שמה של נעמי פולני ז"ל תמיד נשא בעיניי איזשהו ניחוח אליטיסטי. לא מדובר רק מפאת תוארה כ"במאית והאמא של הלהקות הצבאיות". מתווספת לכך העובדה שאביה, יחיאל פולנסקי (בהמשך פולני) זכה לצפות איתה על הכרזת המדינה בבית דיזינגוף ממרפסת ביתם, וכי פולני היא נכדתו של לא אחר מאשר חיים חיסין, הדוקטור המפורסם עם המטריה הרכוב על חמור מציורו של נחום גוטמן, וראשוני מייסדי העיר תל אביב. נעמי פולני, אם כן, מתגבשת בכך לסמל התל אביביות של פעם, האורגינל.

עם חליפה וללא מחשב: אסף אבידן כובש את הבמה במופע יחיד | ביקורת
נפתחת כמו מניפה: בחזרה לשיריה המולחנים של יונה וולך

אך דווקא מופע המחווה "שושנה של אש" (מתוך השיר "זמר אהבה לים") שנערך אמש (שישי) בצוותא, מבנה תל אביבי נוסטלגי מובהק בעצמו באופן סמלי, קירב אצלי את נעמי פולני לכדי צניעות והיעדר ייחוס. המופע הזה, שטווה בקלילות מרתקת את תחנות חייה של פולני, חשף אותי לעומק הפרדוקס של תל אביב גירסא דינקותא הנושנה, עם מילותיו של חיים חפר, רפאל אליעז ולחנו של סשה ארגוב שמרשים ואף מעודדים להתרפק ולומר כמאמר השיר המפורסם: "הכל זהב", אל מול העיר התוססת, הפעלתנית והרוויה של היום, שבימים אלו מרשה לנו לפלוט במקרה הטוב: "יהיה בסדר". 

ההיסטוריון ד"ר מוטי זעירא שכתב את הביוגרפיה החדשה על פולני, נכח באירוע המחווה לצד נעם סמל שהנחה אותו, וסיפר כי פולני הילדה, שניגנה את יצירותיו של היידן בקונסרבטוריון, לא אהבה כל כך את הפסנתר, או בלשונה: הוא "לא הדיץ בה דיצה". מאוחר יותר, ליליאן ברטו שהוזמנה לקרוא חלקים מהביוגרפיה גילתה כי מאוחר יותר פולני הצליחה לגרום לחברי להקת "התרנגולים" להתאהב בדמותה ולהתחרות על ליבה ובו זמנית, כפי שהעיד בבדיחות גברי בנאי בעצמו, לפחד ממנה.

משפחת בנאי, הפעם בהרכב של גברי וילדיו בועז ואורי, הופיעו עם "האם אמרו לך פעם", שעל שורתו: "ארדוף אחריך כמו צייד אחר האיילה", סופר כי פולני התלוננה שהיא נשמעת כמו "שיר השירים", וחרף זאת נותרה בעינה בשיר עד עצם היום הזה. מלבד הבנאים שקיבלו תשואות אדירות מהקהל, נכחו מבצעים וזמרים נוספים שהעניקו לשירים המוכרים נופך מכובד ועיבוד מקורי (מאת גיורא ליננברג המוכשר), ששימרו ולא גרעו מכבוד הביצועים שהובילה וליוותה בגאון פולני המנוחה. כך שחקני תיאטרון "הבימה", ביניהם: אילי עלמני ועמית זיתון, מזמרות את "הכל זהב" בגרסה צעירה וחדשנית ושלמה וישינסקי שנקרא בהפתעה שר את "פנס בודד", ועורר את החשק חזרה לימי משחקים חפוזים מילדות.

עוד בלטו בארסנל: נכדו של נתן אלתרמן, נתן סלור, שהצטרף לשיר את "אליפלט" תוך השמעת הקלטתה של אימו, תרצה אתר, ששרה את השיר בביצוע הנשי הכמעט יחידי בלהקת "גייסות השיריון", ועדי כהן שהצליחה לצמרר עם "יצאנו אט" ועם "גן השקמים", שבדרך לא דרך התחבר ישר בראשי דווקא לצפון ארצינו השרוף שלא מוריק עוד. מיטל טרבלסי ריגשה והרטיטה עם גון קולה המשובח שלא דהה עם "זמר אהבה לים", צדי צרפתי הגיח לשיחה קצרצרה על דני ליטאי ופולני מימיו בלהקת פיקוד המרכז, וניצה שאול קינחה בביצוע תיאטרלי וכובש של "קח את ליבי". 

שירי הלהקות של פעם, עליהם הייתה אמונה פולני ברמה הבימתית- כוראוגראפית, מראים, ובוודאי מזכירים (בעיקר לבני הדור דאז), את קסם וחן התקופה, שבה המילים היו החלוצות של הלחן. אותה תקופה לה זכתה פולני להיות חלק, ואף להוסיף לחיזוק ולעיצוב הפשטות והעומק המהפנטים, וכל זאת שוב, כפי שגילה לי המופע הזה, בעטיפה של צניעות רבה. אוהבי הרכילות העסיסית שביניכם היו גם יכולים להפיק תוספת הנאה מהקוריוזים המקלפים את שכבות אופיה הבידורי וההיתולי של פולני זוכת פרס ישראל, המעניקים הצצה לסיפורי החזרות הרציניים יותר ופחות מאחורי הקלעים.