רבות נכתב וייכתב על אישיותו ואופיו של דן תורן, ואמנם זכיתי לראיינו מספר פעמים ל"מעריב", קטונתי מלחלוק אפיזודה מיוחדת או חוויה ממפגש עימו כי מלבד הערכתי הרבה אליו, נחמדותו, צניעותו והחום שהרעיף (כלפי כל מי שדיבר עמו) - הקשר היה ענייני מאד ורחוק.
מה שכן עניין אותי מאז ומתמיד בפרסונה האומנותית של תורן זה שהוא היה סוג של "דון קישוט" במוזיקה הישראלית – יוצר פורה מאד, כישרוני ושם דבר ברוק הישראלי (מותג) אך מעט מאד שירים שלו בביצועו עברו פלייליסט, הפכו ל"המנונים" או ללהיטי אינסטנט ונצרבו בתודעה הציבורית (למעט חובבי הז'אנר).
למרות שזכה להערכה רבה כיוצר וכזמר, רוב השירים שלו לא נכנסו לקונצנזוס אך זה לא מנע מבעדו להמשיך ליצור, לכתוב בדרכו הייחודית, להקליט ולהופיע עד יומו האחרון (שהגיע מוקדם, מוקדם מדי). תורן היה להטוטן מילים והספיקו לו גיטרה ומחברת כדי לבשל מטעמים מוזיקליים שיש בהם אמירה נוקבת, בועטת, קולקטיבית ואישית.
הוא למעשה עשה מבחירה את התהליך ההפוך של עולם הבידור והמוזיקה: התחיל ככוכב נוער בגיל צעיר מאד, סרטים, טלוויזיה ושערי עיתונים, ובשלב מסוים החליט לוותר על התהילה בשם החופש הטוטאלי לעשות אומנות, קורבן שרק מעטים מעזים להקריב.
תורן עשה זאת בביטחון רב והחופש האומנותי הזה הוליד את אחד היוצרים המשפיעים בפסקול הישראלי, וזאת מבלי שהיה זקוק ולו לרגע לרדיו או לטלוויזיה שיכתיבו לו את הטון, כיאה לאמן אינדי אמיתי וחלוצי.
כיוצר, חתום על להיטים של לא מעט אמנים אחרים שחבים לו, בין היתר, את תחילת הקריירה: לשרון ליפשיץ כתב את "גידי" ו"קולנוע", לרמי קליינשטיין את "ביום של הפצצה" ו"את שרה ברדיו". הוא עבד וכתב גם לברי סחרוף, יזהר אשדות, דנה ברגר וערן צור בקריירות הסולו שלהם והיה חלק מהרכבי רוק בולטים באותן שנים כמו "שונרא", "בלגאן" ו"הזבובים".
תורן חי את חלומו עד הסוף בליצור מוזיקה ללא הפסקה, לשחק, לשדר, לכתוב ולטפח דורות של יוצרים בסדנאות הכתיבה שלו, וסביר להניח שהיה ממשיך כך עוד שנים רבות אלמלא המחלה הארורה. מאז שנפטר, הפיד שלי מלא באותם שירים שלו – "אימפריות נופלות לאט", "לבן על לבן" ו"ויחסי הציבור של המוות".
אני משוכנע שהמורשת העשירה של מאות שירים שיצר והעשרות שיצאו ולא זכו להכרה בחייו - יזכו לעדנה אחרי מותו, כדרכה של התרבות הישראלית. יהי זכרו ברוך.