לא הרבה יודעים, אבל הלהקה האגדית "מיומנה" כבר נמצאת על סף חגיגות ה-30 מאז היווסדה. עם רקדנים מכל העולם וסגנונות משולבים, הצליחה "מיומנה" ליצור שפה תנועתית ומוסיקלית שלא הייתה קודם. היום ההרכב יוצא במופע חדש לכל המשפחה העונה לשם "DNA", שהספיק כבר לצבור ותק קצרצר של חודשיים על במות הארץ. נפגשנו עם אילון נופר, יוצרת המופע והמייסדת של הלהקה בשותפות עם בועז ברמן, ועם עמית שקל, שחקן יוצר במופע, כדי לשמוע על תהליך היצירה האמנותית בזמן מלחמה, על האתגרים שעמדו בדרך ועל איך עדיין מצליחים לרקוד ולשיר בתוך כל הכאוס.
מאיפה המופע הזה נולד?
אילון: "אקדים ואומר שאחרי 20 שנה מאז הקמת הלהקה והניהול האמנותי שלה, אני והשותף היצירתי שלי, בועז ברמן, נפרדנו. הלכתי לדרך חדשה, התחלתי ליצור באופן עצמאי ובזמן הזה הלהקה נשארה בניהולו של בועז. לפני כמה חודשים הגעתי לאיזו חתונה ובמקרה נפגשתי עם המנכ''ל של מיומנה. הוא שאל אותי אם אני פתוחה לעשות מופע עבור מיומנה, שהיא תמיד בית בשבילי, השפה שיצרתי ומפעל חיי. מיד אמרתי שכן. עשיתי ליהוקים מיוחדים לדבר הזה, כי נדרשים פה כל מיני איכויות שהם לא סטנדרטיות ללהקה. הצלחתי גם לקרוא לאנשים ותיקים. לפחות חצי מהקאסט זה אנשים שעבדתי איתם לעומק בעבר, ואליהם הוספתי אנשים חדשים".
איך זה היה לחזור אחרי 7 שנים של הפסקה שלא היית נוכחת ב"מיומנה", ושבועז לקח את הפיקוד?
"לא חזרתי לנהל את הלהקה, אלא רק לתהליך היצירתי של DNA. אני יודעת שהוא כן מאוד אוהב את המופע. מה שרציתי לתת זה המשכיות לתמצית של מיומנה. רציתי שהילדים של היום, שגדלים ולא נחשפו בעבר למיומנה יידעו מה זה הדבר הזה. הדבר הזה קשור לתהליכי עבודה, לא רק לתוצאה. זה מאוד מורגש על הבמה. כשבחרתי את השם 'DNA', לא ידעתי על מה תהיה ההצגה. כן ידעתי שאני רוצה לחזור למקורות של מיומנה, ולהיות נאמנה ליסודות היצירתיים שאיתם התחלנו. וככה לקחנו את זה למה זה בעצם אומר ה-DNA של כל אחד, טביעת האצבע הזו".
מה לדעתך המרכיב שהשאיר הרבה שחקני עבר בהפקה הנוכחית אחרי כל כך הרבה שנים?
"זה חיים שלמים. היינו בכל העולם בטורים. שמונה חודשים בספרד, משם חצי שנה לאמסטרדם. זה ממש חיים. זה מערכות יחסים, לפעמים הרבה יותר ארוכות מכל זוגיות שאי פעם הייתה לי", היא צוחקת. "ויקי בראל, עוזרת במאי שלי, עבדה איתי 17 שנים. מי שעשה איתי את ההפקה המוסיקלית זה עידו כגן, שהוא איתי מגיל 14. כשאתה נותן ומאפשר נראות לאנשים, כשנותנים להם באמת את המרחב להביא את עצמם בהתפתחות, שהדעה שלהם ושהרגשה שלהם היא באמת חשובה - אנשים לא רוצים לעזוב. הם מרגישים שהם מקבלים ונותנים בצורה מאוזנת. הם נהיים הדבר עצמו".
אחד מהשחקנים - זמרים יוצרים החדשים היה עמית שקל, יוצא להקה צבאית שכבר בגיל 23 הספיק לדבב בסרט "טרולים", להיות חלק מלהקת ה"ווקה פיפל", ובימים אלה עובד על אלבום שכולו מוסיקה מקורית מעשה פרי ידיו. לאורך הכתבה עמית ואילון מציגים סימביוזה מופתית, שנראה כי מזמן עברה את הגבול המקצועי. עמית מנדב קטעי שירה מהמופע, ואילון מתופפת על עצמה ומצטרפת בליווי קולות רקע. השניים משלימים זה את זה כמו חתיכות פאזל בחיבור טבעי ביותר, אך מה שנראה כמובן מאליו טומן מאחוריו עבודה לא פשוטה.
"עמית הגיע מרקע שונה", אילון מספרת. "הוא לא חשב שהוא אי פעם יוכל לעשות את כל מה שאנחנו עושים על הבמה בוירטואוזיות כזאת. הייתה מלחמה קטנה, אבל אני לא ויתרתי לו, ואפשר להגיד שיצא שהוא ממש מככב ומחזיק חלק גדול מאוד בהופעה. הבגרות של עמית הייתה באמת משהו יוצא דופן. קשה מאוד להבין את זה. בשנייה שהוא התיישב על הפסנתר והתחלנו לשיר, ראיתי אותו בצורה אחרת. פתאום כל חוסר הביטחון שלו נעלם. פתאום יש שם את האדם שיודע לעשות הכל. מבחינתי הוא בשל לשלוח אותו לברודווי, לעשות הפקות בחו''ל".
עמית, שאחראי גם על עיבוד הקולות במופע, מספר על העבודה הווקאלית מאחורי הקלעים. "פתאום הרגשתי במגרש שלי. היצירה של הקולות, הכתיבה של הקולות ושל רוב השירים - אני עשיתי. הייתי גם קצת שותף לכתיבה, אבל האינפוט שלי זה מוזיקה. האתגר הכי גדול במופע, לדעתי, היה לתווך את הרגש המאוד מדויק של הסיטואציה הנוכחית דרך המוזיקה. לתת מקום לכל אחד להתבטא, לתת לסצנות לצאת החוצה בצורה הכי מדויקת. תהליך העבודה היה מאוד לא שגרתי. הדיוק של המוזיקה גרם לדברים להיות ברמה מאוד גבוהה. המופע הזה הוא מין שילוב מנצח של הרבה איכויות".
אך על אף הליהוק המוצלח והתחזיות האופטימיות, ה-7 באוקטובר לא פסח על ההפקה ושינה לכולם את התכניות. "זמן קצר אחרי שהתחלנו לעבוד פרצה המלחמה. המפיק דודי ברקוביץ' עשה החלטה שלא נהיה כמו שאר ההפקות. אנחנו נמשיך את החזרות. הוא אמר שמתישהו יצטרכו בישראל אור ותקווה ואנחנו נביא את זה. כולנו שמחנו", אומרת אילון.
ועדיין היו קשיים בדרך. אילון מספרת שמחצית מהצוות היה במילואים והשחקנים היוצרים, שמגיעים מכל רחבי הארץ, היו צריכים לצאת מהבית, כי ההופעה חייבת להימשך. עמית, שמהווה כאמור חלק נכבד מההופעה, הגיע לחזרות כל יום מראשון לציון, עיר שידועה כרוויית אזעקות. "הוא ממש סיכן את עצמו", מדגישה אילון.
"יצרנו לנו בועה, פשוט היינו נכנסים ושמנו לעצמנו כמנטרה שאנחנו באים להביא איזשהו מסר של אופטימיות". אילון, שאחראית בין היתר גם על המסרים החינוכיים במופע, משתפת כי "אחד המסרים שהכי חשובים לי זה שלכל אחד יש טביעת אצבע ייחודית משלו שלא ניתנת להחלפה, ואין עוד אחד כמוני בכל העולם". ההופעה שמונגשת להורים ולילדים כאחד נותנת, לדברי אילון, "את ההבנה שאין להם למה לשנות את עצמם, כי ככה כמו שהם זה טוב. ההבנה שלא נוכל להחליף אף אחד ושכל אחד מאיתנו הוא כל כך חשוב, ולכן גם שכל החטופים צריכים לחזור הביתה".
פרצתם עם המופע הזה בפסח, די סמוך ליום העצמאות שבו הייתה ביקורת ציבורית גדולה על חגיגות. חלק קראו להצניע את המסיבות וחלק פסלו את זה בכלל על הסף. לא פחדתם שיפנו אליכם גם בביקורת כזאת?
עמית: "אני חושב שיהיה מאוד קשה להסביר את התהליך שעברנו עם המופע הזה. קודם כל ברמה הרגשית. הסיטואציה של לעבוד בזמן מלחמה גרמה למשמעות של המופע הזה אפילו להתחדד יותר. היה לנו רצון יותר חזק להפיץ את הדבר הזה החוצה, כי היינו כל כך בטוחים בכמה טוב הוא יעשה. כל כך חיכינו לזה, והיה לנו כל כך קשה אחרי החזרות לא לראות אחד את השני בגלל הגיבוש שנוצר בינינו. רצינו לתת בבמה הזאת חיים. שום דבר לא יוכל לנצח את התגובות שקיבלנו אחרי שסיימנו את ההופעות. הופענו בקריית מוצקין ובכרמיאל - מקומות שאנשים התחילו לשאול את עצמם אם בכלל לצאת מהבית".
"האור הזה שהיה לילדים ולהורים בעיניים זה דבר שאי אפשר להחליף", נזכר עמית. "אני לא חושב שזה היה על חשבון המצב, אלא זה היה נקודת אור בתוך כל הטירוף הזה. בשבילנו זאת אמנות, זה להוציא את האמנות החוצה. התייחסנו למופע הזה מאוד ברגישות. שאלנו את עצמנו איך יוצאים עם זה ומתי, איך עושים את זה נכון".
אילון: "זאת לא הפקה מסחרית שבאנו לעשות בה ערימות של כסף. זאת עבודת אנסמבל, עם רצון וכוונה".
לצד הקריירה האמנותית הענפה שלה, אילון נושאת סיפור אישי מטלטל. לפני כארבע שנים הספיקה לחלות במחלת הסרטן, מאותו זן שתקף את אימה, אחותה וסבתה, לאחר שהחלימה ממנו ב-2005. הפגישה עם הסרטן בפעם השנייה הביאה אותה לבצע כריתת שחלות ושדיים ללא שיחזור. מאז הספיקה להופיע בשנת 2020 בשער "לאישה", שהפך למיתולוגי מאז, בו היא נראית עם בלייזר ורדרד פתוח שמבצבצות מתוכו צלקות הכריתה. אילון הפכה לסמל נשיות של ממש, הספיקה להתרפא, אך גם לרפא אחרים במסגרת שיטה טיפולית שהמציאה, "הדיאגנוזה של אילון", ובאמצעות מנטורינג וייעוץ רגשי.
לא קשה אחרי שהפכת לסמל נשיות כזה, שהיית בו כל כך בפרונט, לעבור למאחורי הקלעים?
"יש תפקידים שהם כמו תפקידי חיים", מצהירה אילון. "הלכתי עכשיו ברחוב ואנשים עצרו אותי לספר לי מה הסיפור שלי עשה להם. מישהי כתבה לי שכל פעם שהיא רואה את הקליפ שלי היא מתחילה לבכות ושאני האור הגדול שלה. זה כובע אחד שאני לובשת מיני רבים. אני עושה גם הרצאות שמעודדות רלוונטיות לא מתפשרת, לסלול וליצור דרך, אבל הלב שלי הוא אמנות. שאני לא עושה אמנות ולא נמצאת במגע עם שחקנים יוצרים, זה לא זה. הכל זה גם וגם וגם. לא אכפת לי להיות מאחורי הקלעים. כל פעם שאמרו לי איך הסיפור שלי עזר למישהו, הייתי פשוט אומרת 'תודה'. לא ביקשתי את סיפור החיים הזה. התמודדתי איתו בדרך ייחודית, עם קבלה כזאת, כי אני אדם קצת אחר. זה בדיוק המסר של ההצגה הזאת, שגם אם לא מצאנו את המתנה שלנו עדיין אז אסור להתייאש, כי זה נמצא שם מעצם קיומנו".
גם סיפורו של עמית קשור ושזור ברמה האישית עם המוצג במופע. "אני אדם גדול, אני לא בנוי כמו רקדן נורמלי. היה לי אתגר מאוד גדול להיכנס לנעליים הגדולות האלה של מיומנה. ראיתי את כולם באודישנים עם בגדי ספורט, מתוקתקים. ישר יצאתי החוצה לוודא שאני במקום הנכון, ואחרי זה פשוט נכנסתי ואמרתי שאני נותן מה שיש לי. אם זה יעבוד- זה יעבוד. בסוף הייתי מאוד מופתע שאילון אמרה לי להצטרף".
החזרות שנמשכו ארבעה חודשים הצריכו מעמית עבודה קשה ואימון מנטלי עמוק. "הייתי צריך להיאבק בתוך המסגרת הזאת בדימוי גוף, דימוי עצמי וביטחון עצמי. להיות עם האמונה שזה שאני לא יודע לדפוק שפגט ולעשות סלטה באוויר, זה בסדר. היכולות שלי מספיקות. היו לנו חזרות של שבע-שמונה שעות ביום, ואתה יוצא אליהן שוב למחרת. עם כל זה הייתי צריך להיאבק בעניין הכושר הפיזי, שקצת התחלתי איתו מאפס. הייתי שם עם אגדות של כישרון על, ושאלתי את עצמי למה אני עושה בכלל את מה שאני עושה אם כל כך קשה לי. ואז דמיינתי את הרגע הזה שאם ילד רחב, גדול או מלא, יושב בקהל עם אמא שלו ורואה מישהו כמוני על הבימה, זה נותן לו השראה".
הדמיון של עמית אכן התגשם וקרה במציאות. "אמא ניגשה אליי באחת ההצגות ואמרה לי: 'אתה מגשים חלום של כל כך הרבה אנשים, אתה נותן השראה לכל כך הרבה ילדים'", הוא משתף בהתרגשות.
אחד השירים הבולטים במופע נושא את הסיסמא והמסר "כי כך נולדתי". לא חשבתם שייתכן שיהיו הורים שייקחו את המסר החינוכי החיובי שרציתם להעביר על קבלה והכלה למקום של אי שינוי, ישיבה על זרי הדפנה, אולי פשרה?
אילון: "במהלך ההצגה יש דמות שלא מצליחה למצוא את עצמה. היא כל הזמן נמצאת בהשוואה תמידית. בכל פעם שהיא נופלת, עמית שמשחק איתה גם נופל. הם יודעים לתחזק ולהחזיק אחד את השני, יש המון תמיכה קבוצתית. כשמישהו רואה בך משהו יפה ומעורר השראה, זה נותן לך את הכוח לאהוב את עצמך".
עמית: "המסר זה לא 'ככה נולדתי וזה מה יש', להפך. כל אחד נולד עם קלפים אחרים. למשל אני נולדתי גדול, אבל הנה אני מוצא איך לרקוד. עבדתי מאוד קשה בשביל זה. זה הכי מעודד שינוי".
עמית בעצמו עבר מעין שינוי בפרויקטים שלקח בהם חלק עד כה. ממפקד בלהקה צבאית, שהיה אמון על הרכב שלם, סיים את השירות הצבאי והתחיל להופיע במופע אקוסטי משלו, "אף אחד חוץ ממני". המופע הספיק לרוץ כבר שש פעמים, ובו אירח גם את הזמרת איה כורם. עמוד האינסטגרם שלו מלא בעיבודים מקוריים שיצר, רובן בגרסאות שלוות ושקטות לשירים פופיים.
איך זה לעשות את המעבר הזה מהפן האקוסטי לתוך מיומנה, שהיא כולה קצב, נלהבות ואקסטטיות?
עמית: "אני לא מרגיש שזה מעבר. זה צד שתמיד היה קיים, ואילון ידעה לאתר אותו, לשים עליו אצבע ולראות עשרה צעדים קדימה. אני חייב לה על זה המון. ובזה אני מרגיש שעברתי תהליך פנימי עם המופע הזה".
אילון מבהירה כי "כשאנחנו עושים את האמנות שלנו לבד, אין מי שיוציא אותנו מגבולות המוכר והידוע. הדבר שהכי משמח אותי והכי מעניין אותי בעולם זה איך אני נותנת לבן אדם ביטוי לשלל הכישורים שלו. זה זכות שיש לי. אין לי משפחה ביולוגית משלי, אז אני מרגישה שזה משהו שעובר דרכי. יש ביני לבין כולם שפה תנועתית, זה סגנון חיים. זה לא משהו שאפשר ללמוד בוידיאו, למשל. כמעט כל החבר'ה של מיומנה מלמדים סדנאות קצב וממשיכים ללמד את השפה הזאת. זה חלק ממי שהם, זה בדם שלהם".
סיפרת פעם שכשהיית ילדה אמרו לך שלחוף מסוים נכנסים רק בנים, אז גזרת את השיער לקצר ונכנסת בלי חולצה. את מרגישה שמשהו מהחופש הזה עובר גם במופע הזה?
אילון: "לגמרי, אני שומרת על זה בתוכי. אני מצליחה להביא את זה ואני מלמדת אנשים שמגיעים אליי איך להיות יותר חופשיים. כשאנחנו נאמנים למשהו, אז אנשים יכולים לבוא ולקחת את זה ולהפוך את זה לשלהם".
הרגשתם שלמדתם משהו על עצמכם במהלך תהליך היצירה לקראת המופע הזה?
אילון: "כשחזרתי לדבר הזה, שהוא כמו הבית שלי, לא ידעתי אם תהיה לי את אותה יכולת לייצר את המשפחתיות והטוטאליות שמעניינת אותי כיוצרת. למעשה לא מעניין אותי ליצור עבור אנשים אחרים. בגלל זה עניינה אותי ההצעה של לחזור הביתה ולשפה שהקמתי. הבנתי שזה אפשרי דווקא דרך שחקנים חדשים שלא עשו "מיומנה" ולא הכירו את העבודה, כמו עמית. שבועיים אחרי שהתחלתי את ההפקה נסעתי על סקטים ונפלתי. פירקתי את היד שלי לגורמים ועשיתי את הכל עם הגבס שלי, שלא ממש איפשר לי להזיז את היד ולעשות הדגמות. פתאום במקום הגוף, הדבר המרכזי שלי הפך להיות הפה. זה לימד אותי איך להאציל סמכויות. למדתי גם מה החשיבות של אמנות ואיך ליצור אמנות בזמן הזה, שהוא הכי דרמטי שהיינו בו. הבנתי שעדיף שאני אצור אמנות מאשר שאני אלך לקפל בגדים ולבשל לחיילים. זה נתן יותר מקום לגודל החשיבות של אמנות בזמן משבר. אנחנו צריכים את זה, כי אמנות היא חלק מהאנושיות שלנו ומההתפתחות שלנו כאנשים".
עמית: "אני חושב שלמדתי להוריד את הביקורת העצמית. למדתי להתרכז, להיות נוכח בכאן ועכשיו. כל החזרות פתחו אצלי מודעות מאוד בריאה לגבי הנוכחות שלי, הפיזיות שלי, התנועתיות שלי. אלו דברים שנכנסתי אליהם עם המון חששות לפני. הרגשתי ממש צורך כל הזמן להוכיח את עצמי, ומתישהו פשוט למדתי להבין שאני לא צריך את זה. המבחן שאני מעמיד את עצמי בו זה המבחן שלי מול עצמי. גם אם אני רוקד מכוער, זה בסדר. כל עוד זה נעשה בביטחון, זה לא באמת משנה מה אתה עושה. למדתי לשחרר ושהמשמעות של היכולת שלנו לצאת מהבועה לרגע אחד, עלתה פי עשר. למדתי את הכוח שבאמנות. ניצחון הרוח זה הדבר הכי חזק שאפשר להעביר בימים האלה".
מה צופה ל"מיומנה" בעתיד?
אילון: "יש פסטיבל ילדים שעומד לצאת לראשונה במרכז סוזן דלל בתל אביב עם DNA, כולל הופעה מיוחדת לקהל עם רגישות חושית - אנחנו מתאימים את המופע במיוחד. לגבי העתיד, החלטתי לקחת כיוון אחר כרגע. כרגע אני נמצאת בכתיבת תסריט לסרט יחד עם העיתונאי יאיר איזנברג, מעבר למופע DNA שהוא הבייבי שלי. השנה הזאת אני חושבת שאני בעיקר אעביר קורסים ואתעסק בכתיבה. הבנתי שאני רוצה עומק בחיים שלי וליהנות מהתהליך. אני רוצה לתת לדברים לשקוע, לא ליצור בהכרח משהו חדש לבמה. בא לי לעשות דברים שלא עשיתי".
עמית ואילון ענו על השאלון האינטואיטיבי שלנו, והם שיתפו מה עולה להם בראש לכל מילה וערך שנזרק לחלל האוויר:
פחדים
אילון: "הזדמנות".
עמית: "לא להתבטא".
אהבה
אילון: "חברים".
עמית: "רגש".
גוף
אילון: "מי שיודע לספר לי מה אני מרגישה".
עמית: "חופש".
חרטות
עמית: "אין, זה דבר שאני לא נותן לו מקום".
אילון: "דבר מסוכן, מתרחקת מזה כמו מאש".
תשוקות וחלומות
אילון: "לעזור, להיות מגדלור עבור אנשים כמה שיותר. לרכוש מיומנות חדשות".
עמית: "אני מאחל לעצמי שליצירה שלי תהיה משמעות, שאנשים ירגישו יותר".
מיומנה
עמית: "משפחה".
אילון: "מפעל חיים, זכות, שיעורי חיים".
מה תרצו לאחל לעם ישראל?
אילון: "שנדע להתבונן במבט-על על היסטוריה האנושית. שנדע שבכל דור ודור קורים דברים כאלה, ושאנחנו בני אדם שיודעים לצמוח מזה ולקום מחדש עם אופטימיות. לפעמים יש דברים שאורך הנשימה שלהם הוא הרבה יותר ארוך ממה שאנחנו יכולים לסבול, אבל זה לא אומר שעכשיו לא טוב".
עמית: "להיזכר בייחודיות שלנו כעם, כאנשים. היכולת שלנו זה בלדבר, להתחבר, להכניס אורחים, אפילו מבלי להכיר או להיות משפחה. יש פה המון אהבה. אני מרגיש שאנחנו צריכים ללמוד להיאחז אחד בשני ובאנושיות. להיות יותר קשובים, כי זה מה שמחזיק אותנו".
המופע "DNA" יופיע ברחבי הארץ, במועדים הבאים:
15.6 (שבת), 11:30- סינמה סיטי גלילות
17.7 (רביעי), 17:30- סינמה סיטי גלילות
20.7 (שבת), 10:00- מרכז סוזן דלל, ת"א
20.7 (שבת), 12:00- מרכז סוזן דלל, ת"א
3.8 (שבת), 10:00- אולם יד למגינים, קיבוץ יגור
6.8 (שלישי), 17:30- תיאטרון היהלום, רמת גן
7.8 (רביעי), 17:30- היכל התרבות, יבנה
20.8 (שלישי), 17:30- היכל התרבות, אשקלון
11.9 (רביעי), 17:30- היכל התרבות, בת ים
18.10 (שישי), 11:30- סינמה סיטי גלילות
20.10 (ראשון), 17:30- סינמה סיטי גלילות
23.10 (רביעי), 17:30- אולם המופעים, קיבוץ גבעת ברנר