את העומק בתוך ההומור”.
דקל: “אני די מסכימה עם עידן לגבי העומק בתוך הנונסנס. אני מאוד אוהבת את הבלדות האלה. ‘שיעור מולדת’ היה שיר שתמיד לקח אותי בראש לכל מיני מקומות והוא שיר מאוד חזק. אני יכולה להגיד לך שבתור ילדה מאוד אהבתי את ‘יו יה’ כי חשבתי שהוא מאוד מותאם לעדה שלי התימנית כי היה שם את המשפט ‘יו יה אתם עונים’ ותמיד חשבתי שזה ‘התימונים’ (תימנים במבטא תימני) וכשגיליתי שזה לא כך אז קצת התאכזבתי (צוחקת)”.
מחפשים איזון
על אף שדקל (57), ואלתרמן (51), פעלו לאורך השנים במעגלים די דומים, לא יצא להם עד כה לשתף פעולה יחד בצורה משמעותית. “אולי היו מפגשים פה ושם, אבל לא מספיק ולא משהו באמת רציני והנה עכשיו יש לנו הזדמנות”, מספר אלתרמן. “אני גם מעריץ גדול של דפנה” (דפנה מחייכת ומסמיקה).
שניכם גם שחקנים וגם זמרים. לעתים בתחום הזה שני התחומים באים אחד על חשבון השני, איך אתם יוצרים איזון ביניהם?
דקל: “אני לא מוצאת את עצמי מחפשת איזון אלא זה פשוט שני פנים של אותו דבר, אז אני שמחה שאני יכולה ליהנות משני העולמות האלה. אני לא מרגישה שדבר אחד פוגם או פוגע בדבר השני. אצלי למשל האיזון נדרש יותר בין עולם המבוגרים לעולם הילדים מאשר בין מוזיקה לתיאטרון או בין מוזיקה למשחק בכלל. מוזיקה ומשחק אצלי הולכים יד ביד ולא מתחרים ביניהם”.
אלתרמן: “חותם לגמרי על אותה תשובה. אמנות הבמה, או לצורך העניין מצלמה שזו גם במה, היא מאוד מגוונת. אני לא רקדן גדול למרות שהשתתפתי במחזות זמר, אבל אני בטוח שגם דפנה וגם אני, אם ניקרא לדגל לרקוד – נצליח לעשות זאת כי זה חלק מאמנות הבמה. אבל האיזון בין עולם הילדים לעולם המבוגרים הוא יותר מאתגר מאשר בין מוזיקה למשחק”.
שניכם חוויתם פריצה ענקית בניינטיז. אתם נוסטלגיים לפעמים בנוגע לקריירה שלכם?
אלתרמן: “אני יכול להגיד שאני מאוד שמח שהתפרסמתי בזכות הדברים שעשיתי עם אבי גרייניק לפני תקופת הרשתות החברתיות, שאני לא נגדן אלא מקבל את הקדמה, שכן היום השעבוד לרשתות החברתיות הוא גדול ואתה חייב להיות במספר רשתות חברתיות במקביל כי אחת זה לא מספיק ואתה צריך לפתוח טיקטוק ואז אינסטגרם וכו’. זה סוג של מרדף שאנחנו חייבים להימצא בו למרות שלא גדלנו לתוך זה וזה לא טבעי לנו. אבל אני מאוד שמח שחוויתי את העולם לפני הרשתות החברתיות כי הייתה אז תמימות שלא התבססה רק על לייקים ורייטינג. אני לא נגד זה כי ככה עובד העולם”.
דקל: “חותמת על דבריו של עידן. אני מודה שלפעמים יש תקופות שאני מרפה קצת מהפעילות שלי ברשתות החברתיות, אבל אני משקיעה בזה כשיש צורך לקדם פרויקטים, אלבומים, הצגות וכו’. לא תמיד זה נכון או מתאים ואני יודעת שהסביבה שלי לא תמיד מרוצה מההתנהלות שלי אבל אני מרגישה שזה גוזל ממני כל כך הרבה אנרגיה ואני לא מוכנה לזה אז אני משלמת את המחיר, וזה בסדר מצדי”.
אם נחזור רגע לכוורת ול”נתתי לה חיי”, זה היה שיר מחאה נגד התנהלות ממשלת ישראל בראשות גולדה מאיר אחרי מלחמת יום הכיפורים.
ממרחק של 50 שנה, מה אתם מרגישים לגבי המצב במדינה כיום?
אלתרמן: “אני הולך להפגנות ואני לא מאושר מהקואליציה הנוכחית, אבל אני חושב שלא בגלל זה המצב במדינה הוא בעייתי אלא בגלל השסע המאוד גדול בחברה הישראלית. מתיחות תמיד הייתה אבל לא הייתה מעולם כזו קיצוניות במדינה, משני הצדדים כמובן. זו תקופה מבאסת שבה יש תחושה שיש לנו אויבים פנימיים וזה מטופש לגמרי כי פוליטיקאים באים והולכים ואסור לתת לפוליטיקאים לגרום לנו, האזרחים, להרגיש ככה”.
דקל: “אני רוצה ברשותך להקריא לך קטע מהשיר ‘העולם שמח’: ‘ידענו ימים טובים מאלה, החדשות היו קטנות, והיום הם גדלו וזה לא פלא, אתה בעניינים, אין לך לאן לפנות, יד ביד הולכים בטיילת משנים נושא, חשוב יותר להיות שפוי, ולא לדעת מה קורה’. הלוואי, הלוואי, הלוואי שהייתי בצד השפוי שלא יודע מה קורה במדינה אבל קשה פה מאוד, קשוח ולא נעים. אני מסתכלת על המדינה שאנחנו משאירים לילדים וזה לא עושה לי נעים בלב. הקיצוניות קיימת משני הצדדים, אבל אני מודה שמה שבעיקר קשה לי, וזה באמת לא קשור לימין, שמאל, דתיים או חילוניים, זה שיש אנשים שמתנהלים באופן שאני לא יכולה לקבל. כל חיי הייתי אדם א־פוליטי כי אני לא מבינה בזה מספיק ולכן לא חשבתי שאני צריכה להיות משפיענית בתחומים האלה, אבל אני מסתכלת על אנשים קיצוניים ולא ככה אני רוצה שהילדים שלי יגדלו. אני לא רוצה שאלה האנשים שבדרכם הם ילכו וילמדו מהם. אז קשה. הקיצוניות היא גם בחוץ. זה שאתה לא יכול להגיד לכיוון הזה או ההוא והכל דליק – זה לא נעים”.
לסיום, מה עוד אתם עושים בימינו?
דקל: “כרגיל, עובדים, אני ממשיכה לרוץ עם המופע שלי בליווי נגנים, ולפעמים מארחת את אח שלי (המוזיקאי אלרן דקל מלהקת פאנקנשטיין) ולפעמים מתארחת בהופעות שלו, ועובדת על עוד פרויקטים”.
אלתרמן: “לי יש מופע סטנדאפ חדש שבו אני מדבר על החיים שלי, על הגירושים, על גיל 50 והזוגיות החדשה וכל מיני דברים מאוד אישיים. אז זה בשבילי מאוד חדש בתחושה. חוץ מזה עכשיו יצא לאקרנים סרט בשם ‘העיר הזאת’ שאני משתתף בו”.
פסטיבל “צלילי ילדות" בתיאטרון חולון יתקיים בחול המועד סוכות בתאריכים 1־3 באוקטובר