עם חליפה וללא מחשב: אסף אבידן כובש את הבמה במופע יחיד | ביקורת

בהופעה של אסף אבידן הרגשתי שנכנסתי לאולפן הקלטות ואולי גם לאיזו הצגה. הבמה באולם שבהיכל התרבות בתל אביב הייתה מחולקת לשלושה חלקים, כששטיחים אדומים נמצאים מתחת לכל חלק ותוחמים אותו.

בצד ימין הוצב פסנתר מרשים עם אינסטרומנטים לא ברורים עליו. באמצע היו כמה גיטרות מסוגים שונים ואורגן קטן, ובצד שמאל היה הדבר המיוחד ביותר בעיניי - מנורת לילה וכורסא ירוקה. מהרגע שנכנסת הרגשת שהכל היה מחושב.

ואז אסף עלה. הוא נראה היה ממש כמו הבחור הזה מפיקי בליינדרס, אולי בגלל החליפה החומה, שהוא לבש שלייקס מתחתיה. זה היה נראה משעשע - כאילו הוא באמת יצא מנטפליקס. הוא אמר אחר כך שכדי להיכנס לשירים הוא צריך להיכנס לרגע שבו הוא כתב אותם, לגרסה שלו שבה הוא כתב אותם. באחד מהשירים הוא אפילו התחיל לשתות כדי ממש להיכנס לתפקיד (אבל זה לסיפור אחר).

כשהוא עלה הוא התיישב על הפסנתר הגדול. בהתחלה התלהבתי, היה נראה שהוא מרים את הקהל גם בישיבה, כמו שאומרים על אלטון ג'ון, אבל בשיר השני הרגשתי קצת מנומנמת. 

חיפשתי אותנטיות, חיפשתי אותו. משהו באנגלית או משהו בהוויה גרם לי להרגיש שיש מרחק כלשהו בנינו לבינו.

אבל אז הוא עבר לאמצע הבמה, לחלק השני, ליד הגיטרות, והתיישב על כיסא מסתובב, פתח את המיקרופון והתחיל לדבר - בעברית. מדובר באמן בינלאומי, אזכיר, הוא לא רגיל לזה, אני מניחה. צילמתי את הקטע הזה, כי הרגשתי שזה יהיה משהו מיוחד. ובאמת כך היה.

הוא הסביר שלדעתו בתקופה שאנחנו נמצאים, כשאנשים הולכים להופעות כדי לחפש אסקפיזם, הוא דווקא לא רוצה שזה מה שיקרה - אלא שהמוזיקה תגרום לנו להסתכל פנימה, להשיל מעצמנו חלקים, להתחבר - ואולי ככה להרים את התדר, להגדיל אותו יותר.

אני חושבת שזה היה מיוחד, אמן שפונה אליך עם בקשה כזו, כי כל אמן רוצה שזה מה שיקרה כשישמעו את המוזיקה שלו, אבל לא כל אחד מתוודה על כך.

אולי הייחודיות של התקופה היא שגרמה לזה.

היה קשה לפספס

ההופעה המשיכה עם צלילים מדהימים שאת כולם הוא הפיק לבדו מבלי שהיה איזה מחשב מעורב. מבלי שהיה אף עובד במה. הוא סיפר שהוא התעקש, שככה זה יהיה יותר אותנטי, וצחק על זה כשהוא הסתבך. הוא פורט על הכל, מתופף, כאילו הוא באיזה מגרש משחקים ולא מול קהל. וואן מן שואו. האמת, ההתמסרות שלו למוזיקה הייתה מדהימה. הניתוק שהרגשתי קודם לאט לאט השתחרר.

עכשיו הוא דיבר באנגלית. הוא הסביר אחר כך בעברית שזה בטח נראה לנו מוזר, אבל הבן שלו שדובר רק אנגלית פה, והשיר הבא הוא בשבילו. 

אם אמרתי שעד אז הרגשתי שהוא לא נכנס לזה, עכשיו הוא כבר ממש היה בתוך זה. הוא התחיל לנגן על הפסנתר, ותוך כדי על התופים, והשתמש בלופר ובעוד כל מיני כלים שאני לא יודעת את השם שלהם. עשה קול ראשון, וקול שני, וקול שלישי ורביעי, ושר מהלב והנשמה לבן שלו.

יכולתי ממש לראות את העיניים שלו נוצצות כשהוא הסתכל עליו - פשוט כי היה קשה לפספס.

ממש כמו בהצגה

לפני כל שיר, שהוא הופעה בפני עצמו, הוא הכין במשך כמה שניות את הנאמבר הבא. הוא שם מפוחית על הצוואר, לוקח את הגיטרה הנכונה, אז יש רגע שקט, ואפשר לדבר, להסתכל, ולראות אותו באותנטיות, ממש כמו בחדר החזרות שלו. לפני כל נאמבר הרגשת את המתח באוויר, ולראשונה הוא לא היה כלפי השאלה איזה שיר הוא ישיר - אלא באילו כלים הוא ישתמש, ואילו עוד דברים מיוחדים הוא יעשה. ממש כמו בהצגה.

אני חושבת שעוד משהו שהוסיף לנופח של ההופעה הייתה התאורה. היא הייתה מיוחדת, לא כזו שמתאימה להופעה אלא כזו שדומה יותר להופעה בהבימה. בכל זאת, היכל התרבות תל אביב.

היו לה צורות משונות. לרגע זו הייתה תאורה של תריסים, כדי שכשהוא יתיישב על הכורסה ליד המים והאלכוהול, כדי שיראה כאילו הוא נמצא בבית. בשיר אחר היא הפכה לשני פנסים עדינים שהאירו עליו ויצרו צלליות יפהפיות שלו עם הכלים שהוא מנגן עליהם, שהוקרנו על שני הקירות משני צידי הבמה.

הרגע הקסום ביותר היה, ואולי זה דווקא בזכות המיקום שבו ישבתי באולם ובשורה, שסביבו נדלק אור מדהים, כאילו קרני שמש מקיפות אותו, ומסתובבות לאט לאט. כאן הרגשתי שהתהפנטתי. נכנסתי לזה.

בסוף - הבנתי.

השירה היא אמנם חלק עיקרי במה שהוא עושה, אבל היא רק עוד כלי. נדמה שאם הוא היה יכול, הוא היה עולה לבמה רק כדי לשחק עם הכלים - כמו בלונה פארק משוגע. 

הוא קפץ מכלי לכלי וממתקן למתקן, מראה לנו את היכולות שלהם, כמו ילד קטן. פשוט התלהב. אנחנו לא הגענו להופעה. הגענו לחדר המשחקים שלו, וזה היה מיוחד.

אין ספק שמדובר באדם מוכשר, ואני מרגישה שבהופעה הזו חוויתי תחושות שונות ורגשות שונים. השיא היה כשהוא אמר בסוף שהוא מתרגש, שתה עוד, ואז כל המופע נצבע עבורי מחדש: מדובר באדם מבוגר שמרשה לעצמו לעלות לבמה, להרגיש בעוצמה, להתנתק אולי, ובכל זאת להופיע מול קהל. זו בחירה לא פשוטה, ואני מעריכה אותה מאוד.

באשר לקטע הטכני - מדובר במופע ישיבה, לא בהכרח עמידה, שאם שואלים אותי זה הכי מתאים לוויב ולתקופה. אז לכל מי שאוהב רגוע ומוזיקה טובה - אני ממש ממליצה.

פתח את הדלת לחדר ההקלטות

בנימה אישית באשר לתקופה, אני יודעת שזה יכול להראות מנותק שאני מדברת על הופעה, בתל אביב, בהיכל התרבות, ביחס לתקופה שאנחנו חיים בה - או אולי מנותק אפילו כשאני מדברת על מונולוג של איזה זמר שנראה שהוא מנותק בעצמו, אבל האמת היא שתחושת ניתוק לא הייתה שם. היה שם הרבה אור. בערב כזה אפשר לקבל קצת מורכבות ויופי על התקופה הזו, דרך השירים והמוזיקה.

בסופו של דבר, ההופעה עצמה הייתה מדהימה דווקא בזכות העובדה שהמוזיקה שלטה בה. מוזיקה כמו פעם, בלי מחשבים, בלי פלייבק, הכל וואן מן שואו על הבמה.

באמת הרגשתי שנכנסתי לחדר ההקלטות שלו, כאילו שהוא פתח את הדלת, ולרגע הייתי שוב בחדר מוזיקה, שהיה מוכר לי מהבית, כזה שאני מכירה: של אבא שלי בקיבוץ שהתפנה.

לאבא שלי יש חדר מוזיקה עם שטיח דומה למה שהיה בהופעה, לאבא שלי יש בבית המפונה גיטרות על הקירות, ולאבא שלי יש אורגן, ואפילו כורסא ארוכה וירוקה שהזכירה לי אולי קצת את זו שהייתה על הבמה.

אסף, כמו אבא שלי, נכנס למוזיקה ממש. הוא היה בתוך זה, אז הרגשתי שחזרתי לשם, לחדר המוזיקה בבית שלי, איפה שהייתי יוצאת, הולכת על החול יחפה, פותחת את הדלת ורואה את אבא שלי ואח שלי מנגנים. עושים שטויות, ומנגנים. זה מה שהרגשתי כששמעתי את אסף אבידן. כמובן, סליחה מפני אבא ואחי, לא עם אותה מקצועיות, אבל זה החזיר לי תחושת כמיהה שלא הרגשתי במשך הרבה מאוד זמן.

לסיכום, מדובר באמן משכמו ומעלה שגורם לכם להרגיש ולחוות, שאחר כך רק רוצים להיכנס לויקיפדיה ולקרוא איך לעזאזל הוא נהפך למה שהוא היום.

עשיתי חשק? ההופעה הבאה היא בתיאטרון שרובר בירושלים, ב-17 ביוני, ואני בטוחה שהאווירה הירושלמית רק תוסיף לחוויה - אז ממליצה ובגדול.