להקת "העבריות" היא תופעה מרעננת בנוף הישראלי: עשר מוזיקאיות שפועלות יחד כבר כמה שנים, ומבצעות רפרטואר רחב של שירים ישראליים. היה זה רק טבעי להזמין אותן להופיע ב"אישה 2024 - יצירה נשית בתיאטרון חולון" שמתקיים השבוע בחולון (לאור המצב, הושמטה המילה "פסטיבל" מהאירוע המסורתי שמתקיים מדי שנה).
"הצבי": אליעזר בן יהודה חושף את השערוריות של ירושלים של 1885
אורי גוטליב חוזר לקדמת הבמה: "כשילדי הנובה התחילו לצחוק על המצב, הרשינו גם לעצמנו"
תעלומה אחת בלטה לאורך הערב: למה מכל המשוררות העבריות המשובחות, נבחר דווקא מופע המוקדש לשיריו של נתן אלתרמן? כדי לעקוף את הבחירה המשונה, המופע הוקדש לשירים שכתב על הנשים בחייו - וזה רק הופך את הבחירה לצורמת הרבה יותר.
שירתן של "העבריות" צלולה ומצמררת, כל אחת מהן זוכה לסולו לאורך הערב, מה שמאפשר להן להבליט את גווני הקול הייחודים שלהן. ברקע הימים הנוראים שעוברים עלינו, האווירה של הערב נוגה ומתרפקת, והקהל הגיב בנדיבות ונסחף לא פעם לשירת השירים המוכרים. קל מאוד לשקוע בהרמוניות הנהדרות, אבל אז מגיע "זמר שלוש התשובות" וטורף את הקלפים.
"זמר שלוש התשובות" (אם תלכי אחרי) הוא אחד משיריו המוכרים ביותר של אלתרמן, ויש בו אלמנטים ביוגרפיים מחייו של המשורר, שהופכים את ההאזנה לצורמת. מדובר בשיר על אהבה כואבת ואומללה, ועל אישה שנשבעת לא לעזוב את אהובה למרות המרורים שהוא מאכיל אותה.
המצב רק מחמיר עם "ניגון עתיק" שכולו שיר הלל לאהבה קנאית, ונגמר באיום "אך אם פעם תהיי צוחקת בלעדי במסיבת מרעייך, תעבור קנאתי שותקת ותשרוף את ביתך עלייך". השחקנית לאורה ריבלין שהצטרפה לערב מקריאה את השיר והשורה האחרונה מרחפת באוויר כשהיא יורדת מהבמה והאורות מחשיכים (לא יכולתי להתאפק, ולאחר המשפט האחרון איחלתי בשקט לאישה הזרה שישבה לידי "יום האישה שמח").
בהמשך הערב מפציעה לבמה אחת מהנשים היקרות ביותר בחייו של אלתרמן: תרצה אתר, בתו ובבת עינו, שהייתה הנמענת לכמה משיריו - והייתה למשוררת מוכרת בזכות עצמה. שלומית אהרן מבצעת את "בלדה לאישה" המצמרר, אחד משיריה המוכרים של אתר הרומז לסופה הטראגי.
בשלב הזה כבר קשה להתעלם מהאירוניה: הנשים של אלתרמן במופע לא עומדות בפני עצמן, הן הבת של- או אשתו של-, ויותר מהכל - הן רעיון של אישה כפי שהוא מצטייר בעיניו של גבר. והאישה הזאת היא כנועה, מתרפסת והולכת בעיוורון אחרי אהובה. לא בדיוק מסר מעצים ליום האישה.
בעודי כותבת את הביקורת, קראתי מעט על "העבריות", עליהן שמעתי לא מעט המלצות (מוצדקות, כל אחת ואחת מהן) בשנה האחרונה. מה שגיליתי בלבל אותי עוד יותר: לפני מספר שבועות הופיעו "העבריות" עם ערב משיריה של לאה גולדברג, אחת המשוררות העבריות הגדולות. לאורך כל הערב תהיתי לגבי הבחירה באלתרמן, והפתרון היחיד לתעלומה שיכולתי להעלות על דעתי הוא שבתוך כל הכאוס של החודשים האחרונים, המופע היחיד שעמד מוכן להופעה היה ערב משיריו של אלתרמן.
למרות הביצועים הנהדרים, הבחירה התמוהה להניח בצד את גדולות המשוררות העבריות לטובת אלתרמן משאירה טעם מריר בפה. ובכל זאת, "העבריות" הן תופעה ייחודית (מתי לאחרונה ראיתן על הבמה מתופפת או בסיסטית?), שעושה חשק לעוד. אולי אזמין לי כרטיס לאירוע הבא של שירי לאה גולדברג, ואעמיד פנים שזה היה בעצם המופע שהן העלו על במת תיאטרון חולון לרגל יום האישה.
העבריות הן: קרני פוסטל, ורד פיקר, גליה חי, אולה שור סלקטר, רז שמואלי, ענת מושקובסקי, רוני וגנר, אלכס משה, סלעית להב, שני שביט