בחודש האחרון, באחת התקופות הקשות ביותר שעוברות על העם היהודי בכלל והישראלי בפרט, ישנם יותר ויותר ביצועים שונים ומגוונים להמנון הרשמי שלנו, "התקווה", וזה מחמם את הלב.
האחדות העממית והשירה ההמונית של "התקווה" הובילו את חוקר המוזיקה דודי פטימר לצלול בפרק כחול-לבן במיוחד אל סיפורו המרתק של ההמנון שחיבר נפתלי הרץ אימבר בשנת 1878 (כחלק משירו "תקוותנו"), כמו גם על הוויכוח רב השנים לגבי מקורו של הלחן והצגת דוגמאות מוזיקליות והקלטות נדירות לכך.
בפרק מגולל פטימר את סיפורו הסוער של נפתלי הרץ אימבר, הנסיבות שהובילו אותו לכתוב את ההמנון, מאבקיו להכניסו לקונגרס הציוני (על אף התנגדותו הראשונית של "חוזה המדינה" בנימין זאב הרצל), ניסיונות ההלחנה השונים, הגרסאות השונות לגבי מקור הלחן, ההצעות להחלפתו ועד הפיכתו באופן רשמי ב-2004 להמנונה של מדינת ישראל.
כמו כן עוסק פטימר בביקורות הרבות שהופנו כלפי ההמנון, הן בין בני עדות המזרח לבני עדות אשכנז והן בשל התעלמותו מבני המיעוטים במדינה (בייחוד הערבים), ויחסם כלפיו, תוך שימת דגש על חשיבותו בתרבות היהודית והישראלית, בעבר ובייחוד בהווה.
כּל עוֹד בַּלֵּבָב פְּנִימָה
נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה,
וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה
עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה
עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ
הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם,
לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ
אֶרֶץ צִיּוֹן וִיְרוּשָׁלַיִם.