זוכרים עם השירים: הפרויקט המרגש ליצירת שירים לזכר הנרצחים בשיתוף המשפחות

כמו רבים מאזרחי ישראל, הטבח המזעזע של ה-7 באוקטובר שינה גם את מסלול חייו של המוזיקאי בן ווייד. ווייד, דיג'יי ומפיק מוזיקלי, הרגיש צורך לעזור ולהביא ולו מעט נחמה למשפחות שאיבדו את היקר להן מכל והקים את פרויקט "שירים לזכרם", במסגרתו מבצעים זמרות וזמרים ישראלים שירים שנכתבו על ידי המשפחות השכולות שאיבדו את היקרים לליבן.

השיר הראשון שנוצר במסגרת הפרויקט הוא "האנשים והפיות", שהוקדש לזכרה של חברת מערכת מעריב שי רגב ז"ל, אותה הכיר ווייד באופן אישי, ובן זוגה ניר פורטי ז"ל, שנרצחו במסיבת "נובה", ומשם הפרויקט צבר תאוצה והתרחב.

"הפרויקט התחיל ממש בשבוע השני למלחמה. אני בעצם מוזיקאי, אני מפיק מוזיקאי ודיג'יי אז פסטיבל נובה היה מחובר אליי ואני גם מכיר הרבה מאוד אנשים שהיו שם ולא חזרו. מבחינתי, הדבר הכי חשוב זה להמשיך דרך המוזיקה. לנסות איכשהו לגרום לאנשים להנציח ולא לשכוח בדרך מוזיקלית עם רגש של סיפורים וחוויות ושנכתוב את כל מה שהם רוצים שיהיה בשיר. הפרויקט הוא על ה-7 באוקטובר ומאורעותיו, החל ממילים שנכתבו על חיילים וחיילות, משפחות, וכמובן על חבר'ה מהפסטיבל. אז באמת, הפרויקט הזה הוא של כולם. יש מעל ל-80 משפחות שאנחנו בקשר איתן. אנחנו הגענו פיזית ל-30 משפחות. התהליך מתחיל בעצם כשאנחנו מגיעים אליהן, להבין מי היה יקירן ולשמוע עליו", משחזר ווייד.

"הפרויקט העצום הזה התחיל בעצם משי רגב. אנחנו חברים של המשפחה והיינו מאוד מאוד קרובים. ובעצם הגעתי אליהם עם שיר שאני כתבתי בשביל שי, ואז ניצן (אחותה של שי) בעצם רצתה להיות נוכחת בכתיבה וזה מה שהביא את ההשראה לגשת למשפחות ולשמוע את הצד שלהן בתהליך הזה. ואז ניצן כתבה את השיר 'האנשים והפיות' לזכר שי וניר, ומפה פתאום הגעתי לעוד כמה משפחות הביתה, הפקתי כמה שירים ואז הצטרפה אליי גל סער, והגענו יחד לעשרות משפחות. וזהו. זה הפרויקט 'שירים לזכרם'. לכתוב לזכר מי שאיבדנו", הוא מוסיף.

“מדהים ושובר לב"

"אחרי השבעה, בן הגיע אלינו הביתה והשמיע לנו שיר שהוא יצר לזכרה של שי", מספרת ניצן רגב, אחותה של שי ז"ל. "השיר היה מדהים, אבל הייתה לי הרגשה שזה לא מספיק היא, אז הוא הציע לי לכתוב שיר משלי ושהוא יפיק אותו. ואז, שלושה ימים אחרי השבעה ישבתי בגינה והתחלתי לחשוב מה אני רוצה לכתוב והרגשתי שהדבר שהכי חשוב לי להעביר במילים זה את האהבה המטורפת של שי וניר שהייתה כל כך בחיתולים והייתה אמורה להיות לנצח. אהבה כזו שאם אתה מסתכל עליה מהצד אתה מתמוגג. אז התחלתי לכתוב, ואני כותבת באופן כללי, אבל אף פעם לא כתבתי שיר. איכשהו תוך כמה שעות היה כבר שיר די גמור, כך שבערב כבר התחלתי לזמזם אותו לעצמי ולחשוב על לחן שיתאים והקלטתי אותו ושלחתי לבן. עם העבודה המדהימה שלו על הפסנתר הוא הלחין לי את השיר וזה היה מטורף לשמוע את מה שיצא מזה. אחר כך התחלנו לחשוב מי ישיר את השיר ובאותה התקופה הוא בדיוק עבד עם ליאור קקון, אז הוא הזמין אותה לבוא להקליט סקיצה. אחרי שהיא הקליטה החלטנו שהיא זו שתשיר את השיר וזו אחת הבחירות הטובות שעשינו. את הבית האחרון החלטתי לשיר בעצמי למרות שאני לא זו שהייתה שרה, אלא שי".

לדברי, ניצן, התגובות על השיר היו מדהימות. "אנשים דמעו, בכו והתרגשו, לקחו את זה לכל מיני מקומות וקעקעו חלק מהמשפטים שבשיר", היא מספרת. "בן כל הזמן הסביר לי שהוא רוצה שזה יהיה התחלה של משהו, התחלה של פרויקט גדול יותר. הוא נפגש עם הרבה משפחות ודיבר איתן ובעצם כתב את הסיפורים של כל אחד מהנרצחים. הוא הפיק כל כך הרבה שירים והכל על חשבונו ועל חשבון הזמן שלו וביוזמתו. ממש לא חשבתי שזה ייהפך להיות כזה פרויקט ענק ואני כל כך שמחה שאנחנו השיר הראשון - שיר הדגל שלהם. זה כל כך מרגש אותי שבזכות זה שהשיר יתפרסם הוא יגיע לעוד אנשים ואני אכיר עוד סיפורים של עוד אנשים דרך הפרויקט הזה. אני מאוד מתרגשת לקראת הערב הזה, הולך להיות מדהים ושובר לב".

"הרבה הקשבה למשפחה"

כל שיר בפרויקט נוצר לאחר מפגש ממושך בין ווייד לבין המשפחה השכולה, שבו הוא שמע מהם על חייו של הנרצח שלו מוקדש השיר, על מי שהיה ועל החלומות שהיו לו. משם התהליך היצירתי נמשך באופן הדדי: "את כל השירים הראשונים הלחנתי וכתבתי לבד ואחרי כמה שירים כבר לא עמדתי בקצב, אז צירפתי כמה אמנים נוספים. התהליך מתחיל מטקסט, סיפור, חוזרים לאולפן אצלי בבית, יושבים כמה אנשים, בוחרים זמר או זמרת בהתאם לבקשת המשפחה ואז מתחילה ההפקה של השיר. אני שולח סקיצה למשפחה שישמעו איך זה, קצת הערות, חוזר אליי ואז אני עושה כמה פינישים ומעלה את השיר".

איך מתכוננים למפגש עם אנשים שקרה להם הנורא מכל?
"בהתחלה בכלל לא חשבתי על זה, אלא רק על להגיע ולעזור כמה שאפשר למשפחות ולמי שצריך דרך המוזיקה. למצוא את המקום הזה של לרפא את הלב כשהוא שבור ורגיש. במהלך כל התקופה הזו היה לי מאוד קשה. המחשב שלי היה עמוס ב־50 פרויקטים - וכל פעם נוספו עוד ועוד משפחות. יש פה סימפולים - מילים, קולות, משפטים - של הנופל או הנופלת שאנחנו מכניסים בתוך השיר. כל המחשב שלי עם קולות כאלה וזה מאוד קשה. זה הרבה להיפתח, לקבל את הכאב, אפשר לבכות, גם אני בוכה. כולנו".

האם השאיפה היא שהשיר ישמש כמזכרת למשפחה או שיש שאיפות שהוא יושמע ברדיו ובסטרימינג?
"המטרה של השיר היא קודם כל שתהיה מזכרת או הנצחה מוזיקלית עבור המשפחה משפחה. המטרה השנייה היא שכמה שיותר אנשים יכירו את האדם, מי ומה הוא היה, אילו חלומות היו לו, וכמובן שישמיעו את זה בכל הפלטפורמות. המטרה האחרונה היא כמובן הפרויקט. לאפשר לכמה שיותר משפחות ליצור את השירים האלה ולערב בזה את אמני ישראל שייקחו בזה יד. לצערי הרב יש עוד כל כך הרבה משפחות - מאות - שאין להן שירים".

למשפחות, מספר ווייד, יש 'סיי' במהלך העבודה היצירתית, והן לא מהססות להעיר כשמשהו לא לטעמן, או לא משקף, לדעתן, את הרוח שהשיר אמור להעביר: "אנחנו מוחקים הרבה מאוד שירים. יכול להיות שבני המשפחה רוצים לשנות את השיר לגמרי ואז אנחנו משנים את הלחן ואת המילים או מחליפים את הזמר או הזמרת. יש פה הרבה מאוד הקשבה למשפחה".

במוזיקה הישראלית יש קאנון של "שירי יום זיכרון" ותיקים ומוכרים, האם הושפעת מהם או שניסית לייצר שירי זיכרון בסגנון חדש?
"קודם כל בעוד מספר ימים, ב־17.3, אנחנו מקיימים ערב הנצחה מוזיקלי שהוא בעצם מדמה ערב יום זיכרון, אבל מעט שונה כי הוא מתמקד רק בתוכן מוזיקלי. השירים האלה הם זיכרון לכל דבר. זה לגמרי באותה נישה. כל שיר בפרויקט הזה הוא לזכר מישהו או מישהי שנכתב יחד עם המשפחה".

עד המלחמה, כאמור, ווייד פעל כדיג'יי ומפיק מוזיקלי: "אני יוצר מוזיקה אלקטרונית משולבת עם מוזיקת עולם, מוזיקה אפריקאית, מארח זמרים וזמרות ונגנים, מנגן ומופיע". מאז ה-7 באוקטובר הוא שם בצד את שלל עיסוקיו, וממקד את כל זמנו ומרצו בפרויקט: "מאז שהתחילה המלחמה, הדבר היחיד שאני עושה מהבוקר עד הלילה זה פרויקט 'שירים לזכרם'. רק מפיק, רק כותב ורק מלחין שירים לזכר אותם אנשים. כל יום. כרגע אני לא מתפרנס מזה. הכל בהתנדבות מלאה. אני משלם מכיסי את כל הכרוך בהפקות ובנסיעות למשפחות".

ביום ראשון הקרוב יתקיים בבית ציוני אמריקה בתל אביב אירוע הנצחה, בשילוב המשפחות השכולות והאמנים המבצעים את השירים של המשפחות. הערב יתחיל בסיפור ושיר של כל משפחה, ביצוע של כל שיר עם עיבוד והפקה משלו, ומשם יעבור, ברוח קהילת "נובה", להנצחה דרך מסיבת ריקודים.

"כל השירים שעד כה נכתבו ויצאו וגמורים, הולכים להתנגן בלייב בבית ציוני אמריקה. עם עיבודים של כינורות וצ'לו ותופים ופסנתר וגיטרה, כל שיר והסיפור שלו. לאחר מכן, הערב הזה מתגלגל לערב אלקטרוני ששם יתנגנו כמה שירים שגם כתבו משפחות שכולות. אבל אלקטרוני, קצת יותר בכיוון של הנובה", מספר ווייד.

על המעבר הלא מובן מאליו בין ערב מוזיקלי רגיש לבין מסיבת ריקודים, הוא מרחיב: "המטרה של המעבר היא בעצם שילוב של התקופה שבה אנחנו נמצאים, ב-6/10 היינו במקום אחד ויום למחרת כבר היינו במקום אחר. וגם בחיים, המוזיקה מלווה אותנו כל הזמן ואנחנו רוצים להנציח בדרך מוזיקלית גם בשירים עצובים וגם בשירים יותר שמחים. כי בסוף האנשים האלה היו רוצים שנמשיך לרקוד ולזכור אותם ושנרים לכבודם לחיים. אז בשביל זה עשינו את המעבר הקיצוני הזה עם הרבה מאוד רגישות. זאת אומרת, זה מעבר למקום מוזיקלי ששם יתנגנו שירים שגם הם לזכרם".