לו רצתה, יכלה הפסנתרנית מיכל טל להמשיך בקריירה המוצלחת שלה כפסנתרנית קונצרטים בינלאומית, אך איזו בערה פנימית סוחפת אותה למחוזות אחרים. אמנם עודנה ממשיכה להגיח להופעות בחו"ל, שהרי איננה יכולה בלעדיהן, אך עיקר זמנה מוקדש כעת להכשרת דור הפסנתרנים הבא, לרבות בפסטיבל הפסנתר הבינלאומי בערד שייסדה ולמימוש יוזמות כמו חשיפת יצירות של מלחינים יהודים שפעלו בתקופת השואה וכמו הפניית זרקור לעבר יצירותיהן של מלחינות.

נאמנה לגישתה זו הוציאה טל, 62, בימים אלה בלייבל "צנטאור" את "Noblesse", אלבום המוקדש כולו ליצירות אלן דה מונז'רו, מלחינה צרפתייה בת המאה ה-18, שהייתה עד כה עלומה למדי מבחינת הקהל. "עם דברים מרתקים כאלה יש בשביל מה לקום בבוקר", אומרת טל, שב-16 החודש תשיק את אלבומה בקונצרט שייערך באולם "טארג", באוניברסיטת תל-אביב. "לעומת פסנתרנים 'סטנדרטיים', שהאתגר שלהם זה לרוץ מהופעה להופעה, תוך כדי ביצוע יצירות של מלחינים אולי מוכרים יותר, אני לא מסתפקת בכך".

איך גילית את דה מונז'רו?
"זה די ב'אשמת' הקורונה שהביאה לי הרבה זמן פנוי, שאפשר לי להאזין להמון מוזיקה. אז הבנתי שיש אוצר נפלא, שממתין להעברתו לקהל, לרבות יצירותיה של דה מונז'רו".

היכן הסתתר ה"אוצר" הזה?
"לא נראה שהיה משהו מכוון שהביא להסתרת יצירות של מלחינות כמו שהייתה הזנחה רבת שנים, שנבעה גם מזלזול בהערכת יכולתן של המלחינות. כעת, כשמגלים אותן, לרבות יצירות של מלחינות דוגמת איימי ביץ', לילי בולאנז'ה, לואיז פאראנק ועוד, מתבצע מעין תיקון היסטורי, בין השאר הודות ל'קול המוזיקה', שנפתח לעניין בניצוח טליה אילן, שבתוכניות שלה עושה עבודת-קודש. אני תרמתי תרומה צנועה משלי לנושא באלבום "Gems", שהוצאתי לפני ארבע שנים ובו יצירות של מלחינות צרפתיות, שהן רק קצה הקרחון של מה שהסתתר מתחת לשטיח".

היכן את מגלה אותן?
"בעיקר ברשתות החברתיות; בטח לא באולמות הקונצרטים. האלבום החדש שלי הוא אולי השלישי או הרביעי בעולם מיצירותיה. לצד הסיפור האישי המופלא שלה, ריתק אותי ספר 114 האטיודים שהיא פרסמה ואיתו היא הקדימה מלחינים גדולים כמו שופן, מנדלסון ושומאן. חיבור אחר אליה מצאתי שלצד ההלחנה והנגינה שתינו עוסקות גם בצד הפדגוגי של המוזיקה. היום רוב המבצעים הגדולים הם אף פדגוגים".

אבל לא ארתור רובינשטיין, שהייתה לך הזכות לנגן לפניו בגיל 16.
"ארתור רובינשטיין בא מאסכולה אחרת ולמעשה הוא לא לימד מעודו. לי אכן הייתה הזכות להשתתף בכיתת-אמן ייחודית שהוא העביר כאן".

נחזור לסיפורה של דה מונז'רו. היא נולדה ב-1764 בליון שבצרפת ובין השאר הייתה תלמידתו של המלחין והפסנתרן הנודע מוציו קלמנטי. הפסנתר הציל את חייה מהגיליוטינה במהפכה הצרפתית, כשבנגינת "המרסליז" (המנונה של צרפת) שהיא אלתרה בבית המשפט היא שכנעה את שופטיה שתרומתה לרפובליקה נחוצה. לא רק שהיא ניצלה, אלא גם הייתה לאשה הראשונה שקיבלה משרת הוראה בקונסרבטוריון בפריז ועוד בשכר שווה לעמיתיה הגברים. כמלחינה, יש הרואים בה מעין חוט מקשר בין מוצרט לשופן.

איך את מאפיינת את המוזיקה שלה?
"המוזיקה של דה מונז'רו נפלאה בעיניי בכך שהיא שילבה בין המסורת המוזיקלית של באך לבין זו של מוצרט עם כל השקיפות והעדינות תוך כדי הפגנת פסנתרנות מאוד שירתית".

כבתו של כנר הפילהרמונית אלכסנדר טל היא נשמה מוזיקה מגיל אפס. "בהיותי הרבה בחזרות שלהם, הפילהרמונית הייתה מעין בייבי-סיטר שלי", מעירה טל. "אבי ניסה לכוון אותי אל הכינור, בייחוד נוכח השמיעה האבסולוטית שהתגלתה אצלי, אבל נמשכתי אל הפסנתר, שכאמור לימים הפגיש אותי עם רובינשטיין, שהקרין חום אנושי בלתי רגיל".

מה הוא אמר לך?
"מדבריו אני הכי זוכרת אותו אומר - 'נגני יותר בפשטות; מוזיקה היא דבר פשוט'. מדהים איזו פשטות הייתה בדבריו".

אם הוא אמר לך את זה, מה את, ד"ר למוזיקולוגיה, שלמדת בג'וליארד ובאוניברסיטת ניו-יורק, אומרת לתלמידייך?
"אני אומרת להם לחפש יצירות שנגינתן היא לא בבחינת המובן מאליו. 'אל תלכו בתלם', חשוב לי לומר להם. זאת, כשנראה שהקהל הישראלי קצת יותר מדי מאוהב במוזיקה המוכרת. גם אני אוהבת את מוצרט ובטהובן, אבל יש עוד הרבה מוזיקות אחרות, כולל המוזיקה הישראלית, שמזה שנים אני פועלת לקידומה. זאת, כשאני והאחים ניתאי והלל צורי ניגנו כ-70 יצירות בביצועי בכורה. אני רואה אותנו כצינור להעברת מוזיקה שהולחנה כאן. מבחינתי, זאת שליחות".