איזו נקודה מתחילים ראיון עם ראפר יהודי אמריקאי, בן למהגרים ישראלים, שהפך לאחד הפנים המוכרים ביותר של ההסברה הישראלית? אולי, צריך לפתוח בכלל ברגע שאחרי, כשאנחנו נפרדים לשלום ודקות אחר כך נשמעת אזעקה. הרי אם היה צריך לספר לאדם מבחוץ את סיפור המקום הזה, הנה הוא עושה זאת עבורנו.
"תשאירו שם חול": הזמר אריק סיני במסר לחיילי צה"ל
שיחה ארוכה, בשעת צהריים נעימה, מסתיימת בצלילה הצורם של המלחמה. ואכן, כך אירע בשלישי האחרון. רגע לפני מטח כבד נוסף על תל אביב, כשנפגשתי עם רמי אבן־אש, או בשם הבמה שלו קושה דילז, כדי להבין מקרוב את השילוב העדין בין קושה לרמי, בין אמריקה לישראל, בין הדיגיטל למציאות, ושבין המלחמה למוזיקה.
אנחנו מתיישבים בשולחן פינתי בבית הקפה ואחר כך יוצאים לסייר בנווה צדק. כמעט בכל רגע מישהו עוצר אותו, ניגש לשוחח, מספר לו שראה את הסרטונים שלו. כשאני שואלת אותו על סוד הצלחת הסרטונים, הוא משיב שישראלים לא תמיד יודעים איך להעביר את הסיפור כמו שצריך, ובעיקר לא ממש מבינים מה קורה מחוץ לישראל.
“כשאני מגיע לכאן, שואלים אותי למה אני בא, אבל מה שישראלים לא מבינים זה שכאן אתה יכול להיות יהודי איך שאתה רוצה", הוא מסביר. "באמריקה, או שאתה דתי, או שאתה לא דתי, או שאתה טראמפ או שאתה ביידן. אין דרך ביניים, אין ניואנסים בשום מקום, זה או מוח או לב".
אותה חלוקה דיכוטומית יכולה אולי להסביר מדוע ישראלים רבים המומים לנוכח הצגתה של ישראל כבריון כובש ברחבי ארצות הברית ובייחוד באוניברסיטאות, ושל חמאס כלוחמי חופש. יהיו מי שיאמרו כי זאת פשוט האנטישמיות בגרסתה הנוכחית, וקושה דילז נלחם בדיוק בה.
לטובת הקוראים שלא בטוחים באילו סרטונים מדובר, נספר כי כבר מימיה הראשונים של המלחמה יצא הראפר האמריקאי לרחובות ניו יורק לדבר עם אלו המתנגדים לנו. בכל סרטון, הוא מגיע להפגנות ושואל שאלות נוקבות, אך במבט תמים וכן. כך למשל, הראיון הראשון שערך היה עם אישה צרפתייה מבוגרת, שלראשה ברט אדום.
האישה עמדה עם שלט והסבירה מיד כי התייצבה לצד הפלסטינים ועוד הוסיפה שלדעתה “תגובתה של ישראל היא מעבר לטירוף". אלא שכשקושה דילז שאל אותה מה היא הייתה עושה לו הייתה ישראל, היא גמגמה. וכשהוא שאל אם היא אמא, היא השיבה שהיא אמא וסבתא לנכדים, וכנראה גם היא הייתה עושה כל שביכולתה כדי להשיב אליה את ילדיה לו היו נחטפים, “יש משהו בדבריך", אמרה לו. וכך, סרטון קצר, שאורכו פחות מדקה, הסביר את ישראל כפי שנציגיה הרשמיים לא הצליחו.
במקרים אחרים עולה תמונה קשה של בורות ושנאה, כמו בראיון שערך עם סטודנט יהודי באוניברסיטת קולומביה, שסיפר כי אחת מקבוצות הסטודנטים באוניברסיטה הפיצה מייל שטוען שרק יהודים לבנים מורשים לגור בישראל, בעוד שסבתו שלו מתגוררת בישראל והיא מלוב.
במקרה שלישי הוא ראיין סטודנט שטוען כי הוא וקבוצת סטודנטים נוספת תומכים בפלסטינים ובהתנגדותם לכובשים וכשהוא נשאל מה עמדתו כלפי התומכים בחמאס, הוא משיב כי הוא “מבין מהיכן הם באים", שכן, חמאס, כך לדבריו, הוא הארגון היחיד שנאבק בחזרה בברוטליות שחווים הפלסטינים.
“האנטישמיות מגיעה בצורות רבות", מסביר אבן־אש, “אנשים פה לא יודעים איך זה מרגיש שיש כאלה שלא יעבדו איתך רק כי אתה ישראלי, או שהם אפילו לא ילחצו לך את היד, או יתלשו פוסטרים של חטופים. גם מבחינתי, אני רואה מי הפסיק לעקוב אחריי, מי התרחק ממני רק כי אני מפגין את הצד הישראלי שלי בפומבי. ככה עובדת האנטישמיות".
למה אתה מתכוון?
“אנחנו כל כך מושפעים מזה, עד שיהודים עלולים לנסות לנתק את עצמם או להתרחק, לנסות להיות פחות יהודים, פחות ישראלים, לא לשים את הדגל באינסטגרם, לוותר על ה’ישראלי’ במרכיבי הזהות שלנו. אני מכיר בחורות יהודיות־מצריות שפתאום אומרות שהן רק מצריות, ואני מנסה לומר להן שזה ממש לא ככה, אם כבר, הן יהודיות שנמלטו ממצרים".
“רגיל ששונאים אותי"
אחד השירים המוכרים של קושה דילז נכתב ממש עם פרוץ המלחמה והוא נקרא Bring The Family Home (“הביאו את המשפחה הביתה").
“כתבתי את זה במוצאי שבת של ה־7 באוקטובר. באותו הלילה כבר נכנסתי לאולפן להקליט את השיר", הוא אומר ומתאר כיצד טס לפסטיבל היפהופ בקליפורניה ב־7 באוקטובר, ושם שמע על האירועים. “כששמעתי מה קרה הבנתי שהכל עומד להשתנות. גם המשפחה שלי הייתה בשוק. האחים שלי כתבו שהגיע הזמן לקנות עוד רובים. הם היו בהלם. המשפחה שלי נלחמה בכל המלחמות, ב־48’, במלחמת ששת הימים, במלחמת יום כיפור".
בעוד שהמשפחה פנתה לחימוש, רמי פנה כאמור למילים. בסדנת כתיבה יצירתית שלקח בה חלק עם האמנית המוכרת קימברה, הם שוחחו על כך שהשורה הראשונה בשיר היא החשובה ביותר. לכן, בחר לפתוח את השיר שלו במילים: From Kanye to Hamas it's All The Same, ובתרגום לעברית: “מקניה (ווסט) לחמאס, הכל אותו דבר".
“המלחמה פרצה ממש שנה אחרי מה שקרה עם קניה. לכן מבחינתי ניסיתי לומר שאנטישמיות היא כמו סרטן. היא יכולה להופיע בברך או בצוואר, אבל היא תגיע למוח", הוא אומר, ומתייחס כמובן לסערה סביב האמירות והפוסטים האנטישמיים של הזמר קניה ווסט.
השיר ממשיך במילים: Namaste/ Synagogue to a Mosque/ Prayer heal pain/ I marched for BLM/ I marched for Ukraine/ But this time me and my people in the Negev need rain.
“נמסטה/ מבית כנסת למסגד/ תפילה מרפאת כאב/ צעדתי למען ‘חיי שחורים חשובים’/ צעדתי למען אוקראינה/ אבל הפעם העם שלי ואני זקוקים לגשם בנגב", והוא מסביר: “לא אכפת להם מ־1500 הישראלים שנרצחו ולא אכפת להם מהנשים שנאנסו או מהגברים שהושחתו. אכפת להם רק מהתינוקות המתים בעזה".
גם לישראלים אכפת מתינוקות חפים מפשע שנפגעים. אבל נשמע שבארצות הברית מסרבים לראות את האחריות של חמאס.
“באמריקה יש גזענות עצומה, גם בקרב המשטרה, ובגלל שישראל חזקה יותר מבחינה צבאית מהאנשים שאנחנו במלחמה איתם, אז מבחינת האמריקאים אנחנו כמו ‘המשטרה’ שפוגעת בהם. מאכילים אותם בנרטיב הזה, והם הרי מקשיבים למסרים במשך חמש דקות, או במשך דקה או 30 שניות, במקרים של טיקטוק ואינסטגרם. זה מנותק ומתסכל".
זה נשמע בעיקר מקומם. למה לצאת לעצרות ולדבר דווקא איתם?
“זה כמו במערכות יחסים, כשאנחנו מתוסכלים או כועסים, יש לנו נטייה מיד לומר ‘אני לא מדבר איתך יותר’. אבל אם נברח אחד מהשני ולא נדבר, אז הכל ימשיך להיות אותו הדבר. בראיונות אני נותן גם לאנשים לכעוס עליי ולשנוא אותי".
ואתה לא משיב בשנאה, בחלק מהמקרים אתה אפילו נותן מחמאה.
“נכון, למה לא? אני חושב שצריך להחמיא לאנשים, אפילו לאנשים כאלה. אנשים כל כך מפחדים לדבר עם אנשים אחרים ששונאים אותם, לכן זה קצת כמו ‘התקשרות בטוחה’, את מכירה את המונח הפסיכולוגי? אז אני מנסה להיות הדמות הנוכחת, התומכת, הבטוחה. אני מנסה לתת לאנשים את המקום".
עדיין, זה נורא קשה לעמוד מול אנשים ששונאים אותך.
“אני כל כך הרבה זמן בתעשיית המוזיקה, שאני רגיל לזה. בתעשייה הזאת יש אנשים שלא אוהבים אותך במשך כל הקריירה שלך. אפשר לומר שתעשיית המוזיקה כנראה אימנה אותי להיות דחוי ושנוא. נראה לי שכל מוזיקאי שפעם ניסה לקדם את המוזיקה שלו, יזדהה", הוא אומר בחיוך.
את הקריירה המוזיקלית שלו החל בגיל 17. “עוד לפני האינסטגרם, אני ראפר כבר 25 שנה", הוא מציין. הוא נולד באוגוסט 1981, בפרת’ אמבוי, ניו ג’רזי, להורים ישראלים שהיגרו לארצות הברית ב־1976. גם בסרטונים, כשנשאל מאיפה הוא, הוא משיב שהוא אמריקאי־ישראלי ומתגאה בכך שמשפחתו מקריית טבעון שבה בילה לא מעט קיצים כילד וכנער: “גדלנו כישראלים, לא כיהודים. כלומר, אני מניח שגדלתי כיהודי, כי הלכנו לבית ספר יהודי, והלכנו לבית כנסת רפורמי, אבל אני חושב שהלכנו אליו כי הוא היה הקרוב ביותר אלינו, לא כי ההורים בחרו בו בהכרח. המשפחה שלנו מסורתית".
הם שלושה אחים ולכולם שמות ישראליים: צחי, אילון ורמי. אילון אף שירת בצבא. אבל עם שם כמו "רמי", לא מעט שואלים אותו מאיפה הוא, “אם מישהו שואל אותי מאיפה אני, אני כבר יודע מאיפה הוא", הוא מסביר.
מה הכוונה?
“בדרך כלל זה לא יהיה איזה בחור אקראי שישאל אותך מאיפה אתה".
אז מי ישאל?
“אנשים מלוב, תוניסיה, מצרים, לבנונים, ירדנים, פלסטינים, או סתם אנשים שמרגישים איזושהי קרבה לעולם הערבי. זה עניין מאוד מזרח־תיכוני. זה לא קורה באירופה, גם פה ישראלים ישאלו איך קוראים למישהו, כדי לדעת מאיפה הוא".
אני אשאל שאלה שאולי שואלים רק ראפרים יהודים. אמא גאה בך על כל העשייה?
“היא תמיד הייתה גאה בי. אני חושב שכולנו רוצים שההורים שלנו יהיו גאים בנו. להבדיל, כמובן, אני חושב על המחבל ההוא שצלצל לאבא שלו להתגאות שהוא רצח יהודים".
“אני אדם חדש"
לפני כשבוע הגיע קושה דילז לישראל כדי להמשיך מכאן בסדרת הסרטונים. אלא שעוד לפני שהופיע ב"כולי עלמא", או ביקר ביחידת צה"ל על גבולה של עזה, הוא הגיע לעצרת בכיכר החטופים.
איפה חווית חוויה יותר משמעותית, בכיכר החטופים או בעצרות בארצות הברית?
“בכיכר החטופים, ברור. היא כמו הכותל של כל החוויה הזו. האנשים שמגיעים לשם הם החברים, בני המשפחה של החטופים, שרק רוצים שהם יחזרו הביתה. פה, לכולם יש חבר שנחטף או נרצח. כיכר החטופים ממש מוקדשת לחטופים, למשפחות. יש שם המון סיפורים. היא כמו הלב של האומה, עד כדי כך שראש הממשלה לשעבר פשוט מסתובב שם כאחד האדם".
הוא מתייחס להגעתו של ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, עמו אף ערך ראיון מצולם. הוא מראה לנו את הסרטון שיצר במוצאי שבת האחרונה. תחילה חשב שהוא מראיין ישראלי נוסף שהגיע לכיכר, אלא שמיד הסבירו לו במי מדובר ומה עברו, הציבורי, וגם הפלילי.
“גם אני נכנסתי לכלא, כשהייתי צעיר יותר", הוא משתף, “סביב שנת 2001. מכרתי סמים. נעצרתי ביום ההולדת ה־18 שלי".
ומה קרה?
“נשלחתי לכלא על מכירת אקסטזי. האמת שנשלחתי לכלא על העבירה הראשונה שלי, שזה מאוד לא רגיל. הייתי אמור להיות בפנים חמש שנים, אבל זה ירד לתשעה חודשים. ואז תשעת החודשים הפכו לשלושה, ואתה יוצא על תנאי. הבעיה היא שאם אתה על תנאי, מספיק שתעשה טעות אחת קטנה ואתה חוזר חזרה".
והוא טעה. שוב ושוב. אומנם הוא המשיך אחרי זה ללימודיו באוניברסיטת ראטגרס בניו ג’רזי, והיה חבר בנבחרת ההיאבקות, אבל הסמים עוד שלטו בחייו: “התחריתי ברמה ממש גבוהה, אבל ברגע שהסמים הגיעו, זה היה ‘ביי ביי’. התמכרות היא מחלה, כמו בדידות, דיכאון, חרדה. אז השתמשתי בסמים כדי לפתור בעיה שאי אפשר לפתור אותה".
מה הכוונה?
“הרבה אנשים פונים לסמים כי הם חושבים שהם יכולים לפתור בעיה בצורה טובה, אבל זה לא נכון".
איך יצאת מזה?
“יום אחד הגעתי למבחן בבית הספר, ויצאתי באמצע לעשות עסקה. הייתי כל כך הזוי, כי אחרי זה עוד רצתי בחזרה לבית הספר, חשבתי שאולי אצליח לסיים את המבחן, אבל המשטרה הגיעה ורדפה אחריי. מבחינתי, זה היה כמו איזה סימן שאני צריך להיגמל. ונגמלתי ביולי 2004. אני פיכח כבר למעלה מ־19 שנים. אני היום אדם חדש. אני מאמין שאנחנו צריכים להתפתח כל הזמן".
והנה, יצרת אפיק חדש, ואתה ממשיך להתפתח.
“נכון, ואני ארצה להמשיך עם זה גם אחרי המלחמה. אבל לאחרונה הבנתי שמאוד פיתחתי את קושה דילז ולא פיתחתי את רמי הילד. באמריקה, או שאתה קושה דילז, או שאתה רמי. אתה או כזה או כזה".