סבינה, סנסציית הפופ הגרמנייה־ישראלית, מתמודדת עם שתי הזהויות הלכאורה סותרות שלה מאז שהייתה ילדה קטנה וגדלה בשטוטגרט, גרמניה. זהותה של סבינה כיהודייה־גרמנייה עוצבה על ידי החוויות הבין־דוריות של אביה, שהוריו נספו בשואה, והוא עצמו בקושי שרד את הזוועות. אביה היה חלק מאותו שריד קטן וחשוב של תרבות יהודית עשירה ומשפיעה שחלחלה לחלק גדול ממדינות אירופה.
בצל המטח הקטלני לצפת: האם בתי החולים בצפון ערוכים למערכה כוללת?
סימן מדאיג עבור ישראל? ארדואן התקבל במצרים באופן חגיגי במיוחד
מביתה בתל אביב, שם היא מתגוררת עם בן זוגה ושני ילדיה הקטנים, משקפת עבורנו סבינה את ילדותה. "היו אולי ילד יהודי אחד או שניים בבית הספר שבו למדתי", היא מספרת, "ההורים שלי לא התערבבו יותר מדי בחברה הגרמנית, כן בעיקר בנושאים הקשורים לעסקים, אבל לא הגיעו לאירועים מיוחדים או חבריים, היה פשוט נתק. כנראה בגלל שההורים או הסבים של אותם אנשים היו אלו שביצעו את הזוועות בתקופת השואה".
סבינה מסבירה שהדבר הזה גרם לה להרגיש בדידות, חוסר שייכות ותסכול. הדבר אף גרם לה להיות ביישנית והיא לא ששה לבטא את זהותה כילדה גרמנייה. היא נזכרת שלמדה בבית ספר של נוצרים, והיו מבקשים מהילדים להחזיק ידיים ולהתפלל לישו, זה גרם לה למבוכה ותחושת אי־נעימות. "הרגשתי מאוד מבודדת, כמו זרה בארץ שלי. את רוצה להשתייך למקום שבו נולדת, הבית שלך, אבל מהצד השני, את לא רוצה לאבד את החלק החשוב הזה בעצמך, את הזהות היהודית שלך".
סבינה חלמה להיות על הבמה מגיל צעיר, היא למדה לנגן על פסנתר בילדותה, אבל הוריה לא חלקו את אותה התשוקה לכישרונותיה האמנותיים, בעיקר כי לא רצו שתופיע לפני הקהל הגרמני. בתקווה לחבר אותה לשורשיה היהודיים, הוריה של סבינה עודדו אותה בגיל 15 ללמוד בפנימייה ישראלית שהייתה קצת דתית. אבל הזמרת הבלונדינית עם העיניים הכחולות מצאה את עצמה עוד יותר בסכסוך פנימי, כשישראלים רבים שאלו ללא הרף אם היא אפילו יהודייה. זה יצר אצלה פרדוקס יוצא דופן: מצד אחד לשמור על זהות יהודית כנועה בארץ מולדתה, גרמניה, ומנגד, בישראל ממש קוראים תיגר על אותה הזהות. עבור סבינה, הסתירה הזו יצרה דילמה פנימית לגבי האופן שבו יהודי התפוצות יכולים להגשים את האני האותנטי שלהם.
לאחר כמעט עשור של מגורים בישראל החליטה סבינה לחקור לעומק את התשוקה שלה לאמנויות, והחליטה להירשם ללימודי משחק בערבים בבית ספר למשחק בתל אביב. לאחר שהתאהבה בעולם הבמה היא התקבלה במהרה למכון היוקרתי של לי שטרסברג לתיאטרון וקולנוע בלוס אנג'לס, שם הצטיינה גם בביצועיה הווקאליים.
החיים בלוס אנג׳לס אומנם העניקו לסבינה את ההזדמנות לחוות קהילה יהודית חזקה וחופש ביטוי, מחוץ לישראל, והמרחק מההורים אפשר לה להיפתח, להשתחרר, אבל עדיין היה חסר משהו בחייה, אז היא שבה לישראל בתקווה להקים משפחה. “תמיד מצאתי את עצמי חוזרת לישראל, זה המקום שתמיד חשבתי שהוא הכי דומה לבית וכיהודייה, שזה המקום שלנו", מסבירה סבינה, שמדגישה כי הוריה הנחילו לה לאורך השנים מערכת של ערכים משפחתיים המשתקפים בחברה הישראלית.
"כשהתחלתי לעבוד כשחקנית לא היה לי הרבה ביטחון עצמי, כי באתי מבית שלא כל כך תמך בקריירה שלי. הייתי צריכה הרבה כוח בשביל לבנות את הביטחון הזה, כדי לעמוד על הבמה מול כל כך הרבה אנשים, אבל זה משהו שהייתי צריכה לעשות בשביל עצמי".
בשנת 2009, לאחר שחזרה לישראל, קיבלה סבינה שיחת טלפון מאביה שבישר לה את החדשות הקשות כי חלה בסרטן, ונותרו לו רק שישה חודשים לחיות. לפתע היא הוצפה בזיכרונות מיחסיה המורכבים עם אביה - הכעס שהיה בו לאחר המלחמה, אישיותו החסומה והזהות המסוכסכת כיהודי־אירופאי ניצול שואה.
היא נזכרת באחת מהארוחות האחרונות שלהם יחד, במסעדה יוקרתית בשווייץ. סבינה לא יכלה לדבר, היה לה קשה למצוא את המילים הנכונות, בעודה מביטה בפניו של האיש שהלך לגיהינום וחזר כדי לאפשר לה את ההזדמנות למצוא את הזהות האמיתית שלה. היא בהתה בפסנתרן שניגן באמצע החדר הצפוף, אזרה אומץ, ושאלה אותו אם היא יכולה לשיר שיר לאביה. כמו בסצינה מסרט, סבינה שרה סרנדה לאביה, מול כל הסועדים, כשהדמעות זולגות על פניו של האב.
"זה היה ברגע הזה שהוא חיבק אותי חזק, ומעולם לא ראיתי אותו כל כך נרגש כשאני עושה משהו אמנותי", סבינה משתפת, כשהיא מייחסת לאביה המנוח את ההשראה לקריירה המתפתחת שלה. "שנה אחרי שהוא נפטר התחלתי לכתוב, ובשנת 2012 נכנסתי לאולפן הקלטות בפעם הראשונה ומיד אהבתי את זה".
מיזוג שורשים וזהות
מותו של אביה היה הרסני עבור סבינה, אך עם זאת היה גם חופש מסוים בניתוק הקשר לחוויה הטראומטית של השואה, שאביה נאחז בה כל כך. ללא עכבות, ועם הפנים לעבר העתיד, סבינה לקחה על עצמה משימה חדשה, להיות גשר בין תרבויות, ולעשות שימוש במוזיקה כדי להציג לציבור האירופי את הערכים והזהות הישראלית שלה.
באמצעות מיזוג שורשיה האירופיים וזהותה היהודית, כשהיא שרה בעברית ובגרמנית, באנגלית ובצרפתית, סבינה מצאה לבסוף את קולה וזהותה הייחודיים במפגש התרבויות הללו. בעודה מתרחקת מילדותה המופנמת ומהסכסוך הפנימי לגבי זהותה, מילות השירים שלה, שאת רובן היא כותבת בעצמה, מבוססות על חוויותיה האמיתיות. את ההשראה קיבלה ממסעותיה ברחבי העולם, האנשים שפגשה והופעות מוזיקליות שחוותה. סבינה משלבת בצורה מופתית באמצעות שיריה את יופיו של המגוון התרבותי - ביטוי גולמי ואותנטי לנקודת המבט המורכבת שלה על החיים.
בשנת 2019 יצא האלבום הראשון שלה, "Purple Ribbons", שהציג שירים יותר מלנכוליים, בשפה האנגלית.
כעת היא מתכוננת להוציא את אלבומה השני, כולו בשפה העברית, עם שירי פופ יותר אופטימיים וקצביים כדי להגיע לשלב הבא במשימה שלה, לשתף מסרים של אהבה ותקווה עם קהלים גדולים ברחבי העולם.
"מוזיקה היא משהו אוניברסלי, יש בה משהו מחבר ומרפא", היא אומרת, "בסופו של יום, רוב האנשים רק רוצים להפיץ אהבה. כשאתה נמצא בהופעה זה מכניס אותך לרגע הזה, ואתה שוכח מכל השאר. במשך שעה או שעתיים אתה באמת נוכח ברגע, וזה יכול להיות אושר או עצב ביחד, בעיקר מדובר בשחרור הרגשות המורכבים האלה. מוזיקה מחברת אנשים, ואני מרגישה מאוד גאה במורשת שלי, דווקא בתקופה רגישה שכזאת. כשאני מייצגת את ישראל ומופיעה בגרמנית זה סוג של שליחות, אני מרגישה כמו שגרירה של המדינה".
בעוד שלסבינה תמיד היו רגשות מעורבים לגבי המורשת הגרמנית שלה, לאחר אירועי ה־7 באוקטובר היא מצאה הערכה חדשה לשורשיה המעורבים. היא מאוד גאה בתמיכה שהפגינו העם הגרמני והממשלה הגרמנית בישראל.
סינגל קודם שלה, "I Wish", נכתב במקור באנגלית וכעת תורגם לגרמנית כמחווה לאביה. השיר שיקף את הרצון שלה להיות עם אביה, לחפש אותו בביתו. לאחר אירועי ה־7 באוקטובר קיבלו מילות השיר משמעות אחרת. עכשיו הוא משקף עבורה את כאבם של אלפי ישראלים, בהם משפחות החטופים, קורבנות של הטבח האכזרי, והורים שילדיהם משרתים ונלחמים בעזה או בגבול הצפון.
"אני מראה את שני הצדדים שלי, הצד הגרמני והצד הישראלי, והיום אני מבינה את שני הצדדים האלה, אני מקווה עכשיו לעזור לאנשים, לשתף אותם בסיפור האישי שלי, ולעזור להם להתמודד עם המשבר שלהם", מסבירה סבינה בגאווה, תוך כדי שהיא מוצאת סוף־סוף את המשמעות מאחורי אותה זהות כפולה, שאתגרה אותה במשך שנים כה רבות. "מה שאנשים רואים בתקשורת שונה מאוד מהמציאות, ואני מקווה לשתף אותם באמת על המציאות הישראלית. אני רוצה שהעולם יבין טוב יותר את החשיבות של מדינת ישראל עבור העם היהודי".